מאבקי הרוח והאידיאולוגיה מאחורי “תפילת הנוטעים“

בט“ו בשבט תשי“ח (5 בפברואר 1958), לצד מספר רשימות נוספות שהוקדשו לעיצומו של יום, הופיע בעיתון “הצופה“ – בהבלטה ובמסגרת – נוסח מלא ולא מוכר של “תפילת הנוטעים לט“ו בשבט“. מתחת לכותרתו של נוסח ייחודי זה נכתב בסוגריים כי הוא חובר “על ידי הרב הראשי הגרב“צ עוזיאל ז“ל, לפי הספר פרי עץ הדר“.

בשבוע שלאחר פרסום התפילה – שכיום אין לדעת מי עמד מאחוריו – נפרשו מעל דפי העיתון מספר גרסאות בדבר כותרתה של התפילה, מחברה ומטרותיה. ברבות השנים, אולי גם בשל תכניה המפתיעים, נשכח (או שונה) נוסח זה של התפילה כמעט לחלוטין, ונדחק מפניהם של נוסחים אחרים, קצרים ומוכרים בהרבה.

נוסח רבני־ביאליקי

הנוסח המוכר (והקצר) של “תפילת הנוטעים“ – הזוכה בשנים האחרונות לעדנה ציבורית מחודשת, ומופץ בכלים שונים בידי קק“ל ומערכת החינוך – אכן נכתב בידי הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל, אם כי אין לדעת מתי בדיוק נעשה הדבר, או לבקשת מי. עזרא ברנע, שערך ושהוציא לאור חלק ניכר מכתביו של הרב עוזיאל – ובכללם את תפילת הנוטעים – זוכר כי התפילה נכתבה בידי הרב לרגל נטיעות שנערכו בתקופת המנדט במושבה הקטנה נווה־יעקב, מצפון לירושלים. זאת כחלק מסדרת תפילות ופיוטים שכתב הרב לאורך השנים, לציון אירועים לאומיים שונים או חגיגות מסוג זה או אחר.

אחרים סבורים כי התפילה נכתבה לקראת טקס נטיעות שנערך במושב כפר יעבץ שבשרון – אולי בשנת 1942, שבה צולם הרב במקום כשהוא נוטע עץ – ואילו יעקב הדני קבע במחקרו כי התפילה חוברה ערב הקמת המדינה, לבקשת קק“ל, שעימה ועם מנהיגיה היו לרב יחסים קרובים לאורך השנים. ואכן, העובדה שבראשית נוסחו של הרב עוזיאל נקבע הפתיח “אבינו שבשמיים“, בדומה לפתיחתן של כמה תפילות אחרות שחוברו בידי הרבנים הראשיים והרבנות הראשית בשנים 1947־1950, מעידה אולי גם היא שתפילה זו חוברה בסמוך להקמת המדינה, או זמן קצר לאחריה.

בסיום תפילתו של הרב עוזיאל נקבע הפסוק “הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ“. זאת, על בסיס נוסח הקריאה המלווה את הבאת הביכורים לבית המקדש (דברים כו, טו). ואולם, עוד קודם לכן כוללת התפילה רימוז ספרותי מעורפל, ובעל אופי אחר לחלוטין: “חזק את ידי כל אחינו העמלים בעבודת אדמת הקודש והפרחת שממתה“. זאת, כמעין ציטוט מעובד־מחדש של פתיחת שירו הנודע של חיים נחמן ביאליק, “ברכת עם“ (“תֶּחֱזַקְנָה יְדֵי כָל אַחֵינוּ הַמְחוֹנְנִים עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ בַּאֲשֶׁר הֵם שָׁם“), שחובר בשלהי המאה ה־19 והפך ברבות השנים לאחד מהמנוניה הבולטים ביותר של תנועת העבודה הארץ־ישראלית.

אמנם, תפילתו של הרב עוזיאל לא נפוצה מאוד במהלך שנות החמישים, כפי שמעידים שלל מאספי־החגים החינוכיים והלאומיים שפורסמו באותן שנים בידי גופים שונים, ושהתפילה לא נכללה בהם לצד שאר קטעי הקריאה והספרות שחוברו לט“ו בשבט. עם זאת, החל בשנות השישים החלה קק“ל לעשות שימוש מתרחב והולך בתפילה קצרה זו, תוך שהיא מפיצה אותה באופנים שונים, ומשלבת אותה, במספר נוסחים קרובים, במגוון טקסי נטיעות שנערכו ברחבי הארץ. ואולם, עוד קודם לכן – בשנת העשור למדינה – פורסם נוסח נוסף וארוך בהרבה של תפילת הנוטעים, שכלל מגוון השראות ורמיזות ספרותיות ממקורות שונים. ביניהן היה ציטוט מפורש של פתיחת שירו הנודע של ביאליק, שייתכן שאף היה לימים בין הגורמים לגניזתו של נוסח זה, שכיום זכור רק למעטים.

מאבק במשרד הדתות

כמתואר, הנוסח המוצע והמלא של תפילת הנוטעים הנוספת, פורסם בעיתון הצופה לראשונה רק בט“ו בשבט תשי“ח. זאת אולי כחלק מן הניסיון לשוות לחלק מאירועי העשור החגיגיים דמות רוחנית יותר, כשם שנעשה באותה שנה גם בל“ג בעומר, שבו נחנך בית הרבנות הראשית בירושלים, היכל שלמה, בטקס מעין־ממלכתי. ואכן, לצד הפרסום של נוסח התפילה בעיתון, יזם משרד הדתות באותה שנה את הפקתו של סידור תפילה חדש, שבחלקו האחורי נכללו, כמקובל באותה תקופה, מגוון רחב של תפילות לאומיות חדשות, ובהן התפילה לשלום המדינה; התפילות ליום הזיכרון וליום העצמאות; תפילה לשלום נשיא המדינה; ואפילו תפילה לשלום העולם. לצד אותן תפילות פורסמה פעם נוספת תפילת הנוטעים הארוכה, שבניגוד לנכתב בעיתון, לוותה הפעם בקביעה כי “תפלה זו נוסדה ותוקנה מטעם משרד הדתות והרבנות הראשית לישראל, לנטיעות ט“ו בשבט הנערכות בכל רחבי ארצנו על ידי הקרן הקימת לישראל“.

“תפארת ציון“, הסידור החדש שבו הודפסו תפילות אלו, ראה אור בירושלים בהוצאת צאלח מנצור, שבאותן שנים נודע בעיקר כמי שהפיק את סדרת סידורי “תפלת ישרים“ הפשוטים והפופולריים. על שערו הקדמי של הסידור – ששמו ה“ציוני“ נבחר אף הוא, מן הסתם, בכוונת מכוון – נכתב כי הוא “נדפס בשנת העשור למדינת ישראל, הוצאה מיוחדת של המשרד לעניני דת, לא למסחר“. אמנם, כמו בסידור מיוחד וחד־פעמי זה, באותן שנים הודפסו חלק מן התפילות הלאומיות החדשות בשורה של סידורים, אך על פי רוב רק בסוף הסידור, וללא הכללתה של התפילה שנועדה לט“ו בשבט. מי, אם כן, היה מחברה של התפילה הנוספת? ובאיזה הקשר נוסחה לראשונה?

כאמור, עם פרסומה הראשון בעיתונות של התפילה המלאה, בשנת העשור, 1958, נכתב כי נוסחה אף היא – כמו תפילת הנוטעים הקצרה – בידי הרב הראשי הספרדי המנוח, ב“צ עוזיאל (שנפטר כבר בשנת 1953). ואולם, שמונה ימים לאחר פרסומה בעיתון הגיב על הדברים במדור “מכתבים למערכת“ הרב מרדכי הכהן, שביקש להעמיד על דיוקם הן את זהות מחברה של התפילה והן את מטרתה:

למען האמת, אבקש לפרסם כי התפלה המדוברת חוברה ע“י הח“מ, ופורסמה לראשונה ב‘נרות שבת‘ שנה ז‘, כיצירה ספרותית גרידא ולא כתפילה, ואין לה קשר כלשהו עם מרן הגאון הרב הראשי זצ“ל (מ‘ הכהן, “על ‘תפלת הנטעים‘“, הצופה, כ“ג בשבט תשי“ח, עמ‘ 2).

הכהן (1906־1972), שגדל בירושלים והתחנך הן בישיבות שונות והן באוניברסיטה העברית בראשיתה, היה חוקר וסופר פורה במיוחד, שעבד כפקיד בכיר במשרד הדתות, ושימש יועץ שר הדתות לענייני המקומות הקדושים ומנהל מחלקת המחקר של המשרד. במסגרת זו היה במידה רבה שותפו של מנכ“ל המשרד, ש“ז כהנא (1905־1998), בניסיונו ליצור ולבסס מסורות דתיות ולאומיות חדשות, המבטאות גם בעיניים אמוניות את רוחה של התקופה ואת הגשמת החלום הציוני המדיני. אלא שדווקא בנוגע לאופן חיבורה של התפילה לט“ו בשבט, חלק כהנא על דבריו של הכהן, והגיב במכתב משלו למערכת הצופה, שלושה ימים מאוחר יותר:

הריני להודיע שהתפלה הזאת הוגדרה כתפילת הנוטעים ולא כתפילת הנטעים, והיא אינה יצירה ספרותית אלא ליקוט קטעי תפילות כתיקון לט“ו בשבט, שנקבע על יסוד הספר ‘פרי עץ הדר‘ שחובר ע“י גורי האר“י. כמו בכל מקרה גם בענין זה הכינה ועדה מקודם את החומר שהוצע לכבוד הרבנים הראשיים, והתפלה בכלליותה בנוסח המדוייק שנתפרסם […] נקבעה על ידי הראשון לציון הרב הראשי עוזיאל זצ“ל, ונאמרה על ידו בעת עריכת הנטעים בהר ציון (ש“ז כהנא, “על תפלת הנטעים“, הצופה, כ“ו בשבט תשי“ח, עמ‘ 2).

אלא שהדברים, כך מסתבר, מורכבים אף יותר: בדיווח בעיתון “דבר“ משנת 1962, על אודות הקדשת יער בן 50,000 עצים לזכרה של הרוזנת הבריטית אדווינה מאונטבאטן – שתמכה בין השאר במפעל עליית הנוער – נקבע כי במהלך הטקס הוקראה גם תפילת הנוטעים, שנכתבה על דעת הרבנות הראשית וחוברה בידי מ“צ ויינשטוק. האם גם בטקס זה הוקראה אותה התפילה עצמה? ומה אם כן היה הרקע המקורי ליצירתה?

מסע תנועות הנוער

כמו התפילה המקבילה והקצרה שחיבר בזמנו הרב עוזיאל, גם התפילה הארוכה שפרסם משרד הדתות לא נכללה בקבצים הספרותיים והחינוכיים הרבים שהוקדשו לט“ו בשבט באותן שנים. עם זאת, כפי שכתב מרדכי הכהן במכתבו, מסתבר שפרסומה הראשון ברבים התרחש כבר בשנת תש“י (1950). זאת, בעמוד הראשון של גיליון ט“ו בשבט של כתב העת “נרות שבת“ – “בטאון השבת העל מפלגתי“ שערך הכהן. לצד התפילה לא צוין שם מחברה, ומסתבר שאכן היה זה עורך העיתון עצמו. כחמש שנים מאוחר יותר זכתה התפילה לפרסום נוסף, בקובץ שערך הרב הכהן עבור “המחלקה להדרכה והוי דתי במשרד הדתות“. קובץ זה – “דפים לט“ו בשבט: מקורות, הלכות, הנהגות“ – הופיע לקראת ט“ו בשבת תשט“ו, וכלל מגוון רחב של קטעי לימוד, קריאה ועיון לחג.

בקובץ זה, שערך עבור משרד הדתות, כלל הכהן לא רק את נוסח התפילה המלא שחיבר, כי אם גם תיאור מפורט של טקסי הנטיעות שנערכו מדי שנה (ביוזמת ש“ז כהנא) באתר “אשל אברהם – יער המגינים“ בבאר־שבע, ואשר בהם השתתפו חניכי תנועות הנוער הדתיות, כמו גם תושבים מקומיים, רבנים ואורחים מרחבי הארץ. הטקס השנתי החל במסע של חניכי תנועת בני עקיבא מתל־אביב לבאר־שבע, ובמהלכו, כך מתואר, “הרב ‘מארא דאתרא‘ של באר שבע קורא את ‘תפלת הנטעים‘ מתוך מגלת קלף, והטקס משמש כפתיחה מסורתית לחג הנטיעות“ (מ‘ הכהן, דפים לט“ו בשבט, ירושלים תשט“ו, עמ‘ 32).

ואכן, דיווחים אחדים בעיתון הצופה מעידים שטקס מעין זה נערך באתר כבר משנות המדינה הראשונות, וכי לפחות משנת 1950 נכללה בו גם הקראה חגיגית של “ברכת הנטעים“. עדויות נוספות לאמירתה ברבים אפשר למצוא גם בתכתובות נוספות של המשרד לענייני דת מאותן שנים. האם הייתה זו תפילתו הקצרה של הרב עוזיאל, או תפילתו הארוכה של הכהן, איש משרד הדתות בעצמו? בין כך ובין כך, מסתבר שהכהן אכן יכול היה להעיד מכלי ראשון על אופן חיבורו של הטקסט הייחודי, אף אם דומה שבניגוד לקביעתו, בטקסי הנטיעות התייחסו אליה הנוכחים כתפילה של ממש, ולא כ“יצירה ספרותית“ בלבד.

קביעתו של מנכ“ל המשרד כהנא, לפיה התפילה המלאה נישאה גם בטקסי נטיעות שנערכו בהר ציון שבירושלים באותן שנים, חושפת פרק נוסף מן הסיפור. באותן שנים – לנוכח ניתוקה של ירושלים העברית מאתריה ההיסטוריים והמקודשים שבצידה המזרחי – עמל כהנא ללא הפסק על ביצורו של הר ציון כאתר ממלכתי־דתי־עממי מוביל, תוך שהוא יוצר במקום סדרת אירועים קבועים סביב מעגל השנה, שאליהם הוזמנו גם אישים ואורחים רמי דרג ממוסדות השלטון.

במסגרת זו אכן נערכו גם בהר ציון מספר טקסי נטיעות חגיגיים – הן בסמוך למרתף השואה והן בחלקים אחרים של ההר. לפחות בחלק מן המקרים, הובאו למקום השתילים – בתום מסע ארוך וחגיגי – היישר מאתר אשל אברהם בבאר־שבע. ואכן, בתעודה חסרת תאריך מארכיון משרד הדתות, מתואר טקס “תפלת הנטעים בהר ציון“, שבמרכזו עמדה התפלה “שנוסחה מודפס בסידורים“, תוך שהכוונה כנראה לנוסח המלא של הכהן, שהודפס גם בסידור החד־פעמי שהפיק משרד הדתות.

הנה כי כן, לפחות משנת העשור ואילך, עם פרסומה של התפילה גם בעיתון ובסידור, יכולים היו אנשי משרד הדתות לקוות שנוסחה המלא ילך ויופץ בציבור, תוך שהוא משתווה עם הזמן במעמדו לתפילות לאומיות אחרות, שחוברו אף הן באותן שנים. המציאות, כך מסתבר, עתידה הייתה להיות מעט יותר מורכבת.

תפילה לאומית בבני־ברק

נוסחה המלא של תפילת הנוטעים שחיבר מרדכי הכהן, נשאב ממגוון רחב מאוד של מקורות, מארון הספרים היהודי לדורותיו. אלו נגעו לארץ ישראל, ליישובה ולשבחיה; לתפילה לגשם ולברכותיו; לעולם הצומח והאילן בהלכה ובאגדה ועוד. כך שולבו בה קטעי פסוקים מן התורה ומספרי הנביאים והכתובים; קטעי פיוטים ותפילות הנאמרים בהושענא רבה ובתפילת הגשם; רמיזות לברכת החודש; וחתימה המהווה מעין נוסח מקוצר של ברכת האילנות הנאמרת בימי ניסן. כן שולב בה ציטוט ישיר משירו הקנוני של ביאליק, “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים עפרות ארצנו באשר הם שם“.

יש להניח שריבוי המקורות המוכרים שעליהם נשענה התפילה – כמו גם גיוונם הרב – נועד להקל על אימוצה בידי קהלים שונים, שיכולים היו להזדהות עימה, כל אחד ממקומו. עם זאת, ייתכן שדווקא עושרם הרב של המקורות, כמו גם אורכה היחסי של התפילה הטקסית, היה זה שעמד בעוכריה בסופו של דבר. בעוד תפילתו הקצרה של הרב עוזיאל הולכת והופכת לחלק בלתי נפרד מטקסי נטיעות רבים – ואף זוכה להדפסות שונות בידי קק“ל, לאורך השנים – תפילתו של הכהן הלכה ונשכחה, וכיום איש כמעט אינו עושה בה עוד שימוש.

אלא שבמפתיע, התגלגלה התפילה בכל זאת לידיהם של אישים שונים ברחבי הארץ, וכך נכללת היא כיום – חרף אופייה הלאומי המובהק! – לפחות בשני קבצים לט“ו בשבט בעלי אופי שמרני במיוחד, שהופיעו בבני־ברק בעשרים השנים האחרונות (“אשי ישראל“ טבת־שבט, בני ברק תשס“א; פרי חדש: והוא סדר נאה ומתוקן לאכילת פירות ט“ו בשבט, פרדס־כץ תשע“ט). בשני הקבצים היא נכללת כתפילה לכל דבר, ובאחד מהם אף נוספו עליה שמות הוי“ה ואדנו“ת מלאים… ואולם בקבצים אלו, מן הראוי לציין, לא מצוין שמו של מחבר התפילה או נסיבות יצירתה, וכן הושמטו לחלוטין – ללא ספק בכוונת מכוון – הן הציטוט משירו של ביאליק, והן התודה על “תחיית ארצנו והקמת מדינתנו, ראשית צמיחת גאולתנו“.

דומה שתפילה זו, על נוסחה וגלגוליה, מהווה עדות נוספת להווייתה של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, ולרצונם של אישים שונים לכונן בה חיי רוח ומסורת לאומיים, הנשענים מחד גיסא על מקורות יהודיים מן העבר, ומאידך גיסא על המציאות התרבותית והממלכתית העברית. מהלך מורכב זה, סופו שהרחיק מעליו ציבורים דתיים שמרניים יותר, וחלק מן היצירות שחוברו בהשראתו הלכו ונשכחו מלב.

 

תודתי העמוקה לפרופ‘ אביעד הכהן, לעזרא ברנע, לרב שמואל כ“ץ וליעקב הדני על סיועם

 

ד"ר ראובן גפני הוא ראש המחלקה ללימודי ארץ ישראל במכללת כנרת. ספרו "פותח סידור" עתיד לראות אור בהוצאת תבונות