לאחרונה התבשרנו על מותו של הארכיבישוף דזמונד טוטו, ממנהיגיו הבולטים של מאבק השחורים בדרום אפריקה נגד שלטון האפרטהייד, מאבק שאף זיכה אותו בפרס נובל לשלום. זיכרוני הוליך אותי לשנת 2003, כאשר הייתי סטודנט בבית הספר למשפטים על שם קרדוזו, חלק מישיבה־יוניברסיטי שבניו־יורק. אני ובת זוגי הצעירה מלכה, שהייתה גם חברתי לכיתה, שמענו שהכומר המפורסם דזמונד טוטו אמור להגיע כאורח כבוד לקמפוס שלנו, לאחר שהוזמן על ידי שני ארגוני סטודנטים – כתב העת של קרדוזו לפתרון סכסוכים, והתאחדות הסטודנטים למשפט בינלאומי – וכי בעת ביקורו יוענק לו פרס "חסיד השלום".
מכיון שלא ידענו הרבה על טוטו, מלבד פעילותו להבאת קץ שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה, התייחסנו באהדה לידיעה. לא חלף זמן רב עד שחמותי, בעצמה בוגרת של אותו בית ספר למשפטים, שלחה לנו מידע מטריד ולפיו טוטו אומנם נאבק באפרטהייד בדרום אפריקה, אך לצד זאת הוא גם מחזיק בעמדות אנטישמיות ואנטי־ישראליות מובהקות. בדקנו את העובדות, ואכן התברר שטוטו הוא אויב מר של העם היהודי ומדינת ישראל.
כך התחלנו במסע תעמולה כדי להציג לחברינו הסטודנטים את המידע שהיה סמוי מעיניהם. תלינו שלטים על קירות בית הספר "קרדוזו" ובהם הובאו ציטוטים של הכומר – דברים מזעזעים על ה"שימוש" שעושים היהודים בזכר השואה ועל אחיזתו של הלובי היהודי בפוליטיקה האמריקנית.
האירוע ההולך ומתקרב החל לעורר התעניינות, והיו מי שהעלו תהיות עד כמה היה זה חכם להזמין את טוטו לקרדוזו. אפילו אייב פוקסמן, ראש הליגה נגד השמצה, ארגון ליברלי למדי, הצטרף לתוהים וקבע כי "מדובר בבחירה גרועה ובלתי מתאימה עבור מוסד יהודי. טוטו אינו ידיד של ישראל או של העם היהודי, ההתבטאויות שלו נמצאות בטווח האנטישמי, והגינויים שלו [ביחס לישראל והיהודים] הם כעוסים ומרושעים".
המתח הלך וגבר, ובסופו של דבר הצליח ארגון הסטודנטים שאליו השתייכנו לארגן פגישה עם דיקן האוניברסיטה, דיוויד רודנשטיין. ביקשנו ממנו שיבטל את האירוע, אך הוא סירב. לא הייתה דרך לסגת, והיו גם לא מעט אנשים שהתלהבו מכך שקרדוזו מארח את טוטו. מאחר שכך, עמדנו על זכותנו להפגין כנגד האירוע. הדיקן אמר לנו שלא יתאפשר לנו לערוך הפגנה אלא מחוץ לבניין שבו נערך האירוע, ושהמבואה לעבר האולם חייבת להיות סטרילית.
למשמע הדברים חשתי כעורך דין המתייצב בבית המשפט העליון, והעליתי את הטיעון הטוב ביותר שיכולתי לגייס. ישיבה יוניברסיטי, כך אמרתי, הוקמה בשעתו משום שמוסדות אקדמיים לא־יהודיים לא נטו לקבל יהודים לשורותיהם. כסף יהודי רב הושקע כדי להקים מוסד זה בדיוק מסיבה זו, כדי שגם לנו תהיה הזדמנות להתקדם בתוך עולם אנטישמי. כעת מגיע אנטישמי מוצהר למוסד שנבנה כדי להגן עליי, יהודי צעיר, ודווקא אותי רוצים לדחוק החוצה? הדיקן רודנשטיין ידע להעריך טיעון מוצלח, והתיר לנו להפגין בתוך הבניין.
וכך קרה שכאשר טוטו נכנס לבניין, יהיר ומלא ביטחון, במקום לשמוע הנהוני הערצה כפי שציפה, הוא התקבל בקריאות רמות של "גזען" ו"אנטישמי בקמפוס". פרצופו האדים מזעם.
מטרוריסטים ללוחמי חופש
נדלג לשבוע האחרון של 2021. פרופ' אלן דרשוביץ, המגן זה שנים ללא לאות על מדינת ישראל, הציג בפני הציבור הרחב – הן על מסך הטלוויזיה והן בכתב – את התמונה המלאה אודות טוטו, שזה עתה הלך לעולמו. הוא הסביר כי בעוד שהאיש ראוי לשבח על הישגיו הגדולים במאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה, יש לזכור אותו גם כקנאי דתי חשוך ואנטישמי. דרשוביץ הציג דוגמאות רבות מאמירותיו של טוטו נגד יהודים, שקטעים רבים מהם פורסמו על ידינו באותם ימים כשהיינו צעירים בקרדוזו. הן כללו התבטאויות על כך שהלובי היהודי העוצמתי מעניק להם השפעה ללא יחס לגודלם האמיתי בפוליטיקה האמריקנית, על כך שישו שונא את היהודים, על כך שהציונות היא גזענות, ועוד.
ועדיין, עם כל המאבק הנועז שלנו בשנת 2003 ומסע ההסברה של פרופ' דרשוביץ בשנת 2021, שבהם הוצגה גזענותו של טוטו לאור השמש, בשורה התחתונה – גם אנחנו וגם דרשוביץ נכשלנו בבואנו להבין את מה שטוטו באמת הצליח להשיג. ההישג האנטישמי האמיתי של טוטו לא היה סתם חזרה נוספת על פנינים אנטישמיות נדושות, אלא הרבה מעבר לכך: הוא הצליח להפוך על פניו את הנרטיב הנוגע לישראל בקרב מיליוני אנשים בעולם.
במשך מאות בשנים, חלק נכבד מהעולם הפרוטסטנטי החזיק בתפיסה היסטורית מסוימת אודות סיפורו המרתק של העם היהודי. לפי תפיסה זו, היהודים הם העם נושא השליחות, גיבורי החירות של התנ"ך, אותו עם שא־לוהים נלחם עבורו בפרעה ושחרר אותו משעבוד מצרים, ובסופו של דבר הצליח להגיע לארץ המובטחת. לאחר מכן הם הובסו וגלו מארצם, והתפללו במשך אלפיים שנה לשוב לארץ הטובה, ארץ הבשורה שהחזרה אליה תביא איתה גאולת עולמים.
עבור רבים ממנהיגי המאבק לזכויות האדם במהלך הדורות, החל באבות המייסדים של ארה"ב ומנהיגי מלחמת העצמאות שלה, דרך התנועה לביטול העבדות וכלה במאבקו של מרתין לותר קינג – שימש העם היהודי מקור השראה למלחמת חירות. כאשר נולדה מדינת ישראל כנגד כל הסיכויים היא שוב הפכה למגדלור של חירות, ובעיקר כאשר התמודדה מול צבאות עצומים של מדינות ערב, שמאחוריהן עמדה האימפריה הסובייטית האימתנית – והכול למען המטרה הנעלה והצודקת של בניית חברה המושתתת על ערכי הצדק, באדמת המולדת העתיקה והמקודשת.
טוטו היה מהחלוצים הבולטים של ניפוץ הרעיון הזה ויצירת נרטיב שקרי, שונה בתכלית. תוך שימוש בשם שיצא לו כלוחם באפרטהייד, הוא עמל רבות כדי למקם את ישראל באותה קטגוריה של שלטון הדיכוי הלבן בדרום־אפריקה – ישות זרה, קולוניאליסטית, של מסיגי גבול במזרח התיכון. עבור טוטו הציונות בכללותה מהווה כיבוש, והיהודים מתעללים ומדכאים את הפלסטינים במסגרת מה שהוא כינה שלטון אפרטהייד מרושע. וכשהאשמה כזו יצאה מפיו, היא נקלטה והתקבלה הרבה יותר. באותה דרך סייע טוטו לשנות את תדמיתם של הפלסטינים מטרוריסטים שוחרי ג'יהאד, ללוחמי חופש ילידי הארץ.
מערכת מושגים זו אומצה באופן המוני על ידי גופים רבים, אשר תרו אחר תירוץ כדי להוציא החוצה את האנטישמיות הטבועה בהם, החל באוניברסיטאות באירופה ובאמריקה, ועד למשטר הסובייטי ומדינות ערב.
זה מה שהופך את מורשתו של טוטו להרבה יותר מעוד מורשת של קנאי דתי חשוך. טוטו היה מהאדריכלים המרכזיים ביצירת תנועה לשינוי תודעה, אשר קבעה מחדש את מקומה של ישראל כסמל הרוע במאבק העולמי נגד דיכוי. הוא סייע לעצב את התפיסה של ישראל כשל התגלמות הרוע. כך קורה שסטודנטים תומכי ישראל בקמפוסים ברחבי העולם נאלצים להתמודד עם מושגים כמו "האפרטהייד הישראלי" ו"רצח העם שמבצעת ישראל", וההאשמות הללו מועלות על נס מדי יום בעצרת האו"ם. המלחמה בתפיסה ובנרטיב שיצר טוטו היא האתגר הגדול ביותר העומד כיום בפני מדינת ישראל.
ישי פליישר הוא דובר היישוב היהודי בחברון לתקשורת הזרה
