לפני כמה שנים, באחד מימי טבת המעוננים, הייתי מהלך ברחוב בצלאל בירושלים סמוך לבית העם (המכונה היום מרכז ז'ראר בכר). בפינת הרחוב, על גדר האבן, ראיתי ארגז ובתוכו ספרים ישנים מאובקים. הספרים שכבו על הצד כששדרתם פונה כלפי חוץ, ועליהם אותיות זהב דהויות על רקע שחור. הצצתי באותיות והצלחתי להבחין בכמה מהמילים שהיו כתובות על השדרה: "מלכים", "ישעיה", "תהלים". ספרי קודש מתגוללים בחוצות, ועוד מעט ירד הגשם. אספתי את הספרים והבאתים לביתי. ניערתי מהם את האבק ופתחתי אותם וראיתי שזהו פירוש לספרי התנ"ך. לא הכרתי את הפירוש ולא ידעתי את טיבו, אז פתחתי בפרשת השבוע – פרשת ויחי.
עיינתי בברכת יעקב לבניו לראות כיצד מתפרשים הפסוקים המופיעים שם – כגון הכתוב החידתי "עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים", או הפסוק המפתיע במיקומו "לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה" – וראיתי כי הם מתבארים בספר בשפה ברורה, תוך הצגת דרכים שונות להבנת הכתובים. המשכתי לקרוא עוד ומצאתי בו אוצר של פירושים השאוב מדברי רבותינו הראשונים, והפירוש כתוב בשפה ברורה, ודבריו מאירים את הכתובים. עוד ראיתי בו פירושים חדשים מבוססים על מקורות חיצוניים, כגון פירושו לפסוק "וַיִּבְכּוּ אֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם", שנתבאר על פי מנהג המצרים המתועד בתעודות מצריות.
מכיוון שלא היה בביתי מקום רב לספרים נוספים, חשבתי להביא את הספרים לבית הכנסת ולהניחם שם לזיכוי הרבים. פגש אותי גבאי בית הכנסת וסיפרתי לו המעשה. הציץ הגבאי בספרים, ענה ואמר: "הרי זה פירוש קאסוטו ואסור לקרוא בו, שכולו מלא דברי כפירה". תמהתי בליבי. הרי לא מצאתי בו דברי כפירה, ואדרבה ניכרים בפירושיו של המחבר אמונתו ואהבתו לתורה ולדברי חכמים. מלבד זאת, תמהתי מדוע כינה הגבאי את הספר "פירוש קאסוטו", בעוד שבשער הפנימי נכתב שהפירוש נכתב על ידי א. ש. הרטום. תמהתי, אך שתקתי.
אספתי את הספרים בחזרה והחזרתים לביתי. במהלך השנים הייתי מציץ בו מפעם לפעם, ובכל פעם מצאתי בו דברים נאים – הסברים מאירי עיניים על דרך הפשט, הערות לשוניות מנוסחות בתמציתיות, פירושים מחודשים מוצעים כמעט בדרך אגב, הסברים המבוססים על ממצאים ארכיאולוגיים ועוד. לפני כמה שנים החלטתי לעבור על התנ"ך יחד עם פירוש זה. עברתי על הפירוש ולמדתי ממנו רבות. אמרתי בליבי אכיר תודה למחבר ואספר עליו ועל חיבורו לאחרים, אולי ימצא חן בעיניהם.
קשרי משפחה ואחדות דעות
פירוש הרטום, הידוע בכינויו "פירוש קאסוטו לתנ"ך", על שם הרב פרופסור משה דוד קאסוטו, נכתב למעשה על ידי גיסו – הלא הוא הרב פרופסור אליה שמואל הרטום, שבשבוע הבא יצוין יום פטירתו, כ"ג באדר א' תשכ"ה (1965).
הרטום נולד בשנת תרמ"ז (1887) למשפחה יהודית איטלקית. הוא שימש כרב בקהילות שונות באיטליה, ובתקופה מסוימת גם בטריפולי שבלוב, והיה איש חינוך. ניהל את בית המדרש לרבנים בפירנצה, היה מרצה באוניברסיטה שם, ולימד בבתי ספר תיכוניים באיטליה ולאחר מכן בארץ. בהיותו באיטליה פרסם ספרים ומאמרים רבים, בתחומים שונים: הוראה וחינוך, הלכה ומנהג, מקרא, דקדוק עברי, תולדות ישראל ועוד.
אחד מחיבורים אלו הוא הספר "חיי עם ישראל" (LA VITA DI ISRAELE) שהוא מדריך לידיעת עיקרי דיני התורה ונועד לשמש ספר עזר להכנה לבר־מצווה לשיעורי היהדות בבית הספר. ספר זה זכה להצלחה רבה בקרב יהודי איטליה ונדפס בכמה מהדורות, ועד היום הוא ניתן שם כמתנה לילדי הקהילה עם הגיעם לגיל מצוות (הספר יצא לאור בשנת תשמ"ט בתרגום לעברית על ידי בן המחבר).
בשנת 1939 עלה הרטום ארצה ובמשך כעשור עסק בהוראה בבית הספר שפיצר בירושלים (בבית ספר זה לימד גם גיסו, קאסוטו). בראשית שנות החמישים סיכמה הוצאת יבנה, בראשות פרופסור יהושע אורנשטיין, עם קאסוטו והרטום על הוצאה לאור של פירוש חדש לתנ"ך, כאשר סוכם כי הרטום יהיה אחראי על כתיבת הפירוש וקאסוטו על העריכה. בפועל קאסוטו נפטר כשנה לאחר תחילת העבודה, ולאחר סיום הכנת הפירוש לספר אחד בלבד – ספר ישעיהו. הרטום המשיך לבדו בעבודת הפירוש לתנ"ך לאורך כחמש שנים, ועל הספרים שהמשיכו לצאת לאור נכתב שהם פורשו על ידי הרטום ונערכו על ידי קאסוטו, זאת כנראה מסיבות של שיווק, שכן קאסוטו היה מפורסם וידוע יותר.
הרטום היה תלמיד חבר של קאסוטו, והיה נשוי לאחותו יעל. בהקדמה לספרו של הרטום "חיי ישראל החדשים", כתב בנו, עמנואל, על "הרב הפרופ' משה דוד קאסוטו זצ"ל", שהוא "האדם שבוודאי היה הקרוב ביותר לאבי לא רק בגלל קשרי המשפחה, אלא גם בגלל אחדות הדעות ששררה ביניהם".
כמקובל בקרב יהודי איטליה, רב נדרש להיות בעל ידע כללי רחב ומעורה בחיים ובתרבות הכללית. להרטום היה ידע נרחב בדקדוק ובלשון. הוא הכיר שפות רבות, ובכללן אכדית שבה היה מומחה. הוא התמצא גם בהיסטוריה של העת העתיקה, ובכלל זה תעודות וממצאים ארכיאולוגיים. בכל אלה הוא עשה שימוש בפירושו לתנ"ך.
פירושו של הרטום לתנ"ך הצליח באופן יוצא מגדר הרגיל. הוא שימש מורים ותלמידים והיה נפוץ בהרבה מבתי ישראל – דתיים ושאינם דתיים. הרטום שמח על הצלחת פירושו, אך על דבר אחד הוא הצטער: מבחינתו, פירושו נועד לקרב את ילדי ישראל הצעירים לתנ"ך, וכאשר שמע שפירושו משמש גם נערים בגיל תיכון, נאנח ואמר: "אוי ואבוי, הולך ופוחת הדור!".
ברבות השנים פחת השימוש בפירושו של הרטום לתנ"ך. מן הסתם גרמו לכך סיבות שונות, וניתן לשער שחלקן הם ירידה בלימוד התנ"ך בקרב הציבור החילוני, טענות מצד גורמים בקרב הציבור הדתי שפירושו מכיל דברי כפירה, וכן פירושים חדשים לתנ"ך – כגון דעת מקרא בהוצאת מוסד הרב קוק – שדחקו את מקומו. ואולם למרות החזות הישנה שלו ולמרות הפירושים החדשים לתנ"ך שיצאו מאז, הרי שעדיין לא נס ליחו ויש לו מקום של חשיבות בבית המדרש ובבית העם.
מצניע את חידושיו
אציין כאן כמה מהמאפיינים של פירוש הרטום, תוך שילוב הפניות מתוך פרשת השבוע, כי־תשא.
הפירוש מבאר בלשון קצרה ובשפה ברורה את לשון הכתובים. הוא כולל התייחסות לענייניים לשוניים ודקדוקיים שונים (ראו דוגמה יפה להערה פרשנית שמבוססת על רגישות לשונית בשמות לד, ה) ולענייני ריאליה שונים כגון זיהוי מקומות, ממצאים ארכיאולוגיים וכדומה. לעיתים המחבר מעיר על ענייני נוסח ומסורה (כגון בשמות לד, יד הסבר למסורה על רי"ש רבתי במילה "אחר"), ובמקרים של חילופי קרי וכתיב הוא מתייחס ומסביר את שני הנוסחים. בדרך כלל הפרשנות צמודת טקסט, וממעטת להתייחס למניעים ומגמות רחבות, אם כי לפעמים הוא מעיר על כך בקצרה (כגון בשמות לד, לג כשהוא מסביר את התנהגות משה עם המסווה).
הפירוש מבוסס על חז"ל והפרשנים הקלאסיים, כמו גם על פירושים מחקריים ועל הידע הרחב של המחבר בשפות שונות ובריאליה של תקופת המקרא. המחבר כמעט אינו מציין את מקורותיו, ואם הוא מציין זאת הוא לרוב ינסח זאת באופן כללי – "חז"ל פירשו" או שזהו פירוש של "החדשים" וכדומה. לעיתים מצוין שהפירוש הוא לפי הוראת השורש בשפה אחרת (ערבית, ארמית, אכדית ועוד; ראו למשל פירושו לשם "נון" – שמות לג, יא), או על סמך ממצאים ארכיאולוגיים ומקורות היסטוריים (ראו למשל במבוא לסיפור חטא העגל, התייחסותו למנהגי עמי המזרח הקדמונים ולשירי העלילה האוגריתיים), אך הוא לעולם לא יכתוב שפירוש מסוים הוא חידוש שלו, אף שבוודאי רבים כאלו מובלעים בין בתרי פירושו.
מאפיין נוסף של הפירוש הוא שפעמים רבות הוא מציע כמה חלופות פרשניות למילה או לפסוק, וזאת מבלי להכריע ביניהן. במקרים של פסוקים או לשונות קשים הוא לא נמנע מלהודות בכך, ואז מציג כאפשרות הצעה פרשנית או כמה חלופות (ראו למשל בביטוי "לשמצה בקמיהם" – שמות לב, כה).
עיקרון פרשני־לשוני שהרטום מרבה להשתמש בו הוא הבנתו את האות התחילית וי"ו, שמתפרשת כבאה לפרש ולא להוסיף. עיקרון זה אומנם אינו חידוש של הרטום וכבר קדמו בכך המלבי"ם, אך הוא עושה בו שימוש רב ולעיתים פותר בדרך זו קשיים שפרשנים אחרים התחבטו בהם.
דוגמה לכך היא המונח "בגדי השרד", שמופיע בכתוב: "וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן וְאֶת בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן" (שמות לא, י). רש"י כותב על כך: "אומר אני לפי פשוטו של מקרא שאי אפשר לומר שבבגדי כהונה מדבר, לפי שנאמר אצלם ואת בגדי הקדש לאהרן הכהן ואת בגדי בניו לכהן". נראה שכוונתו שהמילה "ואת", ובפרט הוי"ו שבאה לפני המילים "בגדי הקדש", מורה על כך שמדובר בשני דברים שונים. לפיכך הוא מסיק שמדובר באריגים שכיסו את הכלים בעת המסעות.
הרמב"ן מקשה על פירושו של רש"י ומסביר שלדעתו בגדי השרד הם הם בגדי הכהונה, והם מכונים בשני כינויים על שם המעלות השונות שיש להם. ובאשר לוי"ו במילה "ואת" אומר הרמב"ן: "ועוד באו כמה ו"וין יתירות בכתוב". הרטום, לעומת זאת, פותר זאת בכך שהוי"ו כאן "באה לפרש לא להוסיף". (דוגמה נוספת היא פירושו לביטוי "וכלי הקדש" בבמדבר לא, ו, שכבר חז"ל התחבטו במשמעותו).
מלומד בייסורים
חייו של הרב אליה שמואל הרטום לא היו קלים. אשתו יעל נפטרה בגיל צעיר והוא נאלץ לגדל את ילדיו בגפו. בתקופה מאוחרת יותר נעזר בבנו הגדול מנחם ז"ל ובכלתו לאה תיבדל לחיים. מלבד זאת הוא שָׁכל ארבעה מבין חמשת ילדיו בחייו. וכך הוא כתב בשער ספרו האחרון "חיי ישראל החדשים", שיצא לאור בשנת פטירתו: "את ספרי זה אני מקדיש לזכר אבותי, לזכר הורי, לזכר חותני וחותנתי, לזכר אשתי, לזכר בנַי שהלכו עולמם – וכן לבני היחיד שנותר בחיים ולזרעו הקיים והעתיד להיוולד".
ראוי הוא הרב פרופסור אליה שמואל הרטום שיציבו לו יד ושם על ידי לימוד פירושו לתנ"ך, וקריאת הפירוש על שמו "פירוש הרטום לתנ"ך". כך שפתותיו יהיו דובבות בקבר, ונביא גאולה לספריו ולעולם.