"אוי לכם שהרגתם אלה את אלה"

ההקשר היהודי והישראלי של המלחמה המתחוללת עתה באירופה הולך ומתרחב. מלבד המעורבות המדינית של ישראל וזהותו היהודית של נשיא אוקראינה ויקטור זלנסקי, מהאזנה לתקשורת הישראלית בשבועיים האחרונים אנו למדים על יהודים וישראלים רבים, חלקם דוברי עברית רהוטה, השוהים בשדות הקרב.

כך למשל, סרגיי נוביצקי, ישראלי כבר 24 שנים, החליט לעלות על מטוס ולהצטרף לקרבות באוקראינה. "אני חייב להגן על המשפחה שלי", אמר בריאיון לאתר ynet. דוד צ'רקסקי, צעיר חרדי מהעיר דניפרו, סיפר לאטילה שומפלבי כי התגייס יחד עם אביו והשתתף עימו בקרבות בקייב ובחרקוב. ויטלי לוקצ'נקו, בוגר יחידה מובחרת בצה"ל, השאיר בישראל את אשתו ובתו בת השלוש, ויצא לאוקראינה כדי להצטרף לקרבות. בריאיון ליעל דן בגלי צה"ל אמר: "זאת הבחירה שלי ללכת ולתת את מיטב יכולתי". באתר וואלה צוטט חייל צה"ל שפנה לשגרירות אוקראינה בבקשה להתנדב לקרבות. "לא יכולתי להישאר אדיש למה שקורה למדינה שבה חיו סבא, סבתא והורי", הסביר. "התמונות שמגיעות משם גורמות לתחושה של רצון לעזור ולתת יד".

גם בצד השני של המתרס יש יהודים וישראלים. אלכסנדר קופמן, יהודי, עומד בראש הלשכה הציבורית של הרפובליקה הבדלנית במזרח אוקראינה. בעבר הוא פיקד על הכוחות הבדלנים, תומכי הרוסים, בעיר דונייצק. בריאיון לאילנה דיין בגלי צה"ל ביקש מהישראלים להזדהות עם רוסיה ותומכיה, ו"להבין שאנחנו מתמודדים עם דברים דומים – אנחנו מול אוקראינה ואתם מול מדינות ערב". הוא סיפר כי בצבא הבדלנים ישנם חיילים ישראלים ששרתו בצה"ל.

צה"ל מככב אפוא בקרב הכוחות בשני הצדדים, כאשר צעירים ששירתו בו מצטרפים ללחימה (שמעתי גם על כאלה ששירתו במטבחי צה"ל, ומצטרפים לצבאות כבוגרי יחידות מיוחדות). לפנינו יהודים וישראלים הניצבים בשדות הקרב אלה מול אלה. ניתן לשער שלאלה ולאלה בני משפחה בישראל, החיים בינינו ומייחלים לשלומם וניצחונם. אם כי יש לציין שהתמונה אינה סימטרית; המעורבות היהודית והישראלית בכוחות האוקראינים גדולה בהרבה מאשר בכוחות הרוסים.

הסיפור היהודי הוא כמובן חלק שולי מהמציאות האיומה של המלחמה, אך מנקודת המבט היהודית יש לו משמעות טרגית. כבר מראשית המלחמה מוזכרות שוב ושוב אסוציאציות והשוואות למלחמת העולם השנייה. עמידת יהודים אלה מול אלה בשדות הקרב לוקחת אותנו עוד לאחור על ציר הזמן ההיסטורי, לימי מלחמת העולם הראשונה.

 

"בוכים אנחנו למיליונים שמתו וימותו"

עם פרוץ המלחמה ב־1914 – שגם אחרי אלפי מחקרים, אין תשובה ברורה לשאלה מדוע פרצה – היישוב בארץ ישראל הגיב בזעזוע רב להתלהבות המלחמה ששטפה את אירופה. מנקודת המבט הארצישראלית, זה נראה כמרחץ דמים בלתי מוסבר, פשיטת רגל של אירופה. יוסף אהרונוביץ כתב ב"הפועל הצעיר":

בלקסיקון הגדול של הקולטורה האירופאית נשארה רק מילה אחת: השמדה… כל התורות, הישנות והחדשות, שקמו לה להאנושיות במשך אלפי שנים, שהטיפו לשלום, לאהבת האדם, ולהוקרת החיים… – נמחקו והיו כלא היו… רצים אנשים להרוג ולהיהרג מבלי חשבון ודעת בשביל מה ולמה… מי חכם ויבאר לנו את פשר דבר החורבן הזה? (הפועל הצעיר, 20.10.1914)

אהרונוביץ משוכנע שמדובר בשיגעון. הוא כלל לא דן במציאות פוליטית כזו או אחרת, משום שבעיניו זה לא העניין. הגורם למלחמה הוא אובדן האנושיות. "האור", עיתונו של אליעזר בן יהודה, קונן על הסבל שייגרם: "בוכים אנחנו למיליונים האנשים שמתו ועוד ימותו, למיליונים שיפצעו ויתמומו [יהפכו בעלי מומים], למיליונים שיישארו בלי אבות, בלי אחים, בלי בנים. דווי!" (האור 10.12.1914.). "החרות", עיתון ספרדי ירושלמי, סיכם זאת כהתרסקות רעיונות הקידמה:

איך אפשר כי ישתגעו פתאום שגעון אווילי ומסוכן כזה? איך ירהיבו בני אירופה עוז בנפשם לכונן פי תותחי מוות מול האנושות כלה ולאחוז שוב בשיטת הברבריות של ימי הביניים?… זהו סימן כי ההשכלה העולמית הגיעה לידי משבר… כל הבניין הענקי של הקדמה הרוחנית והחומרית התרועע ונפל והתפורר לרסיסים (החרות 24.8.1914),

אך בעוד בני היישוב המומים מהמתחולל, יהודי אירופה במדינות השונות התגייסו בהמוניהם לשירות מדינתם. יותר ממיליון יהודים התגייסו לצבאות השונים. מימי המרד ברומאים לא היו יהודים רבים כל כך בשדות הקרב. הם הצטרפו להתפרצות המיליטנטית הפטריוטית, וראו בה הזדמנות לבטא נאמנות והקרבה ולהוכיח שהטענות האנטישמיות מוטעות. הגיוס ניפץ את הסולידריות היהודית באופן שלא היה כמותו: יהודים גרמנים נלחמו ביהודים בריטים, ויהודים אוסטרו־הונגרים נלחמו ביהודים רוסים. כחצי מיליון יהודים שירתו בצבא הרוסי. כשישית מיהודי גרמניה, כ־100,000, שירתו בצבא הגרמני.

היו יהודים ששהו מחוץ למדינותיהם וחזרו כדי להצטרף לקרבות. יצחק הורביץ חזר מארגנטינה לגרמניה כי "אני חייב להיות חלק מזה". אוטו שטרן חזר מצרפת משום שחש כי הוא "חייב לסייע בהגנה על אדמת גרמניה". המתנדב הצעיר ביותר לצבא הגרמני, נער בן 14, והמבוגר ביותר, בן 64 – היו שניהם יהודים.

 

"שמע ישראל" בחזית

אך ההתלהבות והפטריוטיות אפיינו רק את ראשית המלחמה. עם סיומה, ב־1918, האווירה השתנתה מקצה לקצה. היהודים שחזרו מן הקרבות התמודדו עם גל אנטישמיות חסר תקדים. הם הואשמו בחוסר נאמנות ובהשתמטות, וכמה פרדוקסלי – גם בחדירה לדרגות הגבוהות בצבא. באווירה זו הם חשו צער רב על הסולידריות היהודית שאבדה. אט אט הלכה וחדרה בקרבם תחושת חוסר הפשר בעמידתם אלה מול אלה. הזהות הלאומית שכה העסיקה אותם בראשית המלחמה נראתה מנותקת, והם חשו חסרי זהות.

הסופר יהודה יערי, שהתגורר בגליציה בימי המלחמה, פרסם סיפור שביטא את עומק המרירות. יש בדברים התקוממות על עצם המלחמה, אך עיקרם בהקשר היהודי: התיאור קורע הלב מציג את התסכול שצף עם ההבנה המאוחרת של היהודים שהם הרגו אלה את אלה, ללא כל טעם ותמורה. צערם על כך מר ואינסופי:

ואל תדמה כי לי בלבד אירע כדבר הזה! סחו לי חברים חיילים, שגם אותם קרה כמקרה הזה ממש. כי יש חייל יהודי בכל מחנה, בכל חזית אתה יכול למצוא אותו. בכל קרב אפשר לשמוע 'שמע ישראל' איום זה… וכשנקפאו רגלי בחזית האיטלקית, כששכבתי בשלג וחיכיתי למאספים שיאספוני לבית החולים, נרדמתי פתאום בשלג, וחלמתי והנה בקעה גדולה מאד והיא מלאה הרוגי מלחמה מכל העולם. בתוך הבקעה היתה בימה גדולה, על הבימה ישבו זקנים לבושי שחורים וכל הרוג והרוג הובא לפניהם על גבי אלונקה והם שאלו ודרשו אותו… והנה ראיתי שהובא לפני הזקנים זה האיש בעל הפנים המזוקנים, עם המבט המופשט שבעיניים, זה האיש שתקעתי בו את חרבי שם בחזית הרוסית והוא קרא "שמע ישראל".

מי אתה? שאלוהו הזקנים. חייל יהודי. באיזה צבא עבדת? אינני יודע. כנגד איזה צבא נלחמת? אינני יודע. מי הרג אותך? אינני יודע.

כששמעתי את זה ה"אינני יודע" התחלתי צועק בכל כוחי וקורא: אני הרגתיו!… שאלוני הזקנים: למה הרגת אותו? אמרתי: אינני יודע. עמדו הזקנים וקרעו את בגדיהם והתחילו בוכים בקול מר מאד: "אוי לכם בני אדם שהרגתם זה את זה ואינכם יודעים למה!" (יהודה יערי, כאור יהל, ירושלים תשכ"ט, 85-84)

בתפילה שתוסר קללת שפיכות הדמים מעמנו ומן העמים כולם.

ד"ר דבורה גלעדי היא פוסט־דוקטורנטית באוניברסיטת בר אילן ומרצה ועמיתת מחקר באוניברסיטת אריאל