זיכרון בלתי נשכח מביקור ראשון בהודו, לפני שלושים שנה: תורים בלתי נגמרים, אך לא לחמאה, למקדונלדס ולנקניק, כמו בבריה"מ שבה ביקרתי זמן קצר קודם לכן. כאן היו אלה תורים לקולנוע, של גברים קשי יום, רזים, לבושים בדלות, עומדים בתור לכרטיסים הזולים שעות לפני ההקרנה. שוטר מרים עליהם אלת במבוק מפעם לפעם, כשהתור המתארך מתבלגן. עוד ועוד הודים שחוגגים את הקולנוע, שנמסים מול המסך הגדול. מענָה ככל שתהיה המציאות היומיומית שלהם, בחיק הקולנוע ניתן לנוח מכל מכאובי השעה לשלוש שעות תמימות.
ולא רק אסקפיזם. הקולנוע ההודי תמיד סיפר גם משהו על החברה ההודית. מעידן ראג' קאפור והסוציאליזם התמים של שנות החמישים והשישים; דרך אמיטאב באצ'אן כגבר ההודי הזועם בשנות השבעים והשמונים; ועד ההתמסרות ההודית לקפיטליזם ולגלובליזציה בשנות התשעים, שלוותה בהתעוררות דתית הינדואית וייצרה סרטי אהבה מתוקים המצולמים בבירות אירופה. אלה הציגו את הצעירים ההודים שחיים במערב השופע, ומחוברים גם לאימא הודו ומקדשיה.
עשור לתוך המאה ה־21, פרצה בהודו מחאה עצומה נגד השחיתות. מחאת 2011 הושפעה באופן בולט מסרטים כמו "הגורו" ו"צְבע זאת בצהוב" (Rang De Basanti), שהכניסו לשיח את השחיתות ואת הצעירים ככוח שיילחם בהודו המסואבת. הקולנוע ההודי פרח גם מחוץ לבוליווד, כינויה של תעשיית הקולנוע במומבאי.
במדינת טאמיל־נאדו לדוגמה, השוכנת בקצה הדרומי של הפדרציה ההודית, תסריטאים, מחזאים ושחקנים נלחמו בקאסטות הגבוהות ובבעלי הקרקעות דרך אולמות הקולנוע והתיאטרון עוד בתקופה הבריטית. כאשר הם זכו בבחירות ותפסו את השלטון ב־1967, תסריטאי בשם ק"נ אנאדוראי הפך לראש הממשלה הטאמילי הראשון שהגיע מתעשיית הקולנוע. במשך יובל שנים, כל ראשי הממשלות של 70 מיליון הטאמילים באו מתחום הקולנוע והפכו את המדינה לחיל חלוץ במאבק נגד זכויות היתר של הברהמינים. האחרונה שבהם היא השחקנית ג'איאלאליטה (Jayalalithaa), מלכת הקולנוע הטאמילי, שמתה בדצמבר 2016. בחייה הלא ארוכים היא כיכבה ב־140 סרטים, והייתה ראש ממשלה 14 שנה.
די לכיבוש
ההיסטוריה העמוסה של הקולנוע ההודי, גם כחדר הבריחה האולטימטיבי וגם כמראה של החברה ההודית כפי שהיא מבקשת לראות את עצמה, לא נתנו לסרט דל התקציב "תיקי קשמיר" סיכוי להיות יותר מאשר הערת שוליים. אך בינתיים זהו הסרט המצליח ביותר בבוליווד השנה, ולאחרונה הוא הוקרן בבתי קולנוע בישראל.
"תיקי קשמיר" (The Kashmir Files) עוסק בגירוש/בריחה/רצח־עם של קהילת הברהמינים בקשמיר, הידועה בשם פאנדיטים. הסיפור מתרחש בשני מישורים; המישור האחד הוא הודו העכשווית, והמישור השני הוא תיאור הזוועות שהתחוללו בקשמיר בשנת 1990. קרישנה גדל בבית סבו, פושקר, שמספר לו כל השנים שהוריו נספו בתאונה. הוא לומד באוניברסיטת ג'ווהרלל־נהרו, מעוז של החילוניות השמאלית ההודית בבירה ניו־דלהי. לקרישנה אין מושג שפושקר נחלץ בשן ועין מהתופת הקשמירית לפני שלושים שנה, ושהוריו של קרישנה נרצחו יחד עם אלפי הינדואים נוספים על ידי הבדלנים המוסלמים בקשמיר. פושקר מסתיר זאת מנכדו.
הסרט נע בין קרישנה, הנסחף לרטוריקה האנטי־הודית של המרצה הכריזמטית שלו, ובין הגילוי על האירועים שבעקבותיהם נמחקה כמעט כליל הקהילה העתיקה של הברהמינים ההודים בקשמיר. את פושקר מגלם אנופם קר, שהוא פאנדיט בעצמו, ושחקן הודי ובינלאומי נודע ("חולי אהבה", "כלה ודעה קדומה", "אופטימיות היא שם המשחק"). גם האוניברסיטה שבה עובר קרישנה שטיפת מוח קרויה על שמו של הפאנדיט המפורסם בעולם, ראש ממשלת הודו הראשון ג'ווהרלל נהרו, שהקים שושלת פוליטית המזוהה עם פרויקט החילוניות ההודי, פייסנות כלפי המוסלמים, וחיסול קהילת הפאנדיטים בקשמיר.
כמו כל סרט הודי, המוזיקה היא מרכיב חשוב. לרוב היא אינסטרומנטלית, ואז פורץ לפתע שיר מהפכני נודע של לא אחר מאשר פאיז אחמד פאיז, משורר פקיסטני, בשירו "אנו עוד נראה". מילותיו של משורר מדינת־האויב, הקובעות שלדיכוי אין תוחלת, מתהפכות על הפקיסטנים והקשמירים, שבלהט אמונתם המוסלמית מוכנים לשרוף את החלקה הטובה של השותפות ההינדואית־מוסלמית בת מאות השנים בקשמיר.
תיאורי האלימות בקשמיר של שנות התשעים מעניקים לסרט את התנופה הרגשית שלו, אבל בעיקרו הסרט רוצה לומר משהו על הודו של היום. קרישנה הצעיר קרוע בין השיח הפרוגרסיבי, שממנו נובע בפשטות שהודו היא כוח כובש בקשמיר, ובין היותו פאנדיט וקורבן של אותו אתוס שמאלי. השינוי שעובר קרישנה אינו נובע רק מידיעה מטלטלת וחדשה על האמת שהוסתרה ממנו כל החיים. זוהי גם בחירה בפקיחת עיניים, בנאמנות להוריו שלא הכיר ולקהילה המוכה שלו שחוששת להשמיע קול.
המעבר בין עבר לעתיד רומז באופן מובהק לקשר בין הפורעים המוסלמים של שנות התשעים לאליטה האקדמית השמאלית של הודו דהיום. קל היה לנו לחשוב שהדמויות המרושעות של הסרט יהיו הקיצונים המוסלמים בקשמיר, אבל מי שגונבת את ההצגה היא פאלאווי ג'ושי, שמגלמת את פרופ' ראדיקה מנון, המרצה הנערצת של קרישנה, שמנסה לנשל אותו מזהותו ולהביאו לראות בהודו אויב ובמוסלמים קורבן. רק יד הגורל – אין דרך אחרת לכתוב זאת בלי ספוילר – משיבה את קרישנה אל זהותו ההודית הבריאה, היודעת להפריד בין האויב המוסלמי בקשמיר ובין אחיו הפאנדיטים העקורים.
דמות מניפולטיבית ורעילה
לשיחת זום שקיימתי עם ג'ושי הצטרף באופן מפתיע ומשמח גם הקונסול הכללי שלנו במומביי, קובי שושני. בפתח השיחה הוא סיפר על ההקרנה שבה צפה בסרט עם אחד ממושלי המדינות בהודו, על הדמעות שמילאו את עיני הצופים ועל החוויה המטלטלת שעבר. ג'ושי סיפרה על הבורות שלה בנוגע לקשמיר וכמה מעט ידעה, ועל המבנה הפדרלי של הודו שבו למדינות שונות יש שפות ותרבויות שונות. להביא את הכאב הקשמירי לכלל ההודים זו משימה מסובכת, היא אומרת.
הדרך היחידה שלהם להנכיח את הכאב הייתה להפיק סרט שמבוסס כולו על עדויות. את משימת ההפקה הובילו ג'ושי, במאי הסרט שהוא גם בן זוגה, ויווק אגניהוטרי, ושני שותפים נוספים. איסוף 700 העדויות על הזוועות בקשמיר היה תפקיד מרכזי שלה בהפקה.
שני נושאים תופסים את עיקר שיחתנו: דמותה של מנון, וכיצד ג'ושי נכנסה לתוך דמות שמייצגת את כל מה שהוא מתנגדת לו. תיאורי האלימות קשים, אבל הדמות של פרופ' מנון – שגם היא דמות אמיתית – היא מניפולטיבית ורעילה וחודרת אל לב הצופה.
ג'ושי היא שחקנית ותיקה. בתפקידה הקולנועי הראשון, לפני ארבעים שנה, היא גילמה ילדה עיוורת. גם אחיה שיחק כילד בבוליווד. היא דור שלישי בתעשייה, ומודה שלמרות הקריירה הארוכה שלה, היא מעולם לא התמודדה עם משימה כה מורכבת. "כל הנשים שגילמתי עד כה בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון, היו מועצמות וחיוביות, מסורות למשפחה ולבעל. כשסיימנו לכתוב את התסריט אמרתי לבעלי שהוא גם במאי הסרט, 'איזו דמות נוראית היא פרופ' מנון'. הוא השיב לי, 'דווקא חשבתי שאולי את תשחקי את התפקיד שלה'".
הדמות של מנון כל כך מזוהה איתה, שאפילו חברים שלה מתקשים לדבר איתה בימים אלה, היא מספרת. "גם כשאני לא מסכימה עם מנון פוליטית אני לא שוכחת שהיא אישה מקסימה, בעלת טעם משובח, חכמה, מארחת למופת, אישה שהייתי רוצה להעביר ערב בשיחה מרתקת איתה. רק כשיוצא ממנה הצד הפוליטי, מתגלה הצד השני שלה". מנון היא כאמור דמות אמיתית, וג'ושי מבטיחה לי שאין אף אג'נדה פוליטית מומצאת שרדיקה מנון משמיעה בסרט. הם מציגים אותה כמו שהיא, במילותיה שלה.
הנושא השני שעולה בשיחתנו הוא המונח ג'נוסייד. מבלי לזלזל כמובן בסבל הפאנדיטי, שאלתי, איך בחרתם במילה כה קשה. לא המצאנו שום דבר, אומרת ג'ושי. בדקנו את ההגדרות הרשמיות, ומה שנעשה לפאנדיטים עומד בתשעה סעיפים של הגדרת רצח־עם. "גם אם היו רק שני סעיפים, זה היה תופס מבחינת המשפט הבינלאומי".
מה הפך את "תיקי קשמיר" לסרט כל כך ייחודי ומצליח? אולי נתחיל את הדיון הזה משאלה אלינו, הישראלים. נסו לסמן חמישה סרטים ישראלים פטריוטיים. זה לא קל. "אתר הצלילה בים האדום" של גידי רף נכלל בוודאי ברשימה, וגם "סוף העולם שמאלה" או "פעם הייתי" של אבי נשר עשויים להתמקם בה. אבל בהודו, סרט פטריוטי הוא במובן שבו "מבצע יונתן" הוא סרט פטריוטי. הציניות נדחקת לטובת גאווה לאומית בלתי מצטנעת או מתנצלת.
פטריוטי בהודו אין משמעו ימני, לעיתים להפך. "צְבע זאת בצהוב" של אמיר חאן הוא סרט שמאלי חילוני. וכך גם "צ'אק דה אינדיה" (הידד להודו או יאללה הודו). בסרט זה כביר חאן הוא הקפטן המוסלמי של נבחרת הודו בהוקי־שדה, המתמודדת בגמר הגביע מול פקיסטן. לכביר נותרת חבטת עונשין אחת, שעשויה להשוות את התוצאה במשחק בשניית הסיום. כביר נכשל, הודו מפסידה, והוא מוקע בתקשורת כבוגד מוסלמי שמכר את המשחק החשוב לאויבת, פקיסטן. במהלך הסרט יטהר חאן את שמו ויוביל כמאמן את הודו למדליית זהב, וגם ילמד אותה שהפיצול והחשדנות בהודו בין מוסלמים להינדואים הן מיותרות וכוזבות. כביר חאן, המגולם בידי השחקן שארוק חאן, מוביל את הודו לפסגה הספורטיבית על ידי ההתגברות על האינטרסים הקטנוניים והדעות הקדומות לטובת המאמץ המשותף למען המולדת ההודית. הסרט, שהופק לקראת יום העצמאות השישים בהודו, היה אחד משלושת הסרטים הרווחיים ביותר באותה שנה.
גם סלמן חאן מככב בלפחות חמישה סרטים פטריוטיים, אחד מהם, "גיבורים" (Heroes) הוא ממש שיר הלל לצבא ההודי. סלמן, שארוק ואמיר חאן הם הכוכבים הגדולים ביותר של הקולנוע ההודי בשלוש העשורים האחרונים, שלושתם מוסלמים, אין ביניהם קשר משפחתי למרות שם המשפחה המשותף, וכולם שיחקו – לעתים גם ביימו או הפיקו – סרטים שהעלו על נס את הודו. כמובן, הודו הקרובה לליבם, הודו של אחווה מוסלמית הינדואית.
יש גם קולנוע הודי פטריוטי מצד ימין. הסרט ההודי "בייבי" שייך לז'אנר הסרטים הפטריוטיים המשגשגים בהודו ולא ממש קיימים בארץ. BABY הם ראשי תיבות של יחידה סודית ללוחמה שהוקמה בעקבות סדרת הפיגועים במומבאי, הזכורים לנו בגלל אירוע הטרור בבית חב"ד. בראש היחידה הסודית עומד פרוז עלי חאן, וגיבור הסרט הוא לוחם הקומנדו אג'אי סינג. היחידה בנויה על שיתוף הפעולה בין הלוחם ההינדואי והמפקד המוסלמי. הסרט מדבר בגלוי על הטרור המוסלמי, אבל בולט בו שברון הלב של אג'אי כאשר הודים מוסלמים נחשפים כחלק מרשת הטרור האפגנית־פקיסטנית. המצוקה מכך שהודו לא קנתה את ליבם של מקצת מאזרחיה המוסלמים גוברת על תחושת הסיפוק של פגיעה בתשתית הטרור.
מחק את המורכבות
"תיקי קשמיר" שובר את הכללים של הקולנוע הפטריוטי בהודו בשלושה מובנים. המוסלמים בקשמיר – כולם אזרחים הודים – הם אויב אכזר. גם הילדים המוסלמים שטופי שנאה, ומציבים בפני הפאנדיטים אחת משלוש אפשרויות: התאסלמות, בריחה או מוות. הקולנוע ההודי, גם כאשר הוא מציג את המוסלמים באופן שלילי, יעדיף להראות אותם כקורבן של תעמולה או בורות. מעט מזה נמצא גם כאן, אבל בעיקר הסרט בדלני קשמיר הם קיצונים, רצחנים ומסוכנים.
עניין שני הוא שגם אם כבר היו סרטים אנטי־מוסלמיים בהודו, הם עסקו בעיקר בעבר. סרטים כמו טאנהאג'י (Tanhaji) חוזרים 350 שנים לאחור אל הגיבור ההודי שיוואג'י. הבינאריות הפשוטה בין ההינדואים הטובים למוסלמים הרעים אינה מוסתרת. ברור זו דרך מתוחכמת יותר או פחות להגיד משהו על הודו הנוכחית. ב"תיקי קשמיר" אין צורך בתחכום. האצבע המאשימה היא לא כלפי מוסלמים שחיו בחשכת ההיסטוריה עם רמיזה פוליטית להיום, אלא כלפי אנשים שנמצאים היום בשנות הארבעים והחמישים לחייהם.
עניין שלישי הוא שינוי השפה. הטרגדיה הקשמירית הייתה ידועה, והיא קיבלה הנכחה גם במוסדות התרבות של השמאל החילוני בהודו. אבל היה לה מין שם קל לעיכול, אקסודוס. יציאת מצרים של ההינדואים בקשמיר פנימה לתת־היבשת. היום המונח התקין פוליטית בהודו הוא ג'נוסייד, וזה קרה תוך שבועות ספורים בהשפעת הצונאמי התקשורתי של הסרט. פרופ' סוריה פראקש, שעמד בראש תאגיד השידור הציבורי בהודו, סיכם זאת כך: "הסכר (של האתוס) החילוני בהודו נפרץ בעקבות הסרט תיקי קשמיר".
בשנת 1991 תכננתי לבקר בקשמיר, חטיפת התיירים בבירה סרינגאר והירצחו של ארז כהנא כיוונו אותי למקומות אחרים בהודו, בטוחים יותר. פרופסור הודי שסיפרתי לו על שינוי התוכניות כיוון אותי לספר הראשון על הודו שקראתי בחיי, ביוגרפיה כואבת של מושל קשמיר ג'אגמוהן (Jagmohan), שגם דמותו מופיעה בסרט. כעבור 15 שנה הגעתי לקשמיר ופגשתי, לצד הרוב המוסלמי, גם את "שארית הפליטה" ההינדואית שנותרה בחבל קשמיר. אחת מהם הייתה בתו של נסיך הודי שהייתה נשואה לברהמין. העלאת הנושא הפאנדיטי מצדי לא הייתה נוחה לה, והיא פטרה אותי בכך שאנשים שידעו לכבד את הקהילה המוסלמית, כמו בעלה הרופא, לא גורשו מחבל קשמיר.
התארחתי כמה פעמים בביתו של מי שהיה יו"ר המועצה להשכלה גבוהה בקשמיר, פרופ' אגא אשרף עלי, שהיה אז עמוק בעשור התשיעי לחייו. בשלב מסוים העזתי לשאול אותו על גורל הפאנדיטים. ראיתי שהכאבתי לו, אחרי שתיקה הוא ענה כמעט בלחש שגם להם הייתה אחריות לטרגדיה. בנו של אשרף עלי, שאהיד עלי, נחשב בקשמיר כמשורר לאומי. הוא הביא לעולם בשירתו את כאבה של קשמיר, כאב הכיבוש ההודי בארץ לא להם. יותר מפוליטיקה והיסטוריה, אשרף סיפר לי על הכאב וחוסר התוחלת שחש אחרי שאשתו ובנו מתו בזה אחר זה.
הקשמירים המוסלמים נאחזים עד היום במשפט המפורסם של שאהיד: "הזיכרון שלי מתנגש בהיסטוריה שלך". מבחינתם, הסרט "תיקי קשמיר" מחק את כל רגעי החסד, את ההכרה במורכבות הסכסוך, את אכזריות הכיבוש ההודי, את זיכרון המוסלמים שסיכנו עצמם כדי להגן על שכניהם ההינדואים, זיכרון המוסלמים שקראו לפאנדיטים לשוב לעמק קשמיר כשהמצב נרגע, את אלה שעדיין מתגעגעים לפאנדיטים ומחכים לשובם.
השיח המפריד בין הפורעים והרוצחים ובין הרוב המוסלמי שידו לא הייתה במעל, היה מעוגן בזיכרון ההיסטורי במשך שלושים שנה. לקשמירים המוסלמים היה ברור שהם הקורבן האמיתי של הסכסוך, ושל הניסיון ההודי לגזול מהם כל סממן של כבוד עצמי ושלטון עצמי. במחי סרט אחד, עברה של הודו משתנה אל מול עיניה.
לב ארן שימש כרכז מידע באגודת הידידות הפרלמנטרית הודו־ישראל והוא חבר הוועדה המייעצת של כתב העת ההודי MargASIA
