גל ספרי "הדור השני לשואה", כלומר ספרות מנקודת מבטם של ילדיהם של השורדים, שטף אותנו בשלהי המאה הקודמת. מאז שָכַך, וכיום מופיעים יותר ספרי דור שלישי ורביעי. ספרה החדש של רינה גרינולד "פעמונים של מאי" הוא ספר "דור שני" מובהק; נושאו הוא הדינמיקה שבין המספרת, ילידת שנות החמישים, לבין אמה ניצולת השואה.
אין כמובן בעיה עקרונית בספיחים מאוחרים לגל שחלף. לכל ניצול־שואה סיפור ייחודי שראוי לספרו. כזה הוא סיפורה של האם בספרנו זה. בספר שלפנינו יש צידוק נוסף, עלילתי, ל"איחור": זהו סיפור דור־שני ארוך טווח, המתגלגל לאורך עשורים רבים. הוא נהנה מפרספקטיבה שלא הייתה לפני שנות דור. האֵם הניצולה כאן מתקרבת לגיל מאה וסובלת משיטיון, הבת המספרת כבר יכולה גם היא להסתכל על עיקר־חייה במבט מסכם ומתוך חוכמת חיים מצטברת, ומתוך כך גם הרֶגש אחר. מתחים ואי־הבנות מתרככים ונדחים מפני החמלה.
יש בספר בעיה, אבל היא אחרת. לפני שנגיע אליה נאמר בשבחו של "פעמונים של מאי" שזוהי יצירה מעוררת הזדהות והתרגשות. יצירה מלמדת, וגם אנושית מאוד. האֵם היא דמות מיוחדת במינה: כנערה צעירה היא ניצלה בזכות סדרה של מעשי הצלה מצד מקומיים (ואפשר שגם מצד חיילים גרמנים), אך לא פחות מכך בזכות תעוזה ותושייה שלה; ואילו בשנים הרבות שלאחר מכן הייתה בה מזיגה של חולשות, חולי, חרטות והיסוסים עם נחרצות וכישרון־חיים. גם השפעותיה המגוונות של הטראומה אצל אנשים שונים זוכות לחשיפה נוגעת ללב.
מה אם כן הבעיה? שזהו ספר המציג עצמו כיצירה בדיונית ונוטל לעצמו את החופש היצירתי שהגדרה זו מאפשרת – אך כתוב באופן שאפשר לקבלו, מבחינה ספרותית, רק אם מדובר בספר תיעודי. אומנם יש בו שימוש יפה בטכניקות סיפור, ברמת המיקרו; ועדיין לא נעשה מאמץ מספיק לבנות אותו כעלילה ספרותית.
הדבר מתבטא גם בלשונו העניינית־מדי של הסיפור, היאה לתעודה, אבל בעיקר במבנה הרעוע של העלילה. במחציתו הראשונה של הרומן, דומה שלפנינו אחד מאותם ספרי "סוד משפחתי המתגלה במאוחר". אך העיסוק בסוד הזה מתפוגג לחלוטין באמצע הספר. ולא זו אף זו, ה"סוד" מתגלה כבר בהתחלה, ומשם ואילך מוצגים מאורעות "מוזרים" מילדותה של המספרת שהסוד הזה מסביר, ואשר ידיעת הסוד מראש נוטלת מהם את עוקצם. או־אז עובר הספר להתמקד בפרשה הנוגעת לאגף אחר במשפחה.
רק ברבע האחרון מגוללת המספרת את מלוא סיפור־השואה של אמה; סיפור מרתק, אך פריסתו רק בשלב מאוחר זה בספר, אף שמבחינה כרונולוגית הוא נתגלה למספרת כבר לפני עשרות שנים, אינה משרתת כל תכלית ספרותית: היא כמעט שלא מאירה באור חדש את המאורעות שסופרו לפניה. ומפריע אף יותר: בסוף הספר ממש מגיע עניין נוסף, טיול של הבת לחו"ל על כל פרטיו הטריוויאליים והתיירותיים, שאומנם קשור בתזמונו (ובפרח הנקטף במהלכו) לנושא הרומן, אך שיבוצו כסיום יכול להלום רק את המציאות, שבה מאורעות לא קשורים מתרחשים בסמיכות זמנים; לא ספרות.
אינני יודע אם "פעמונים של מאי" הוא סיפור אמיתי על חיי המחברת ואימה. הרושם הוא שכן. ואם כך הוא, אפשר שרינה גרינולד ביקשה ליצור אצלנו רושם זה באמצעות האופי קלוש־המבנה של הסיפור; לרמוז לנו כך שהחזות של רומן בדיוני (וההודעה הרשמית בתחילת הספר על כך שאין קשר בינו לבין המציאות) היא רק תחפושת. אבל אז, לשם מה התחפושת?
