רומן הביכורים של רחל גץ־סלומון מפגיש אותנו עם יהדות תוניסיה, ליתר דיוק יהדות תוניס הבירה, בשני מאורעות דרמטיים באמצע המאה העשרים: מלחמת העולם השנייה, שבה הייתה תוניסיה נתונה לשלטון ממשלת הבובות של וישי בצרפת, ולמשך חצי שנה גם לשלטון צבאי גרמני ישיר – וכעבור כמה שנים, עליית חלק גדול מהקהילה למדינת ישראל.
במוקד הספר משפחה יהודית אמידה, משפחת כהן. משפחה שאימצה את התרבות הצרפתית, ודתיותה היהודית מתונה מאוד. המשפחה מעסיקה בביתה משרתות ערביות וחיה חיי שפע, דבר המחריף את השבר שהיא חווה בימי המלחמה, עוד לפני שמתרגשים עליה אסונות כבדים סביב לקיחת הגברים והנערים במשפחה למחנות העבודה האיומים.
הילדה הקטנה במשפחה, איבון־פורטונה, היא הגיבורה הראשית. לנגד עיניה נעשות פרעות בביתה; בגופה היא נדחסת עם כל הקהילה, בידי הקלגסים, לארבעה ימי גיהינום בחללו הקטן של בית הכנסת; במשפחתה ובמשפחות חבריה יש קורבנות בנפש ובגוף; והיא חווה עם משפחתה השפלות, מצוקות ואימה. ובכל זאת היא מפתחת אהבה עזה לארץ הולדתה, עולה לארץ כמעט בעל כורחה שכן התחתנה עם פעיל ציוני, וכל ימיה בארץ מבכה את גן העדן האבוד שבצפון אפריקה. היא מסרבת להתערות בחיים בארץ הצבי ולהתענג על חופיה, ומסתפקת במתכוון בתפקיד שייעד לה מסלול חייה המקורי בכלוב הזהב בתוניסיה, ואשר יכולה הייתה לצאת ממנו בארץ: חיי מבשלת ושפחה־נרצעת־מרצון לבעלה ולמשפחתה.
געגועיה אלה לארץ ילדותה שהתאכזרה אליה נרמזים בשם הספר, "ללכת למקום אחר", ואפשר להבינם; חוויית הילדות המוקדמת, ימי התענוגות וטרום האסונות במקרה של איבון, ודאי טובעת באדם את חותמה. אך הספר שלפנינו ממעט להסבירם, ועל רקע מוראות השואה בתוניסיה שהוא מיטיב לתאר, הם נשארים כמעין חידה פסיכולוגית. אפשר לדורשה לגנאי ספרותי, כסתירה לא מובנת בלב הספר; ואפשר לדורשה לשבח, וכך נראה לי. שכן אין זה המהלך נוגד־האינטואיציה היחיד ברומן.
כי מבחוץ, וגם ברפרוף, אפשר לחשוב שספרה זה של גץ־סלומון, בת למשפחה רבנית תוניסאית ידועה, הוא עוד ספר במסורת "אצלנו בעֵדה", המספק שפע תיאורי אוכל, פולקלור וסבתות, קשיי הגירה והתאקלמות, ולצידם מממש יעד פדגוגי, חשוב כשלעצמו אבל כבר לא חלוצי, של הפצת ההבנה ששואת היהודים במלחמת העולם השנייה התחוללה גם מחוץ ליבשת אירופה. אבל איכשהו, בלי לקלקל את המסרים הללו, הרומן חותר בלי הרף תחת הז'אנר שהוא מתחזה לו. המוזרות שבגעגועי הגיבורה לארץ סבלותיה – הספר כמו זועק "מה לך ולגיהינום הגלות ההוא!" – היא רק אחת מהדרכים שבהן הוא עושה כך.
פריבילגיות לבנה מבית
ישנו למשל העניין המכונה היום מגדרי. כבר בעמוד הראשון אנו פוגשים את איבון המזדקנת מגלחת את בעלה ומלבישה אותו. כך עשתה גם כשהיה צעיר ובריא, וכך הייתה עושה בתוניסיה אימה לאביה. אותו אב עודד את בתו איבון להרחיב את השכלתה, ובין היתר ללמוד גרמנית, דבר שעתיד היה לעזור למשפחה בימי השלטון הגרמני. אך תפקיד הנשים, ותפקידה העיקרי של הילדה, ברורים: לטפל בגברים כבתינוקות, ומעל הכול להאכיל ולהאכיל ולהאכיל. בבית משפחת כהן בתוניסיה היו כאמור משרתות ערביות, אך תפקיד ההזנה, כמובן בתבשילים מעולים מאין כמותם, נתון לנשות המשפחה. האם חוזרת ומבהירה זאת בנימוק שהגוף היהודי קדוש.
מה שמוביל אותנו לנושא שכיום הוא רגיש ואופנתי אף יותר, ענייני גזע וצבע. המחברת קופצת פה על מוקש. בלב הספר ובלב עלילתו נמצאת ההתעללות הגזענית הנאצית ביהודים. אך תפיסה גזענית עמוקה, אף כי לא אלימה כלל, של עליונות לבנה, מושרשת במשפחת כהן עצמה. איבון היא "לבנה", בהירת עור ושיער ותכולת עיניים, והדבר הופך אותה ליקירת המשפחה ולמקור גאוותה. המשפחה כולה בהירה יחסית – והבוז כלפי "שחורים", מבעלי שיער שחור עד שחורי עור, הוא דגל הנישא בה, בייחוד בידי האם. מיום צאתה מתוניסיה ואילך תדבק איבון הלבנה בבגדים שחורים וברהיטים שחורים שיבליטו את לבנותה.
יש כאן איזה "דווקא"; ספר שבמובהק, ובלי שום הסתייגות, מזוהה עם הסיפור היהודי והציוני; ספר המצייר לנו קהילה יהודית משכילה, יצירתית ושוקקת המושלכת לתקופת ייסורים נוראה, יוצאת מהם נשוכה ופצועה אך ממשיכה קדימה בגבורה, בלי התקרבנות; ספר שאף שָׂם בפי בני הקהילה הזאת את ההצהרה וההכרה שסבלה ומתיה הם כאין וכאפס לעומת מה שאירע לאחיהם, יהודי אירופה – ספר זה, שיר תהילה ליהודי תוניסיה לכאורה, מושך בכוח גם אל אזורי החושך שבלב הקהילה הזאת, אל המקולקל בה, ואפילו, ובהבלטה, אל המאוד־מאוד־מביך בה במונחי הדיון העכשווי ב"גזענות", ועושה זאת במידה שייתכן כי לא הייתה מתקבלת בהבנה אילו נקטה אותה סופרת שאינה בת העדה.
עניין זה לחידה הוא, במידת מה. פרשנות שתאמר כי בספר הזה "גזענותם" של יהודים היא חטאם, ושואתם היא עונשם עליה, תהיה לא רק מתועבת אלא גם מנוגדת לגמרי לרוח הספר. אפשר לומר בפשטות שהמספרת חותרת אל המורכבות. ואפשר לומר בפחות פשטות שדווקא בדרך הזאת היא פועלת לאיין את השתלטות שיח הגזענות והזהויות על תפיסת השואה. הרי הדברים הגיעו לידי כך שלאחרונה נידונה ברצינות בקרב אלפי משתמשי טוויטר הטענה שאנה פרנק הייתה "פריבילגית לבנה", כי לא הייתה לה נראוּת שחורה ולכן היא נהנתה ממה ששחורי העור באירופה לא נהנו ממנו כביכול. ולא מזמן למדנו מפי הקומיקאית האמריקנית השחורה וופי גולדברג שהשואה "לא קשורה לגזע, כי שני הצדדים לבנים". בסמוי אומר לנו הרומן שלפנינו: השתגעתם? יהודים שהם לא רק בהירים בארץ של כהים, אלא אפילו מתגזענים כלפי הכהים הללו, הם־הם שהיו שם קורבנותיהם של הנאצים. הגורל היהודי, והאנטישמיות, ואפילו הגזענות, עמוקים הרבה יותר משכבת צבע.
מוטיב האוכל המזרחי
מרכזי מכך, וחתרני לא פחות, עניין שהזכרנו כבר ושהוא הנושא המארגן של עלילת הרומן: האוכל. זו לא רק ההסתפקות הנשית בהתעסקות בבישול; לפרקים, הבישול מצטייר בספר כמרכז החיים, והאכילה – כנעלָה בהנאותיהם. גם כאן, יש בכך לכאורה משום חיזוק לאותו נוהג מביך להעתיר שבחים אין קץ על האוכל של היהודים ה"מזרחים" ומתוך כך, בחיבוק דוב אכזרי, לרמוז שבדברים רוחניים יותר הם מוצלחים פחות. אלא שהדבר מתגלה אכן כעצם־העניין.
בתחילת הרומן אנו למדים שבעיר מגוריה בישראל, חיפה, איבון מאכילה בחשאי מדי יום ניצול־שואה אשכנזי חסר בית שאיבד את שפיות דעתו; ושהיא עושה זאת ככפרה על דבר נורא שעשתה בילדותה, הקשור באוכל. חלק ניכר מהמתח המלווה את הקריאה טמון בכך שהסוד הנורא ההוא של איבון מתקלף באיטיות ונותר מסקרן. מתחוור לנו בהדרגה שהוא קשור במלחמה; והמלחמה מתגלה יותר ויותר כקשורה ברעב. לקראת הסוף, במקום הנכון, מתגלה המעשה הנורא ההוא (והלֹא נורא בכלל). התמונה מתהפכת אל צד התשליל שלה. האוכל, הנושא הסטריאוטיפי בספרות העדתית, מתגלה כנושא כיסוי להיפוכו: הרעב.
הרעב הוא שמלווה את המשברים הגדולים שבספר. סצנת זלילה טרופה מלווה את אסונה של אחותה הגדולה של איבון, שדעתה נטרפה עליה. הרעב מלווה את ההשפלה החברתית של המשפחה בימי השלטון הגרמני ואת הסבל במחנות העבודה. נושא הרעב והאוכל, לצד מוטיבים משניים נוספים שאת חלקם הזכרנו, טווים את מסכת הספר בתבונה, ועושים אותו למארג אחד, מחוספס במתחיו, חלק בקריאותו.
הכשר פמיניסטי אופנתי
על צד הביקורת נזכיר את המעטפת. לא איור העטיפה היפהפה, ציור של יוסל ברגנר, אלא היתר. אם לא החמצתי משהו עמוק, "ללכת למקום אחר" איננו שם מוצלח. הוא מינורי להכעיס, כזה שיכול להתאים כמעט לכל ספר. הוא מכוון את תשומת הלב למשבר ההגירה, שלמען האמת אינו העיקר. סתמיותו הדווקנית עדיפה כמובן על הקצה האפשרי האחר, על כותרות ז'אנריות כגון "בִּתה של אומנית הקוסקוס" או "הסוד של איבון". אך היא מתחברת גם למוטו שנבחר לספר, ציטוט טריוואלי־אופנתי של ההוגה הפמיניסטית היהודייה־צרפתייה־אלג'יראית הלן סיקסו, בעניין הליכה למקומות אחרים.
הדבקתו של מוטו זה בראש הרומן, וכמקור לשמו, נראית כקביעת מזוזת־הכשר אקדמיסטית־אופנתית על פתחו של הסיפור: גירוש החשש שמא הוא עממי ומהנה מדי, או חלילה לא מספיק עונה על איזה צו שעה פוסט־מודרני. או אולי כמעין הודעה אפולוגטית "אל תשכחו, יהודי צפון אפריקה דוברי הצרפתית הם חוד החנית של ההגות הביקורתית". זה כל כך מיותר: כפי שהראינו, הסיפור עצמו מתפוצץ ממורכבות חתרנית, וכל היופי הוא שהקורא יכול לגלות זאת לבד מתחת למעטה הדק של הפולקלור.
ואם כבר מעטפת. זהו הכותר ה־823 ב"ספרייה לעם", סדרת הפרוזה היוקרתית הוותיקה של "עם עובד". בשנה האחרונה התחילה עם עובד לציין בהבלטה בכל ספר, בעמוד המִזכּים, שהיא "מייסודה של ההסתדרות". והנה עתה גולש העניין גם לעיצוב. כותר זה ועוד שניים-שלושה שיצאו לאור בסמוך לו הם הראשונים למראה החדש של ספרי הספרייה לעם. נוספו להם שני פסי אורך אדומים משני צידי תמונת החזית, אדומים כמו ההסתדרות; ובשדרת־הצד בוטלה הצבעוניות, בוטל האיור המוקטן, ונותרו מילים בלבן על רקע אדום ובאדום על רקע לבן. חסל סדר המדפים היפים לעין של ספרי הספרייה לעם, העומדים באחדות־שמתוך־גיוון זה לצד זה; מעכשיו מרבד אדום־לבן צעקני ופועלי. בספרים אחרונים אלה גם התקשו המעצבים להחליט מה קודם, שם המחבר או שם הספר, ועשו פעם כך פעם כך.
בספר ביכוריה זכתה אפוא רחל גץ־סלומון – אמנית, אוצרת, חוקרת אופנה – לכבוד להיכלל בסדרה נחשבת, ובצדק; אך שלא באשמתה, אלא מחמת שיגעון עיצובי ספק־פוליטי, הספר עלול לפאר פחות מדפים.
