נישתית, אבל לא אליטיסטית: הוצאת הספרים שמחיה טקסטים ישנים

הרעיון לייסד הוצאת ספרים נבט במוחם של יוסי שוויג ואבינעם סטילמן לפני שלוש שנים, כששניהם היו סטודנטים באוניברסיטת בן־גוריון לתואר שני במחשבת ישראל. "הסתובבתי הרבה זמן עם המחשבה שצריך לפתוח הוצאת ספרים", מספר שוויג. "כשפגשתי את אבינועם והבנתי שהמחקר שלו מתעסק בהדפסת ספרים, התלהבתי ושאלתי אותו אם הוא מתעניין גם בהדפסת ספרים בהווה".

הספר הראשון שהשניים הוציאו לאור היה "ליקוטים / יוסף ויס", ובו אוסף כתבים ומאמרים של חוקר החסידות יוסף וייס, תלמידו של גרשם שלום. "שנינו היינו מאוד מחוברים לדמות של וייס ולמחקר שלו", מספר שוויג. "המורה שלנו אז, פרופ' יונתן מאיר, דוחף את התלמידים שלו לא להסתפק במה שהודפס אלא ללכת לחפש בארכיונים חומרים גנוזים. הלכתי לארכיון וגיליתי טקסטים שלמים שלא הודפסו. ליקטנו גם מאמרים שלו שהודפסו בעיתון הארץ בשנות הארבעים והחמישים, והוצאנו אוסף קטן".

"כשיוסי פנה אלי, הטקסטים של יוסף וייס כבר היו לו בראש ועל המחשב", אומר סטילמן. "וייס תמיד היה בשבילי סוג של גיבור תרבות, גם כחוקר חסידות וגם כיהודי הונגרי. שנינו מרקע הונגרי, אז התחברנו אליו גם מהמקום הזה".

ובשלב הזה אתם כבר מבינים שמדובר בתחילתה של הוצאת ספרים חדשה?
"כן. ידענו שזה הספר הראשון והתחלנו לחשוב על אופייה של ההוצאה. אמרתי ליוסי שאם רק נדבר על זה כל הזמן – זה לא יקרה. צריך פשוט לעשות את זה. אז מצד אחד העבודה על הספר הראשון הייתה מאוד ספונטנית ומתוך רצון להוציא משהו לעולם, ומצד שני מהרגע הראשון חשבנו איך לבנות את ההוצאה כמיזם לטווח ארוך, מגובש רעיונית ואסתטית. מבחינת החזון של ההוצאה חשבנו די מההתחלה על הרעיון של ספרות יהודית רדיקלית. זה הקו המנחה. בו בזמן פנינו למעצבי ספרים, ועברנו על רשימת האנשים שלמדו עיצוב ספרים בבצלאל".

סטילמן: יש לנו בראש תודעה של קדמה, ואנחנו חושבים שככל שהזמן עובר יש יותר אפשרויות ותכנים. בגדול זה נכון, אבל יש גם הרבה דברים בעבר שלצערנו לא כל כך נוכחים היום. החלום שלנו הוא להביא את הקולות האלה במין תחיית המתים, מהעבר להווה

השניים הגיעו לתערוכת גמר בבצלאל כדי לחפש מעצב שיתאים לאופי ההוצאה המתגבש, בהשראת ספרים עבריים שהודפסו בראשית המאה העשרים. לדברי סטילמן, הם חיפשו "מישהו שיש לו או לה עין לקלוט ולהבין מה שאנחנו רוצים". מי שנבחרה למשימה היא טל גרגיר, שהשניים מבקשים להכיר לה תודה מיוחדת. "מתוך שיחות ועבודה משותפת היא הבינה בצורה מאוד חדה את הרוח והטעם החזותי הגרפי שלנו, והיום אפשר להגיד שהוצאת 'בלימה' לא מתקיימת בלי טל".

שם ההוצאה, "בלימה", מתקשר לכמה מקורות, בהם הפסוק "תֹּלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִי מָה". "אנחנו רואים את עצמנו תלויים מעל איזושהי תהום של יצירות יהודיות, ומנסים לדלות את הפנינים מהתהום". מופע נוסף של הביטוי "בלימה" במקורות הוא בספר יצירה, שמדבר על "עשר ספירות בלי מה". מבחינה זו, יש כאן משחק מילים סביב ספירות וספרים. רפרור נוסף של השם הוא לביטוי "אוצר בלום".

דיברתם על ספרות רדיקלית. מה זה אומר בעצם?
"כשאנחנו אומרים רדיקלי הכוונה היא שאנחנו עושים משהו שונה מהשורש", משיב שוויג. "אם רוב ההוצאות מחפשות להוציא ספרים חדשים, אנחנו מחפשים להוציא ספרים ישנים, להביא את העבר להווה. זה מעשה רדיקלי. אנחנו מדפיסים מחדש טקסטים מהיצירה היהודית, ומחפשים מפגש מחודש פנים אל פנים מול הטקסט הראשוני. זו הליבה של ההוצאה. אנחנו בוחרים קולות שיכולים לערער ולעורר את הרוח. אם מבחינה דתית – כותבים כמו הלל צייטלין, אם מבחינה פוליטית – כמו הספרון של סימון וייל והספרים של תמרת על הפציפיזם". הרב אהרן שמואל תמרת, נסביר לקוראים, היה רב ליטאי שעסק בהגות פוליטית. תחילה פנה לציונות ואף עמד בקשרים עם הרב קוק, אך מאוחר יותר, בין השאר בעקבות מלחמת העולם הראשונה, הפך את עורו, התנגד ללאומיות ודגל בפציפיזם יהודי.

סטילמן: "יש עוד ספרים שאנחנו מקווים להוציא בקרוב בכיוון הפוליטי. אנחנו מאמינים שמהפכה שהיא בת קיימא צריכה להיות מושרשת במסורת. זה אחד מהעקרונות שלמדנו מגרשום שלום – מהפכות קורות כשמעבדים ומחיים תכנים מתוך המסורת".

שוויג: "לא רק מבחינה פוליטית אלא גם מבחינה ספרותית, אנחנו רוצים להביא קול שחסר להרגשתנו בעולם ההוצאה לאור הישראלי. ישנם תרגומים רבים ולא מעט ספרות חדשה, אבל בחמישים־שבעים שנים האחרונות יש תחושה שהספרות מאבדת קשר עם המסורת ועם המקורות. זה דבר חדש. במשך אלפי שנים, כל מי שכתב בעברית, כל יצירה יהודית בעצם, התכתב עם המקורות ועם התנ"ך. מאוד חשוב לנו לחזק את החיבור הזה".

נראה שגרשום שלום הוא בבחינת מוטיב חוזר אצלכם בהוצאה. פרסמתם את "גרשם שלום וחקר השבתאות" (באנגלית), מאת פרופ' יונתן מאיר ושינצ'ו יממוטו, והדפסתם מחדש את "בעקבות משיח", לקט מכתבי נתן העזתי ששלום הוציא לאור ואזל מהשוק.

שוויג: "כחוקרים, שלום הוא מורנו ורבנו. גם אם המחקר שלו כבר לא מעודכן, כל מה שהוא עשה היה זהב, וכל מה שהוא כתב הפך מיד לקלאסיקה. שלום הוא כמו פרויד. גם אם אי אפשר לראות בו מדע, אפשר להחזיק ממנו כספרות. הוא מרחיב את גבולות האפשר עם היכולת לשלב מחקר וספרות, עבודה פילולוגית יבשה על טקסטים וכתבי יד מהמאה ה־12 לצד התכתבות עם חנה ארדנט, עם ולטר בנימין, ועם ההוגים הכי רדיקלים ואוונגרדיים של ימיו. ואת זה הוא משלב עם חזון מדיני ופעילות פוליטית. השפה שלו הייתה עשירה ומלאה ברמזים ובכפלי משמעות. המבט שלו כלל הסתכלות על התמונה הגדולה, מה שמאוד חסר היום במחקר. זה נותן לנו השראה".

ספרים וספירות

יוסי שוויג נולד בפלורידה ועלה עם הוריו לישראל כילד בן ארבע. הוא גדל ביישוב אלפי־מנשה, וכיום חי בירושלים עם אשתו ובנם בן השלוש. עבודת הדוקטורט שהוא כותב כעת במחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, עוסקת במיסטיקה בתנועת החסידות בראשית המאה העשרים במזרח אירופה. אבינעם סטילמן נולד בבוסטון ומתגורר כעת בברלין, אחרי כמה שנים של לימודים ומגורים בניו־יורק ובישראל לסירוגין. הוא דוקטורנט באוניברסיטה החופשית בברלין, ומחקרו מתמקד בהיסטוריה של הקבלה ושל החסידות במאה ה־15, בדגש על כתבי יד ודפוסים ועל קשרים בין מזרח אירופה והאימפריה העות'מאנית.

אני פוגש את שוויג בבית הקפה הייחודי "הנסיך הקטן", שמוכר כמוסד תל־אביבי ופתח לאחרונה סניף חדש בירושלים. סביבנו ארונות עמוסי ספרים למכירה, וברקע מתנגנת מוזיקת ג'ז. סטילמן מצטרף אלינו בשיחת זום מביתו בברלין, המעוטר בצמחיית אביב ירוקה וסגולה. נדמה שהמתח שבין ירושלים לברלין מלווה את ההוצאה לא רק ברמה הגיאוגרפית, ולא רק כמחווה לספרו הידוע של שלום.

"יש כיום בברלין תסיסה אינטלקטואלית יהודית וישראלית, ויש לזה קשר למה שאנחנו עושים בבלימה ולניסיון להרחיב את הקאנון של הספרות היהודית", מספר סטילמן. "המבט הביקורתי של אנשי רוח וחוקרים בברלין נותן לי השראה. ברמה מסוימת אנחנו הוצאה שמתגאה בגלותיות שלה, בכתיבה שקשורה למסורת. את עגנון למשל אי אפשר לקרוא בלי להכיר את הקאנון, וזה משהו שיותר ויותר נדיר בכתיבה מתוך הישראליות. אני מרגיש שזה שאני בברלין, ויכול לפקוד למשל את קברו של ברדיצ'בסקי, נותן קשר לעולם הספרותי הזה. מבחינתי הספרות הישראלית היא תת־קטגוריה של הספרות היהודית לדורותיה, כרונולוגית וגם גיאוגרפית".

שוויג: "בדור של ביאליק, בתחילת המאה העשרים, יש מגמה של כינוס אוצרות הספרות היהודיים, מין קיבוץ גלויות טקסטואלי. ביאליק היה הכי בולט, והייתה לו התוכנית הכי רצינית. אנחנו רואים את עצמנו ממשיכים של תוכנית הכינוס, אבל קצת אחרת. ביאליק עבד בשביל האומה, אנחנו פונים יותר ליחידים".

סטילמן: "אנחנו רוצים לתת לאנשים את ההרגשה שיש בספרות היהודית אפשרויות שהם לא חלמו עליהן. זה שיש רב ליטאי פציפיסטי בתחילת המאה העשרים – זה לא משהו שהיית חולם שזה קיים לפני שידעת על תמרת. יש לנו היום בראש תודעה של קדמה, ואנחנו חושבים שככל שהזמן עובר יש יותר אפשרויות ותכנים. בגדול זה נכון, אבל יש גם הרבה דברים בעבר שלצערנו לא כל כך נוכחים היום. החלום שלנו הוא להביא את הקולות האלה במין תחיית המתים, מהעבר להווה".

שוויג: כשאני מוציא לאור ספר אני לא חושב על קהל יעד, אני חושב על מה שאני אוהב ומה שיפה בעיניי, ומאמין שזה יגיע למי שצריך. גם בזמנם, ההמונים לא קראו את צייטלין ותמרת

אתם מגדירים את עצמכם כהוצאה אקדמית?
"זו לא הוצאה אקדמית, אבל הרבה פעמים הכלים הם אקדמיים. מאוד חשוב לנו להביא את הטקסט הראשוני המקורי, בלי יותר מדי הערות שוליים ובלי תילי תילים של פרשנות", אומר שוויג. "חשוב לנו שהמבוא יהיה נגיש לקורא של היום, ומאוד חשובה לנו הנאמנות למקור. אנחנו לא אוהבים את הרענון שעושים לספרים למין עברית ישראלית עכשווית. יש מתרגמים שחושבים שהעברית של פעם קשה מדי. זה בסדר שזה קשה. גם את הספרים שלנו הרבה פעמים צריך לקרוא עם מילון. דיברתי קודם על מפעל הכינוס. שלום נתן את ההגדרה – יש כינוס קשה וכינוס רך. הקשה הוא יותר אקדמי ויותר כבד. וכינוס רך הוא יותר פופולרי ויותר נגיש. זה מעשה מאוד יהודי. המשנה, התלמוד, הרמב"ם – כולם מפעלי כינוס, ואנחנו מבקשים לפעול במסורת הזאת".

חרדים מלייקווד, קווירים מברקלי

אתם מתארים את "בלימה" כהוצאה רדיקלית ופונים מטבע הדברים לקהל מצומצם. מי בכל זאת קהל היעד שלכם, מלבד כמה סטודנטים וחוקרים במדעי הרוח?
"אני מסכים עם האמירה של אולגה טוקרצ'וק  (כלת פרס נובל לספרות; י"א) שאנשים קוראים ספרים 'קשים' הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים", אומר סטילמן. "ברור שהספרים שלנו נישתיים, אבל אנחנו לא אליטיסטיים. מה שנפלא בהוצאת ספרים זה שאין לך מושג מי ימצא את זה. אני רואה את זה על עצמי – יש ספרים שאני בטוח שלמי שפרסם אותם לא היה מושג שאדם כמוני יקרא אותם. מבחינתנו זה גם משהו להנחיל לדורות הבאים. כאנרכיסט אני מאמין שיום יבוא והאינטרנט יקרוס אבל הספרים עדיין יעמדו על המדפים. חלק מקהל היעד שלי עוד לא נולד".

למעשה גם במקור, מוסיף שוויג, קהל היעד של הכותבים הללו היה מצומצם. "ההמונים לא קראו את צייטלין ואת תמרת. מלכתחילה זו הייתה קבוצה קטנה. כשאני מוציא ספר אני לא חושב על קהל יעד, אני חושב על מה שאני אוהב ומה שיפה בעיניי, ומאמין שזה יגיע למי שצריך. הנה שתי דוגמאות מהשבוע: קיבלתי תגובה מסטודנט חילוני מרחביה שמצא את הספר שלנו בחנות והתלהב מאוד מתמרת. מצד שני לפני כמה ימים קיבלנו מייל מחסיד ברסלב מצפת, שמשתוקק לקרוא את הספרים שלנו והתחנן שנשלח לו ספרים פגומים כי אין לו כסף לקנות במחיר מלא".

סטילמן: "יש חרדים בלייקווד ובניו־יורק שקונים קבוע את הספרים שלנו, ולצד זה יידישיסטים קווירים בברקלי, ספרנים בציריך ובמאים בברלין. בעיקר קונים את הספרים דתיים־לאומיים ודתל"שים. אני חושב שהמכנה המשותף הוא אנשים שחשובה להם המסורת, אבל לא תמיד עם כל המחויבות".

בהתאם לקהל היעד המצומצם, הספרים מודפסים בכמויות קטנות. שוויג: "אנחנו לא עובדים על שיווק ולא מוכרים בחנויות גדולות. כמה חנויות עצמאיות, קצת באינטרנט וזהו. הקטע של השיווק לא מעניין אותנו כי זו לא הפרנסה שלנו". "זה שההוצאה מכסה את עצמה זה נס נגלה", צוחק סטילמן, "על רווחים אף אחד לא מדבר". לדברי שוויג, "גם זה רדיקלי במה שאנחנו עושים. אני רואה בזה מעשה תרבותי. לא עסקי. אין לנו תוכנית עסקית, ואנחנו כמובן לא חושבים שנתעשר מזה".

לצד כספי המכירות, הצנועות למדי כאמור, הספרים יוצאים לאור בסיוע גופים חיצוניים שונים. שוויג: "לכל ספר שאנחנו מוציאים אנחנו מנסים למצוא מימון חיצוני. זה לא מכסה הכול, אבל לפחות חצי. זה יכול להיות משרד התרבות, האוניברסיטה, קרנות שונות. השנה קיבלנו סכום ממפעל הפיס. הסיוע הזה נדרש לא רק להוצאות הפיזיות של ההדפסה, אלא גם לעבודת העריכה והההדרה. אומנם רוב הכותבים אינם בחיים, אבל אנחנו עובדים עם עורכים, מתרגמים וחוקרים, שעובדים על הטקסטים כדי להוציא אותם בצורה הכי נאמנה למקור, אבל גם עם מספיק רקע והקשר כדי שקוראים בזמננו יוכלו להיכנס לעולם של הספר".

מרכיב נוסף במודל הכלכלי של ההוצאה הוא ספרים פופולריים יותר, שמסייעים להוצאתם של ספרים אזוטריים. כך למשל, הספר "מסעות בשביס בארץ ישראל" – רשימותיו של הסופר יצחק בשביס־זינגר בעקבות ביקורו בארץ בשנות החמישים – עשוי לאפשר את הוצאתו לאור של "רשימות על נתן העזתי". שוויג: "יש ספרים שאנחנו יודעים שהם לא יימכרו, ויש ספרים כמו בשביס־זינגר שמכר בינתיים 500 עותקים ועוד ממשיך להימכר, והוא מממן את הספרים היותר אזוטריים". סטילמן: "יחסי הגומלין בין הדמויות האלה נחמדים מאוד. אני חושב שזינגר היה שמח לדעת שהוא מממן ספר על השבתאות. זו מעין קומונה של סופרים מתים שעוזרים אחד לשני לשרוד".

אנשי הסף

כחלק מהמחשבות על התרחבות ההוצאה, סטילמן שואף להגדלת הייצוג הנשי בטקסטים שהם מהדירים. "אנחנו מאוד מקווים ועובדים על זה, להוציא עוד סופרות. אנחנו מודעים לזה שיש ייצוג לא שוויוני בין נשים לגברים בהוצאה, וזה משהו שהיינו רוצים לשפר. אני רוצה גם להוציא קולות פחות ידועים, או תרגומים מיידיש או מגרמנית. דיברנו על יחסי גומלין בין סופרים ברמה הכלכלית, אבל גם יש יחסי גומלין בין התכנים. אנשים שמעו על צייטלין אבל לא על סימון וויל, וכששניהם יצאו באותה הוצאה יש יותר סיכוי שהם יקראו את וויל".

מה החזון שלכם לעתיד? האם תישארו בגבולות היצירה היהודית? סימון וייל למשל, היא הוגה פוליטית שבמקרה היא יהודייה.
"בקרוב נפרסם מסה מדהימה של איזאק דויטשר, הוגה טרוצקיסטי, שנקראת 'היהודי הלא־יהודי' (non-Jewish Jew). הוא מדבר על אנשים כמו שפינוזה, פרויד, היינה, ואפשר לספור גם את וויל בתוך זה, שהם יהודים לא־יהודים. הם עומדים בתווך ויש להם נקודת תצפית על השיח היהודי והלא יהודי. אז אם אתה שואל אותי אם נוציא ספרים שלאו דווקא נכתבו בידי יהודים, אגיד שאני רוצה להוציא ספרים של יהודים לא־יהודים ושל לא־יהודים יהודים. יש לא מעט דמויות כאלה, שהמחשבות שלהן פורות ויכולות לתרום לשיח היהודי הרחב".

שוויג: "בחזון שלי אני רואה משהו מאוד דומה לספרייה של שוקן. יש לשוקן סדרת ספרים מ־1933 שכל אחד מהם בצבע אחיד, מאוד מינימליסטי. הספרים בסדרה נראים זהים, אבל כל טקסט מיוחד בפני עצמו. בשנות השלושים, כשזלמן שוקן הוציא את הסדרה הזו, הוא פנה ליהודים ברפובליקת ווימאר. היה בזה משהו מאוד מחתרתי. כי מבחוץ זה היה נראה ספר מודרניסטי אסתטי ותו לא. אבל בפנים התוכן היה מאוד חתרני, נגד המדיניות האנטי־יהודית. זה נתן ליהודים הגרמנים, שהיו מאוד רחוקים מהזהות שלהם, אפשרות לשיח יהודי פנימי ואפשר להם לחזור למקורות היהודיים. הסדרה הזאת נדדה איתם מרפובליקת ווימאר החוצה".

סטילמן: "אלה ספרים שאפשר להחזיק בכל מיני תחנות בחיים ושאפשר לקחת ממקום למקום. ספרים בשביל היהודי הנודד. אני יודע שזה קורה לי. אני עובר מעיר לעיר והם העוגן. החזון שלי", הוא מוסיף בחיוך, "הוא שיוסי יהיה עשיר כמו משפחת שוקן". "הלוואי שנוכל להתפרנס מזה", אומר שוויג. "כרגע אני ריאלי ולא רואה את זה קורה. מצד שני אנחנו גם מופתעים מזה שהצלחנו כל כך עד עכשיו".