אלברט איינשטיין הוא אחד מגיבורי התרבות הגדולים ביותר של המאה העשרים, וממשיך להיות כזה גם במאה העשרים ואחת. בשפה העברית בלבד זכו תולדות חייו לאחד־עשר ספרים לפחות, מהם שניים לילדים ונוער. נפתולי חייו, מאבקיו והישגיו המדעיים פורצי הגבולות, וגם שלל המעלות והמורדות בחייו הפרטיים והרכילויות הפיקנטיות סביבו, ממלאים בקלות מהדורה אחר מהדורה של ביוגרפיות, שכל אחת מהן מנסה להציג זוויות אחרות וחדשות מחייו של הגאון רב הפעלים והעלילות הזה.
לא קל אפוא לכתוב ביוגרפיה חדשה על אלברט איינשטיין. ובמיוחד אחרי הביוגרפיה המעמיקה והמקיפה של וולטר איזקסון ("איינשטיין – חייו והיקום שלו", ספרי עליית הגג, 2011), שנחשבת למילה האחרונה והסמכותית בעניין. כדי להתגבר על הקושי הזה ולהיות מקורי, או לפחות להיראות מקורי ולהצליח מבחינה מסחרית בשוק הרווי בביוגרפיות־איינשטיין, בחר בודאניס בשתי אסטרטגיות שיווקיות.
ראשית, ספרו של בודאניס קליל וקצר בהרבה ונגיש יותר לקוראים, לעומת הביוגרפיה הכבדה בתוכנה ובמשקלה (775 עמודים) של איזקסון, ועדיין הוא מכיל את כל הפרטים המשמעותיים על חייו הפרטיים, החברתיים והמדעיים של איינשטיין מילדותו ועד סוף ימיו. יתרה מזאת, המיומנויות של בודאניס כמרצה לסטודנטים בקולג' בלונדון וכסופר של מדע פופולרי, מאפשרות לו, בדרכו הקלילה, להנגיש לקהל בלתי מקצועי את הסוגיות המדעיות הסבוכות ואת התצפיות שנדרשו כדי להוכיח את תורת היחסות, ואף לשכנע את הקורא במשמעותן ויופיין של המשוואות המסכמות תורה זו. כך יכולים גם הדיוטות להבין, או לפחות להתרשם, מגאוניותה של פריצת הדרך המדעית שאיינשטיין אחראי לה. לנוחיות ולחיסכון במאמץ ובזמן יש כמובן מחיר מבחינת האיכות וההעמקה, אבל התוצאה היא ספר אינטליגנטי, אומנם שטחי וקצת רכילותי, אבל כזה שאין לו יומרות מדעיות ושמכוון לקהל הרחב.
אולם נראה שבודאניס העריך שבעולם הספרות התחרותי, לא די במעלות הללו כדי להבטיח לעצמו הצלחה מסחרית. לשם כך הוא הוסיף לספר את התבלין השיווקי שתמיד מוכיח את עצמו כמקדם מכירות: הפרובוקציה. הוא הכתיר את הספר בכותרת הפרובוקטיבית "הטעות הגדולה של איינשטיין", ואף הצמיד אליה את האמירה המגמדת והפוגענית, אך המעוררת סקרנות: "חייו של גאון לא מושלם". הקונה הפוטנציאלי, המתעניין בחייו של איינשטיין, יתקשה לעמוד בפני הפיתוי המרומז, לחשוף את הגאון האיקוני והמדען הנערץ במערומיו האינטלקטואליים והאישיים, ולראות כיצד אפילו הוא טעה "טעות גדולה" וגם היה "גאון לא מושלם".
שחיטת פרות קדושות
אבל הבחירה הפרובוקטיבית הזאת של בודאניס לא רק מצביעה, לדעתי, על תאווה שטחית ובעלת אופי מסחרי לניפוץ אלילים ולשחיטת פרות קדושות, אלא מעידה גם על חוסר הבנה – הן של אלברט איינשטיין כאדם וכמדען, והן של המדע כעיסוק מקצועי וכתופעה אנושית וחברתית. לאמיתו של דבר, טעותו הגדולה של איינשטיין – סירובו להצטרף אל הקהל הגדל והולך של מדענים שעברו אל מחנה התומכים בתורת הקוואנטים – היה טבעי ומקובל לגמרי מבחינה מדעית־מקצועית, ועמד בדרישות המסורתיות של הוכחה מדעית. הבדידות הטרגית שנגזרה עליו – לאחר שגם מדענים גדולים וידידים אישיים שלו כמו נילְס בּוהר ואחרים הצטרפו למחנה החדש – מחייבת בחינה והתייחסות רצינית והבנה מעמיקה של האירוע כולו, הן במסגרת ההיסטוריה של המדע והן בהיבטים של הפסיכולוגיה האישית והאופי המקצועי וההכרתי המיוחד של קהילת המדענים ככלל ושל איינשטיין בפרט. דווקא כאן יכול היה בודאניס, בזכות המידע הרב שעמד לרשותו, להוסיף לספר ערך עיוני ועניין רב, אלמלא העדיף לקושש הישג מסחרי באמצעות הגחכה ופיקנטריה.
ההתנגשות הפנימית בתוך הקהילה המדעית בין דבקות בתיאוריות קיימות ופיתוחן מצד אחד, ובין חדשנות וניסיון לפתח תיאוריות חדשות במקום הישנות, היא תופעה מוכרת ומתועדת. הפילוסוף וההיסטוריון של המדע תומאס קון הקדיש לתהליכים מסוג זה את ספרו החשוב מ־1962, "המבנה של מהפכות מדעיות". הוא מציע שם תיאור וניתוח רציני ומעמיק של תהליכי הגילוי, ההשתנות, ההתחדשות והמהפכנות במדע, ובד בבד חושף גם את השמרנות שרווחת בקרב המדענים, את הדבקות בישן ובמסורתי, ואת הקושי להשלים עם האפשרות שממצאים חדשים יערערו על אמיתות ישנות ותפיסות "מקודשות", ויחייבו חשיבה מחודשת.
בין השאר מציין קון שתי עובדות חשובות בנוגע לקשר בין גיל וחדשנות: את המהפכות המדעיות מחוללים בדרך כלל צעירים, שעדיין אינם חשים מחויבות עמוקה כל כך לאמיתות הממוסדות והמקודשות כמו עמיתיהם הוותיקים. הם גם פתוחים יותר לניסויים, לגילויים ולרעיונות חדשים, ובסופו של דבר לתיאוריות מדעיות חדשות. לעומתם, למדענים המבוגרים יש מחויבות פסיכולוגית וחברתית עמוקה לתיאוריות המקובלות, שהם השקיעו כבר שנים רבות בלימוד, פיתוח והוראה שלהן ופעלו במסגרתן. התגליות והספרים שלהם הם פרי התיאוריות האלה, והמעמד והמוניטין שלהם מבוססים עליהן.
איינשטיין, שסירב לקבל את תורת הקוואנטים, אינו המדען־הסרבן הראשון או האחרון. כל תיאוריה חדשה, לפניו או אחריו, נתקלה בסרבנות, בוויכוחים ובהתנגדויות. איינשטיין סירב לתורת הקוואנטים משום שהיא ייחסה תוקף מדעי לממצאים שמאופיינים על ידי "עקרון אי־הוודאות" ושהתקבלו בניסויים שמקורם במקריות ובהסתברות, ולא התבססה ואושרה על פי ודאות מוחלטת וחד־משמעית, כפי שנדרש עד אז מהוכחה מדעית. היה זה סירוב מנומק ומקובל על פי הכללים המקצועיים, ולא סתם טעות או גחמה אישית.
מצד שני, ובהיבט הפרטי של איינשטיין, לסירוב שלו היו גם נימוקים מובנים מבחינה אישית: תורת הקוואנטים התגלתה כשהוא היה כבר בגיל שנחשב למתקדם עבור מדען, באמצע שנות הארבעים לחייו, לאחר שתגליותיו המדעיות – שנעשו כבר בשנות העשרים שלו – העלו אותו למעלת מנהיג הקהילה המדעית בתחומו וזיכו אותו במשרות, בפרסום ובכבוד. הוא כבר חשש מפני ההזדקנות, מפני אובדן הגמישות ויכולת החדשנות המחשבתית ומפני התחרות שמדענים צעירים ורעננים עלולים להציב מולו. באופן טבעי לגילו ולמעמדו, הוא גם חטא בחֵטא ההיבריס של מי שהגיע לשיאים בקריירה שלו.
כל אלה דנו אותו לקיבעון מחשבתי כמעט בלתי נמנע ולהתנגדות מובנת לתיאוריה שאיימה על אמונותיו המדעיות העמוקות ביותר. הוא ראה את עצמו כיחיד צודק מול מספר גדל והולך של מדענים שטועים ונסחפים בגל של התיאוריה החדשה. כל אלה סיבות רציניות ובעלות משקל עבור הנוגעים בדבר, שלא נכון ולא הוגן להגחיך אותן או להגדירן כ"טעות גדולה". לאירוע מסוג זה יש אופי משברי והשפעה פסיכולוגית עמוקה על המדענים המעורבים בו. וככל שהמדענים השמרנים מבוגרים יותר ומבוססים יותר במודל הישן, המשבר עבורם קשה יותר הן מבחינה פסיכולוגית ורגשית והן מבחינה חברתית.
הטבע האנושי וכשליו
קון מרחיב עוד ומתאר את האופי החברתי של האירוע המדעי האישי הזה, כשתיאוריה חדשה סוחפת יותר ויותר מדענים, צעירים וגם ותיקים. בתחילה עוד מתקיים דיאלוג בין הצד השמרן לצד החדשן וכל צד מנסה עדיין לשכנע את הצד שכנגד, אבל כשהחדש מנצח מתנתקת התקשורת בין הצדדים. חסידי המודל הישן נותרים מבודדים, מנותקים מחבריהם לשעבר, וצופים בחוסר אונים איך הכול – משרות, תקציבים, תלמידים ומעמד – נלקח מהם וזורם אל הצד המנצח, החדשני.
התיאור הכללי הזה של קון, שאינו נוקב בשמות, מתאר בדייקנות מצמררת את התהליך האישי שעבר על איינשטיין. הוא נכתב ב־1962, שנים מעטות אחרי פטירתו של איינשטיין, ומציג את התהליך הזה לא כ"טעות גדולה" של "גאון לא מושלם", אלא כתופעה שטבועה בטבע האנושי ובתכונותיו של המדע כעיסוק חברתי של קהילת בני אדם. תופעה שבמקום ללעוג לה ולמעורבים בה, צריך להבין אותה.
בעשורים שחלפו מאז מותו של איינשטיין חלו תהפוכות ומהפכות רבות בתחומי הפיזיקה של המאקרו והמיקרו, תיאוריות נולדו ונפלו ותמונת היקום השתנתה ללא הכר. חלק מהאמיתות שאיינשטיין החזיק בהן בימי חייו אושרו והוכחו שוב ושוב, וחלקן הופרכו בזכות האמצעים הטכנולוגיים החדישים שעומדים כיום לרשות המדע, ושאפשרו צבירת ידע חדש וגם שונה. אבל העובדה שתורת היחסות והמשוואות שניסח איינשטיין בשנות העשרים לחייו, לפני כמאה שנה, עדיין נחשבות עד ימינו לאחת מפסגות החשיבה המדעית, גורמת לכותרת ספרו של בודאניס להישמע היום יהירה ואפילו חצופה עוד יותר משהייתה לפני כעשור, בזמן כתיבת הספר.
