שמונה עשורים לאחר עלייתו של היטלר לשלטון, שוב מתחזק כוחו של הימין הגרמני. 16 שנות כהונתה של אנגלה מרקל כקנצלרית, אשר חרף היותה ראש מפלגת "איחוד השמרנים" הנהיגה כיוון של התמרכזות פוליטית, הולידו התעוררות מחודשת בקרב חוגי הימין. מדיניותה הפתוחה כלפי כניסת מהגרים, והיותה אחד הסמלים המובהקים של האיחוד האירופי – הנתפס כאויב הלאומיות – הפכו את מרקל לדמות שנויה במחלוקת בקרב ימנים רבים, אשר חשו כי נותרו ללא בית פוליטי. מתוך תנאים אלו נולדה מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה", אשר חרתה על דגלה את השבת הלגיטימיות של הפטריוטיות לחברה הגרמנית.
ספרו החדש של אלדד בק פורש בפני הקורא הישראלי את נבכי הפוליטיקה הגרמנית, ובעיקר את העולם המתעתע שמאחורי צמיחתו של הימין הגרמני החדש. ממש כמו במותחן בלשי מרתק, תר בק אחר השורשים התרבותיים, האידיאולוגיים והפוליטיים של הימין הגרמני, תוך עמידה על המחלוקות הפנימיות שבו ועל שוליו הקיצוניים.
זהו ספרו הרביעי של בק, והשלישי העוסק בהנגשת ההוויה הגרמנית לקורא הישראלי. קדם לו "גרמניה, אחרת" (ידיעות ספרים, 2014), העוסק בניתוץ המיתוס על החברה הגרמנית כמי שביצעה חשבון נפש נוקב והפיקה את הלקחים ההיסטוריים מימי השלטון הנאצי. "אם פעם חיפשו הגרמנים מחילה, היום המטרה העיקרית היא שכחה והשכחה…'ייחודיות הקשר עם ישראל' ו'המחויבות ההיסטורית לקיומה ולביטחונה' הפכו בעיני גרמנים רבים לריחיים מעיקים, המונחים על צווארם ומונעים מהם לשכוח את עברם הנאצי ולהפוך לעם ככל העמים", כתב בק בזמנו, כאשר רוח הדברים נכונה גם לחיבורו הנוכחי. בהמשך ראה אור "הקנצלרית: מרקל, ישראל והיהודים" (ידיעות ספרים, 2017).
אלדד בק, עיתונאי ותיק, השתייך בעבר למחנה השמאל, תמך בהסכמי אוסלו והצביע בעקביות למפלגת מרצ, אך היכרותו הקרובה עם פלסטינים הובילה אותו להתפכחות מ"אשליית השלום" כדבריו, ולביצוע פנייה מובהקת ימינה. כיום הוא משמש ככתב העיתון "ישראל היום" באירופה, תומך ליכוד ודובר ימני פעיל ברשתות החברתיות.
"איך נקראת בירת ישראל?"
לאורך הספר מצוטטים ראיונות מרתקים שקיים בק עם גורמים שונים במפלגה, וכן עם אנשי ימין גרמני ככלל. הקריאה מעוררת שאלות רבות ומטרידות על טיב הבשורה הגלומה בפופולריות העולה של "האלטרנטיבה" – כפי שהיא מכונה. שאלות על עצם הלגיטימיות של תרבות לאומית שהגיעה בעברה לכדי נאציזם, להקים לתחייה מושגים אשר נכרכו בעברה האפל, ועל תפקידה הנוכחי של האנטישמיות בימין הגרמני. בעבור קורא ישראלי, השאלה הסבוכה ביותר היא כיצד יש להתייחס למפלגה ששוליה באים בממשק עם זרמים ניאו־נאציים, ואשר בו־זמנית היא גם המפלגה הפרו־ישראלית ביותר בבונדסטאג. אלה שאלות שאין עליהן תשובות נחרצות. נכון להיום, גורמים ישראליים רשמיים עודם מחרימים את המפלגה בתואנה כי היא משתייכת אל הימין הקיצוני. ניתוחו של בק בספרו מציע חשיבה נוספת על טיבה של מדיניות החוץ הישראלית.
מפלגת האלטרנטיבה מובילה כאמור קו פרו־ישראלי בולט וייחודי בפרלמנט הגרמני. לדברי המחבר, "בסופו של דבר, האלטרנטיבה אכן עזרה לנו לחשוף פעמים רבות את הצביעות שהממסד הגרמני נוקט בה כלפי ישראל". כך למשל מתאר בק כיצד מיד לאחר ניסיון הפיגוע בבית הכנסת בעיר האלה שבגרמניה באוקטובר 2019, בעיצומו של יום הכיפורים, דרשה המפלגה מפגן תמיכה בולט בישראל ומאבק רציני יותר באנטישמיות, גם כזו המגיעה מקרב הקהילה המוסלמית.
כשבוע לאחר מכן התעמת בחריפות פטר ביסטרון, ראש נציגי סיעת ה"אלטרנטיבה" בוועדת החוץ של הבונדסטאג, עם השר במשרד הקנצלרית, באומרו: "ב־16 באפריל הפניתי שאלה לממשלת גרמניה, 'איך נקראת בירתה של ישראל?', ובסוגריים 'אבקש שם של מקום'. אין לנו ציפיות גבוהות מהממשלה, לכן ניסחנו זאת באופן שגם תלמיד בן עשר יוכל לענות עליה. למרות זאת, הממשלה העבירה לנו תשובה בת 202 מילה, שבה לא הוזכרו המילים 'ירושלים' או 'מערב ירושלים' ולו פעם אחת", קבל ביסטרון, והוסיף: "אתם מצביעים קבוע נגד האינטרסים של ישראל, אתם לא עושים דבר נגד התמיכה מצד הקרנות של 'דה לינקה' (מפלגת שמאל קיצוני גרמנית) ו'הירוקים' בטרוריסטים פלסטינים". עוזרה של הקנצלרית סיפק תשובה רשמית ומתחמקת, אך ביסטרון דחק אותו לפינה והטיח בו: "זה לא עוזר לך לעמוד ליד בתי כנסת באופן הפגנתי ולהעמיד פנים שאתם ידידותיים לישראל, כשאתם מנהלים מדיניות פנים וחוץ אנטי־ישראלית".
דוגמה נוספת לפרו־ישראליות של המפלגה ניתן לראות בהצעה שהעלתה בבית הנבחרים הגרמני, שעניינה לאסור את פעילות תנועת החרם נגד ישראל, ה־BDS, בגרמניה. הנימוק היה שמדובר בתנועה אנטי־ציונית הקשורה בשורשיה לתנועות החרם שיזם חאג' אמין אל־חוסייני, המופתי הירושלמי שהיה בעל בריתם של הנאצים. זאת ועוד, ב־6 ביוני 2019, בציון יום השנה לתחילת מלחמת שלום הגליל, העלתה הסיעה הצעה לאסור את פעילות חיזבאללה בגרמניה, שהפכה עם השנים לאחד ממוקדי הפעילות של הארגון באירופה.
מרתק במיוחד הריאיון שערך בק עם באטריקס פון־שטורך, סגנית יו"ר המפלגה, שאותה שאל על אודות המימון הגרמני הניתן באופן קבוע לארגון הפליטוּת הפלסטיני אונר"א. "היא העמידה אותי במצב שלא חוויתי קודם לכן בעבודתי העיתונאית", כתב בק. פון־שטורך עצרה את הריאיון, וביקשה לדעת פרטים על הסוגיה, פשוט משום שלא הכירה אותה קודם לכן. לאחר שקיבלה מבק את המידע בדבר הפעילות הבעייתית של הארגון, הכוללת חינוך לטרור נגד ישראל והחדרת תודעת ה"נכבה" לכל שדרות החברה הפלסטינית, היא הגישה שאילתה ובה בקשה למידע גלוי על היקף הסיוע המדויק של ממשלת גרמניה לארגון. כך נודע לראשונה כי ממשלת גרמניה הגדילה את היקף הסיוע מ־2.88 מיליון יורו בשנת 2005, ל־79.6 מיליון יורו ב־2017. לאחר שטראמפ הודיע ב־2018 על הפסקת המימון האמריקני לארגון, הגדילה גרמניה את היקף הסיוע ל־132.2 מיליון יורו, ובכך הפכה למממנת הגדולה ביותר של אונר"א.
גאים בביצועים במלחמת העולם
עם זאת, למפלגת האלטרנטיבה יש בהחלט גם פנים אחרות. השערורייה האנטישמית הראשונה שנקשרה בשמה נגעה לוולפגנג גדאון, פעיל פוליטי וסופר אנטישמי שנבחר במרץ 2016 כנציג מחוזי מטעמה. בספר שכתב בטרם נמנה עם שורותיה, קונן גדאון "עד כמה מושרשת הפוליטיקה הציונית במחשבה המערבית", כתב על כך שהתלמוד מלא באמירות גזעניות כלפי לא־יהודים, ועל האותנטיות המדעית לכאורה של המסמך האנטישמי הקלאסי, "הפרוטוקולים של זקני ציון". "ספרו של גדאון שופע התייחסויות אנטישמיות קלאסיות ליהדות, לציונות, לישראל ולשואה", מסכם בק. לאחר שהפרשה התפוצצה, ביקרה התקשורת הגרמנית את גדאון בחריפות ותייגה את חברי האלטרנטיבה כאנטישמים מהימין הקיצוני. במפלגה נקטו צעדים להרחקת גדאון משורותיה, אשר נשאו פרי רק לאחר מספר שנים.
אך גדאון איננו לבד. לצידו חברי מפלגה נוספים – חלקם בכירים – המשמיעים הצהרות מדאיגות לא פחות. "אנו הגרמנים, העם היחיד בעולם שנטע אנדרטת בושה בלב בירתו… כל שאנחנו זקוקים לו הוא שינוי של 180 מעלות במדיניות הזיכרון… אנחנו לא זקוקים לטקסי פולחן מתים בארצנו", הכריז ביורן הקה, ראש נציגות מחוז תורינגיה מטעם "האלטרנטיבה", לקול מחיאות כפיים סוערות של קהל השומעים הגרמני בדרזדן.
לרשימה הלא מכובדת אפשר לצרף את הכרזתו של אלכסנדר גאולנד, ד"ר למשפטים ומדעי המדינה, ומי שערב כניסת המפלגה לבונדסטאג היה הציר הגברי בראשות הרשימה: "כשאני מסתכל סביבי באירופה, הרי שאף עם אחר לא התעסק בצורה כה יסודית בעבר השגוי שלו כמו הגרמנים. לא חייבים עוד להוכיח אותנו על 12 השנים הללו, הן לא נוגעות לזהותנו כיום". ואם עד כאן אפשר עוד איכשהו לעכל את הדברים, במשפט הבא הטיל גאולנד את הפצצה: "אם הצרפתים, ובצדק, גאים בקיסר שלהם, והבריטים בנלסון ובצ'רצ'יל, יש לנו הזכות להיות גאים בביצועי החיילים הגרמנים בשתי מלחמות עולם". אומנם בריאיון של בק עם גאולנד עצמו, האחרון נשמע מפוכח יותר. במענה לשאלתו של בק האם אין הוא מודאג מכך שבמפלגתו קיימים אנשים בעלי קרבה להכחשת שואה, טען כי "איש מאיתנו אינו מעמיד בשאלה את העובדה שהנאציזם היה משטר פשע, שהיטלר היה פושע, שהנאצים רצחו שישה מיליון יהודים. איני מכיר איש כזה".
ועם זאת, עצם הצורך לברר את המובן מאליו עם חלק מחברי "האלטרנטיבה", מעלה את הספק שמא הסתייגויותיהם החוזרות ונשנות נאמרות מן השפה ולחוץ, בעיקר עקב החשש מתיוגם כאנטישמיים מהימין הקיצוני. עם זאת, לצד חברי ה"כנף", הפלג הניצי בסיעה, מדגיש בק כי בכל זאת, "רוב חברי 'האלטרנטיבה' ומצביעיה אינם מעוניינים במהפכה אלימה אלא בדרך חלופית ובחזרה לערכים ולזהות לאומיים – שנשללו, לדעת רבים מהם, מאז הובסה גרמניה במלחמה העולם השנייה. הם מעוניינים ב'מהפכה פטריוטית' ולא במהפכה נאציונל־סוציאליסטית".
בעוד שהקו הרשמי של מנהיגי הקהילות היהודיות בגרמניה מתנגד ל"אלטרנטיבה" בעקביות ומתייג אותה כמפלגת ימין קיצוני ואנטישמית, החשש הגובר מפני התגברות התקיפות מצד מוסלמים הביא דווקא להזדהות גוברת עימה. ב־2018 יזמו ב"אלטרנטיבה" את הקמתו של תא סטודנטים יהודי, שמטרתו, כדבריה של יו"ר התא, ד"ר ורה קוסבה, "לאפשר ליהודים שמרנים ובורגנים להשמיע את קולם", לצד הדגשת האנטישמיות המוסלמית, שהיא "האיום הגדול ביותר על חיים יהודיים בגרמניה", ותמיכה בלתי מסויגת במדינת ישראל. הצעד גרר התנגדות גורפת מצד נציגים רשמיים של יהדות גרמניה. כך למשל, נשיאת הקהילה היהודית במינכן אמרה שאיננה יכולה להבין יהודים החברים במפלגה שאנטישמים מרגישים בה בנוח, לצד אחרים הרואים בהקמת התא עלה תאנה להסוואת הגזענות הפושה בה.
בק טוען כי "האלטרנטיבה" איננה תופעה חולפת בנוף הפוליטי בגרמניה. לדבריו, "היא גיבשה סביבה ציבור מצביעים נאמן, בעיקר בשטחי מזרח גרמניה, והצליחה לגייס שם גם מצביעים צעירים רבים". מסקנתו היא כי על ישראל לעדכן את מדיניות החוץ שלה: להכיר לעומק את הזרמים השונים בימין האירופי, ולדעת לשתף פעולה עם החלקים הפרו־ישראלים שאינם נגועים באנטישמיות. יש לראות בעלייתו של הזרם הזה הזדמנות לגיבוש תמיכה פרו־ישראלית נדירה באירופה, ויכולת כנה לטיפול שורש באנטישמיות הספוגה ביבשת, "הזדמנות שאסור לוותר עליה".
