אם ובתה משוטטות ברחובות מנהטן. הן הולכות דרומה בשדרה השמינית בואכה גריניץ' וילג'. בפעם אחרת הן צועדות מערבה ברחוב עשרים ושלוש, ונתקלות במאות עובדים שנוהרים החוצה ממגדל "מטרופוליטן־לייף" בתום יום עבודתם. ביום אחר הן פוסעות, ובדרך לשדרת לקסינגטון עיניהן זוללות את הרחובות הגדושים "פירמידות של פירות וירקות, ומעגלים של פרחים באגרטלי עיסת־נייר על המדרכה". האימא היא יהודייה בת שבעים ושבע ממעמד הפועלים, פעילה קומוניסטית לשעבר ואישה חזקה שיודעת לפלס במרפקיה את הדרך בהמון. הבת שהולכת אחריה היא בת ארבעים וחמש, עיתונאית ואינטלקטואלית.
בשנות ילדותה של המספרת, שנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת, היה הבניין מאוכלס במהגרים יהודים ממזרח אירופה, בני מעמד הפועלים. הכוכבות האמיתיות ששבו את ליבה של המספרת בילדותה היו השכנות שגרו בסמוך ומילאו את הבניין בסיפוריהן, בציפיותיהן ובאכזבותיהן. השכנה הקרובה אליה ביותר שהפכה גם לחברתה הייתה נטי, אישה זרה וחד־הורית.
כשהייתה המספרת בת שלוש־עשרה מת אביה במפתיע. האירוע הזה הפך את חיי משפחתה באחת. במקום משפחה מתפקדת שבה הורים ושני ילדים, נותר משולש חָסֵר שבבסיסו אמא מדוכאת ושני מתבגרים חסרי אונים. לאחר האובדן, אימה של המספרת כילתה את ימיה בשכיבה עקרה על הספה, אדישה לעולם שבחוץ ולילדיה שבבית: "האלמנוּת העניקה למאמא צורת קיום נעלה יותר. בסירובה להתאושש ממותו של אבא שלי היא גילתה שנוצק לתוך חייה כובד ראש שנמנע ממנה בשנותיה במטבח. היא נותרה מסורה לכובד הראש הזה שלושים שנה. אף פעם לא מאסה בו, לא השתעממה ולא הרגישה שלא בנוח בנוכחותו, ואף מצאה דרכים חדשות לשמר את העניין הראוי במה שזכתה בו כדין. האֵבֶל על פאפא נהיה המקצוע שלה, הזהות שלה, האישיות שלה…".
שאפתי אותה לתוכי
תיאוריה המדויקים של גורניק חדת ההבחנה משרטטים את ההבדל העיקרי בין אֵבֶל למלנכוליה, כפי שטווה פרויד במאמרו המפורסם "אבל ומלנכוליה" (1917). פרויד טען שבתהליך האבל הנורמלי, לאחר שחולף הזמן האדם מצליח לשוב ולהתפנות לעולם החיצוני שמחוץ לאובייקט האבוד. ואילו בתהליך המלנכולי האדם מתייחס אל עצמו כאל אובייקט (עקב ההזדהות העזה עם האובייקט האבוד), ומאבד עניין בחיים.
אמה של המספרת מתוארת כאישה מדוכאת, שמעבר לתפקוד ההכרחי – יציאה לעבודה לפרנס את המשפחה ואז חזרה לבהייה בחלל – לא שבה למעגל החיים לאחר מות בעלה. עם זאת, המחברת מתארת אותה כאישה דעתנית ולוחמנית שלא ויתרה על כך שבתה תרכוש השכלה בקולג', תבנה לעצמה חיים עצמאיים ולא תסתפק בחיים של עקרת בית.
הקשר אם־בת הוא אחד הקשרים המורכבים והמעניינים שישנם, והוא מעסיק יוצרים ויוצרות מתחומים שונים. הפסיכולוגית והחוקרת פרופ' אריאלה פרידמן טוענת שהקשר הראשוני עם האם הוא הקשר החזק ביותר, ובמובן מסוים כל חיינו אנו מנסים, גברים ונשים, לשחזרו. בעוד הבנים נדחפים לבצע פירוד מוקדם והחלטי, ולהדחיק את הצורך הראשוני בקשר סימביוטי עם האם, אצל הבת הקשר עם האם נשאר חזק במשך תקופה ארוכה, ומהווה מודל להמשך קשריה בעתיד, כך שבבסיס כל קשר של האישה נמצא תמיד הקשר שלה לאימה.
בממואר שלפנינו גורניק מיטיבה לתאר לא רק כיצד כל קשריה של המספרת עם בני המין השני הושפעו מצל הקשר עם אימה, אלא גם מתארת באופן מוחשי וחי את הקשר הסימביוטי והמחניק שלהן: "היא זחלה לי על העור. היא הייתה בכל מקום, על כל־כולי, מבפנים ומבחוץ. כמו מבעד לקרום־תא ההשפעה שלה דבקה בנחיריי, בעפעפיי, בפי הפעור. שאפתי אותה לתוכי בכל נשימת אוויר".
מערכת היחסים הצמודה הזאת מתוארת כמוגזמת וגדושה, מתפרצת לכל עבר, ממש כמו שאונה של העיר שאותה השתיים כובשות בצעדיהן לאורכה ולרוחבה. הרחוב מזמן להן פגישות עם מכרים משכבר הימים, היתקלויות עם נהגי אוטובוס, חסרות בית, כרטיסניות וכל מיני מטורפים. האינטנסיביות הזאת טבועה גם במבנה הממואר השוצף הזה. הספר אינו מחולק לפרקים אלא נמסר כסיפור־משוחזר מתמשך, שמוּצת בלהבות הזיכרון המתעוררות תוך כדי הפסיעה ברחובות וחוזר חלילה, כשהציר העלילתי מתהווה ומשתרג בזליגות בין העבר להווה.
שולחן הכתיבה מציל חיים
את הממואר "היקשרויות עזות", שיצא לאור בארה"ב כבר בשנת 1987, אפשר לקרוא גם כסיפור חניכה. המספרת התבגרה בצילן של שתי דמויות נשיות בולטות; אימה האלמנה ונטי הזרה, שגם היא איבדה את בעלה. כל אחת מהנשים האלמנות הללו ייצגה עבורה מודל נשי שונה, ועליה הוטלה המשימה לבחור בין שני המודלים שכמו סתרו זה את זה. אימה האלמנה גילמה מודל של נשיות סגפנית, כמי שלאחר מות בעלה בחרה בחיי סיגוף ופרישות, ואילו נטי בחרה לממש את עצמה באמצעות קשרים מזדמנים עם גברים.
באחד מרגעי השיא בספר, העימות הסמוי בין שתי הנשים הבוגרות נטען במתח כמעט אלים: "למשך רגע אחד שנמשך מאה שנה נותרנו כך, שלושתנו, מקובצות במבואה הקטנטנה. אף אחת לא זזה. פי נפער ונשאר פעור. כף ידה של נטי נותרה על ידית הדלת. כף ידה של מאמא נותרה באוויר. האור של שעת אחרי הצהריים, מלא איום וחרדה, נכנס והאיר עלינו מחלון המטבח המרוחק".
אם נחזור לפרויד, שמהדהד שוב ושוב בממואר הזה, האם מתוארת כמי שמייצגת את דחף הטנטוס (תוקפנות ומוות) לעומת נטי שמייצגת את הארוס (מין וחיים). אולם מכיוון שכל אחת מהנשים בחרה לנהל את חייה באופן מובהק וקיצוני על פי אחד מהאינסטינקטים הללו, תמונת העולם שהצטיירה אצל המספרת נצבעה בשחור־לבן, ושני הדחפים הוצבו כשני ניגודים בינאריים ודיכוטומיים.
בעייתיות נוספת מקופלת בכך ששתי הבחירות המנוגדות עוצבו ביחס להיעדרם של הגברים בחייהן של האלמנות, ועל כן העמדה הרגשית שנקטו נותרה מסוימת ומוגבלת. האינדיווידואליות המרדנית של המספרת באה לידי ביטוי בשביל העצמאי שסללה לעצמה; היא דחתה את שתי האפשרויות המקובעות, ובחרה בחיי כתיבה כאופציה שלישית והנכונה עבורה, כזאת שנוצרה ביחס לעצמה בלבד: "נאחזתי במאמץ היומי: לא הצלחתי לעשות זאת היטב, אומנם, אך מימיי לא פקפקתי בכך ששולחן הכתיבה – ולא ההכרעה המספקת של האהבה – הוא שיכול להציל חיים".
פריחת הממוארים
וכמה מילים על ממוארים. בעת האחרונה הפכה סוגת הממואר מז'אנר שולי לאחת הסוגות הספרותיות הבולטות, הן בזירה העולמית הן בזירה המקומית הצפופה. עמליה זיו, דורי מנור, בני מר ואחרים פרסמו השנה ממוארים פרי עטם. את הממואר שלפנינו כתבה הסופרת היהודייה, שהיא גם אחת הכותבות הפמיניסטיות הבולטות והחריפות בתקופתה, כבר לפני 35 שנה, אך הוא תורגם לעברית – בידיה האמונות והמיומנות של רעות בן־יעקב – ויצא לאור בישראל באיחור לא אופנתי ומעט מתמיה. גורניק הייתה חלוצת דרך שהקדימה את הבון־טון הספרותי העכשווי, שמתמקד בייחוד הביוגרפי או הרגשי של הכותב ומעמיד במרכז הבמה את הכתיבה האישית והסיפור האישי.
הקלוז־אפ של גורניק, המתמקד בדיוקנה של אימה ובתיאור מערכת היחסים שלהן, הוא כפייתי ומרשים בפרטיו, עד שכקוראת כמעט יכולתי לדמיין את נקבוביות העור שלה. לטעמי, אילו גורניק הייתה מסיטה את מצלמתה מעט הצידה ושופכת אור גם על מערכת היחסים של האם עם בנה הבכור ריצ'י או עם אחותה שרה, או אילו הייתה מתארת את יחסיה עם אביה (מערכת יחסים שנותרה כמעט עלומה ומוחמצת) או עם אחיה, הדיוקן היה שלם יותר, ושתי גיבורותיו המרכזיות, שחייהן מלופפים זו בזו, היו מרוויחות עוד רובדי משמעות והתייחסויות.
יתרונה הגדול של גורניק טמון ביכולתה לצקת משמעות רבה עבור הקהל הרחב, מעבר לסיפורה האישי. היא כותבת אומנם על מערכת היחסים הקרובה שלה עם אימה, אך בד בבד היא גם מצליחה לעסוק במקוריות בתמות אנושיות אוניברסליות: יחסי תלות ואשמה במשפחה הגרעינית, אֵבֶל והתאוששות ממנו, זיכרונות העבר והאופן שבו הם מחלחלים ומפעפעים מדור לדור. לא פחות חשוב מכך, הממואר מספק עדות לתרבות קהילת המהגרים היהודים ממזרח־אירופה, בתקופה שבה מולדתם חרבה במלחמת העולם.
המלחמה מוזכרת כצל מודחק באמריקה הרחוקה, ואף על פי כן בחרה גורניק בדימוי מלחמתי כדי להמחיש את נוכחותה הפולשנית של אימה בחייה, כדמות שהופנמה בנשמתה ונצרבה לעד בעורה: "אחרי הטלת פצצת האטום על הירושימה נמצאו גופות של אנשים שלבשו קימונו עם הדפס בשעה שנהרגו. הפצצה הֵמֵסה את הבד על גופותיהם, אך הדוגמאות של הקימונו נותרו מוטבעות בבשרם. בחלוף השנים נדמה היה לי שהסבילוּת העמוקה והרפויה של הימים ההם יחד נהיתה הדוגמה הצרובה בעורי, בעוד שהבד של החוויה העצמית שלי התמוסס". 
