האור במקומות המסתור: סיפור אמיתי הנקרא כמותחן

מתעלמת משלטי האזהרה

מה כבר אפשר לחדש על השואה שטרם נכתב, שאלתי את עצמי כשפתחתי בקריאת "האור במקומות המסתור", העוסק בסיפור חייה האמיתי של סטפניה פודגורסקה. מתברר שאפשר. העלילה מסופרת בגוף ראשון מפיה של סטפניה, והיא נמשכת לאורך שמונה שנים לערך. היא מתרכזת בעיקר בחמש שנות המלחמה, משנת 1939 ועד חודש יולי 1944, כאשר הצבא האדום שחרר את פשמישל. הפרקים מחולקים לתקופות, תוך שקמרון מציינת בדרך כלל את החודש והשנה של ההתרחשויות.

זהו סיפורה של נערה כפרית בת 12 המגיעה מחווה מרוחקת לעיר פשמישל, כדי לעבוד כעוזרת בחנות מכולת של יהודייה בשם לאה דיאמנט. נפשותיהן של השתיים נקשרות זו בזו; סטפניה קוראת לה בבצ'ה, והיהודייה קוראת לה קעצעלע. סטפניה הופכת בת משפחה לכל דבר, מעין הבת הנוספת של מי שהתברכה בארבעה בנים. סטפניה אף מתאהבת באחד מבני המשפחה, איז'יו, שמלמד אותה לקלל ביידיש.

ואז פורצת המלחמה. הבנים נמלטים ומשאירים את ה"קעצעלע", שמסרבת להאמין בתחילה שהגרמנים רוצחים יהודים ("אלה רק סיפורים"), לשמור על הוריהם המבוגרים. הנערה בת ה־18 מנסה למלט את לאה ובעלה מהעיר לאזור כפרי במסע רגלי בלילות, המזכיר סצנות מהאודיסיאה שמתארת אידה פינק ברומן שלה "נלך בלילות, נישן בימים". "דחקתי בהם להזדרז בשעה שצעדנו בכביש החשוך. רציתי להתרחק ככל האפשר… לפני שהשמש תעלה".

לאחר שהפולנים מגרשים אותם ("יהודים חזירים. תסתלקו מפה!") הם חוזרים לפשמישל, ומשם כל בני משפחת דיאמנט מגורשים לגטו יחד עם יהודי הבניין ("הבניין שאכלס יהודים היה כעת ריק כמו קבר שזה עתה נכרה"). סטפניה נשארת לגור בחדר אחד בדירת המשפחה יחד עם אחותה הקטנה, שאותה היא מחלצת מהחווה הכפרית אחרי שאימן נשלחה לעבוד בכפייה בגרמניה. אף שהדירה ריקה, "היה נדמה לי שאני שומעת יידיש במסדרון. מריחה בלינצ'ס". כשסטפניה שומעת שמרעיבים את היהודים בגטו, היא מתנדבת להתגנב לשם כדי להביא לבני משפחת דיאמנט דברי מזון שהיא מצליחה להשיג עבורם בעזרת סחר חליפין. הבבצ'ה מופתעת מאומץ לבה ונחישותה: "את רוצה למות?", היא שואלת אותה, "הם יהרגו אותך… אל תתני להם את ההזדמנות… לעולם אל תבואי לכאן שוב… תעשי הכול כדי לשמור על החיים שלך".

סטפניה לא שועה לעצתה וממשיכה להתגנב לגטו, מתעלמת משלטי האזהרה "עונש מוות לכל מי שעוזר ליהודי", ומגופות הפולנים התלויות שממחישות את השלטים. היא נחושה להציל את אהובה איז'יו שנכלא במקום אחר, אך ללא הצלחה. רגשי האשם רק מלבים את נחישותה לפעול למען הצלת בני המשפחה האחרים. ואז, בחודש נובמבר 1942, כשהיא כבר בטוחה שכל בני המשפחה אינם בין החיים, דופק באישון לילה מקס, אחיו של איז'יו, על הדלת, אחרי שקפץ מרכבת נוסעת למחנה ההשמדה. "איש אס־אס הגיע ואמר… שהם צריכים יהודים שמנים… בשביל סבון. לא רציתי להפוך לסבון", הוא מסביר לסטפניה.

מאותו רגע ואילך, ובמשך שנה ושמונה חודשים, נמשכים מאמציה העילאיים להציל אותו, את אחיו הנק ויהודים נוספים מהגטו. זה מתחיל במכירת בגדים או כל סחורה שמתגלגלת לידיה, כדי לקנות להם מזון ("בדרך לא־דרך האכלתי את כולנו. זה היה כמו משחק. להישאר בחיים"), בהתגנבויות לגטו ולבסוף גם בהחבאתו של מקס בדירתה, שהייתה פעם דירתו. מקס פונה אליה בבקשה להחביא שבעה יהודים נוספים, בקשה כמעט בלתי אפשרית לביצוע. "לא יודעת איך להציב על כף המאזניים את חייו של מקס – ועוד שישה אחרים – כנגד חייה של אחותי".

טלנובלה בדירת המסתור

סטפניה מחליטה להיענות לאתגר, וכדי שיהיה מספיק מקום לכל המסתתרים היא שוכרת במיוחד דירה מרוחקת ברחוב טטרסקה 3, שאליה מגיעים בהדרגה ובהיחבא שישה יהודים בנוסף למקס: אחיו הנק וחברתו דנוטה, ד"ר שילינגר ובתו דז'ושה, שונק הירש ואביו הזקן. האחרון מתגלה כאחד שאינו מסוגל לשמור סוד, מפטפט את עצמו לדעת ומכעיס את מקס, מנהיג המסתתרים, בכך שהוא מסכן את שלומם של כל האחרים. "באותה המידה היה אפשר להדפיס כרזה ולתלות אותה בגטו. חדר ליהודים ברחוב טטרסקה". ואכן, סטפניה מקבלת פתק עם אולטימטום, שאם לא תסכים להסתיר בדירה גם את הגברת בסרמן ושני ילדיה, זו תסגיר אותה לגסטפו. את המידע קיבלה הגב' בסרמן מהירש הזקן, כנראה תוך שהוא סוחט ממנה הבטחה שתתחתן איתו אם ידאג להציל אותה, סוג של טלנובלה בדירת המסתור. בשניהם סטפניה מתקשה לבטוח.

מצבת המסתתרים מגיעה בהמשך לעשרה ולאחד־עשר ("אני מתארת לעצמי שזה לא ישנה אם יתלו אותי בגלל עשרה אנשים או אחד־עשר"), ועד לשלושה־עשר יהודים בעליית הגג הקטנה. כל אלה יחד, שאינם יכולים כמעט לזוז, חייבים לשמור על השקט, כאשר מאחורי הקירות הדקים, בבית השכנה, מתארח אחיין שהוא איש אס־אס. בהמשך, ארבעה נאצים מפקיעים חדר בדירה לשימושם. כאשר נשמעים רחשים מעליית הגג טוענת סטפניה שמדובר בעכברושים, ובאורח נס הם משתכנעים.

הצרות אינן מסתיימות. שוטר פולני יפה תואר בולש אחריה; חבר לעבודה מגיע אליה לעיתים תכופות ומביע פליאה על ההתרחשויות בדירה; מפעל המתכות שבו היא עובדת, כדי להשיג אוכל לכל המתחבאים, עוקר לגרמניה יחד עם כל עובדיו. הם מנסים לכפות עליה לעקור יחד איתם, אך היא מבינה ש"אם אני נוסעת לגרמניה, השלושה־עשר שלי מתים". היא מצליחה לחמוק מהנסיעה בעזרת רופא גרמני שעורך בגופה ניסוי אכזרי, וגם הוא יתגלה בהמשך כבעיה; אחת המסתתרות יוצאת ממקום מחבואה וצועקת בקולי קולות, כמי שנתבלעה עליה דעתה במחבוא: "יש פה יהודים! משטרה!".

כוחו של "האור במקומות המסתור" בכך שהוא מצליח להחיות באמינות ובחיוניות רבה תקופה אפלה. הספר אמנם מרובה פרטים שאת חלקם אפשר היה אולי לדלל, אבל הוא כתוב באותנטיות רבה, בשעה שהוא מתאר הן את רחשי הלב של סטפניה ויתר הנפשות הפועלות והן את המעשים: ההתגנבויות לגטו, הסתרת היהודים ומערכת היחסים הסימביוטית שמתפתחת ביניהם; היום־יום של הסיכונים, הניסיונות לחמוק מן הגסטפו, המשטרה, המלשינים ושכנים עוינים, ובעיקר הנחישות המופלאה של סטפניה לעזור ליהודים, מתוך מוכנות מלאה לשלם על כך בחייה.

הספר כתוב בשטף, שומר על מתח וקצב של סרט פעולה, ומציג גלריה של דמויות בעלות עוצמה, ובעיקר כמובן דמותה של נערה צעירה, המתגלה כגדולה מהחיים בזכות תעצומות הנפש שלה. באחרית הדבר מוסיפה שרון קמרון פרטים ביוגרפיים הזורים תבלינים הוליוודיים נוספים לדרמה. מדובר באחד הספרים העלילתיים המרתקים על נושא השואה שקראתי בעשור האחרון. הוא נוגע ללב בזכות ישירותה וכנותה של הגיבורה הראשית שלו.