"הרגישות של החזקוני והאופן בו אני קורא אותו, מבטאים גם את סיפור חיי"

"אין לי ספק שסיפור החיים המיוחד שלי והתחנות שעברתי לאורך הדרך, יחד עם הרגישות הטבעית שלי והחיבור בין עולם הנפש להוראת התנ"ך, הובילו אותי בסופו של דבר אל החזקוני", אומר הרב ד"ר יוסף פריאל, עם פרסום ספרו "הלב יודע – פירוש חזקוני לתורה: בין פרשנות רציונלית לפרשנות רגשית" (הוצאת תבונות).

הספר מבוסס על עבודת הדוקטורט שכתב פריאל לפני כ־13 שנים במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר־אילן, ואשר הוקדשה לחקר פרשנות המקרא של רבי חזקיה בן מנוח, המוכר בכינויו "חזקוני", שחי בצרפת במאה ה־13 ונמנה על בעלי התוספות. "על אף החשיבות הרבה של הפירוש, הן מבחינה מהותית והן מבחינת מרחב ההשפעה, כמעט לא עסקו בו", אומר פריאל. פרופ' יוסף עופר, שהיה גם המנחה שלו בדוקטורט, ניסה לסכם, במאמר קצר שפרסם בשנת 1989, כל מה שמצא על אודות חזקוני. גם אחרים כתבו עליו מעט מאוד, כאשר המאמצים התמקדו בתולדות חייו: היכן חי ובאיזו תקופה בדיוק.

עבור פרשן מוכר למדי, שפירושו נדפס במהדורות רבות של החומש, מדובר בעניין מפתיע למדי. "רבים חשבו לאורך השנים שהוא למעשה פרשן של רש"י ושאין לו פירושים עצמאיים משלו", אומר פריאל. "אני מוכיח שלא כך הדבר. היה לו סגנון עצמאי ושיטתי משלו, ובמובנים רבים הוא הקדים את זמנו".

עם הפנים ליהודי הפשוט

רבי חזקיה בן מנוח, שנולד באמצע המאה ה־13 ונפטר בסביבות 1310, חי בתקופה קשה עבור יהודי צרפת, כפי שמתאר פריאל בספרו. בוועידת לטראנו הרביעית, שהתכנסה ברומא בנובמבר 1215 תחת חסותו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי, נקבע בין השאר קוד לבוש ליהודים ולמוסלמים שיבדיל אותם מהציבור הנוצרי, באמצעות טלאי עגול או מלבני שייתפר על בגדיהם. ההוראה יושמה בצרפת בשנת 1269, על ידי המלך לואי התשיעי. באותן שנים הוטלו על יהודי צרפת הגבלות נוספות כמו איסור להעסיק גויים ולמכור להם בשר.

למן אמצע המאה ה־13 נפוצו האשמות נגד היהודים על שימוש בדם נוצרי לאפיית המצות בפסח. בוולריאה שבדרום צרפת התרחשה עלילת דם כזו ב־1247, ולקראת סוף המאה גם בטרואה בצפון צרפת, שבגינה הועלו על המוקד כשלושה־עשר יהודים. לאלה נוסף "מסע הרועים", התארגנות עממית פרועה שהיוותה נספח למסע הצלב השביעי בשנת 1251, וכללה אף היא פרעות ביהודי צרפת. מסעות הצלב, שנמשכו עד שנת 1291, השאירו חותם קשה על חיי היהודים במאה הי"ג בצרפת ובמערב אירופה כולה.

זו התקופה שבה חי חזקוני, ועל פי פריאל יש להבין את פירושו גם בהקשר ההיסטורי הזה: "הוא ראה לנגד עיניו את רש"י שהוא מאוד העריך, אבל פירושו לא ענה על בעיות רבות העולות מפשוטו של מקרא, והיה מאוד מדרשי. הקוראים הכירו אולי גם את פירושי רד"ק או אבן־עזרא, שהיו מדקדקים בלשון, והפירוש שלהם לא היה קל ליהודי הפשוט באותה תקופה. חזקוני כתב 6,000 'דיבורי המתחיל' (כלומר, קטעי פירוש למילים ולפסוקים; מ"ח), שזה המון במונחים של פרשן. היהודי שהוא ראה לנגד עיניו אולי לא למד באופן מסודר מימיו, ובאופן כללי סבל מחוסר ודאות ולא ידע לאן הוא יגורש מחר. ליהודי כזה צריך להסביר הכול – כל מושג, כל ביטוי, כל פירוש. היהודים באותה תקופה בעיקר צריכים נחמה, ולקרוא את התנ"ך באופן שמדבר אל החולשות והמצוקות שלהם. כשמסביב הכול סוער, אנשים רוצים תורה פשוטה ורב שיחזק אותם".

גם למיקומו הגיאוגרפי של חזקוני הייתה השפעה על יצירתו. אף שבמשך השנים נטו למקמו בפרובנס, פריאל סבור שהוא פעל בצפון צרפת. "במהלך המחקר גיליתי קשרים בין חסידי אשכנז, שפעלו במערב גרמניה של ימינו, ובין פירושו של חזקוני. הדבר מוכיח שחזקוני היה קשור לבית המדרש של צפון צרפת. העולם האקדמי לא דמיין שיכולה להיות השפעה של חסידי אשכנז על פרשני המקרא, אבל היום יותר ויותר מכירים בכך. כשמשלבים את הידיעה הזאת עם הקשר הענף של חזקוני לרש"י ולרשב"ם, והעובדה שהוא מושפע באופן מובהק מר' יוסף בכור שור, ובמידה רבה אף רואה עצמו כממשיך דרכו הפרשנית, לא נותר ספק באשר לשאלת מיקומו הגיאוגרפי".

חזקוני, כפי שחוזר ומראה פריאל בספרו, עסק באופן שיטתי בצדדים הרגשיים והפסיכולוגיים של הסיפור והחוק המקראי. הוא אמנם פרשן פשט מובהק, אך כזה ש"מתייחד באווירה רגשית עזה; רבים מביאוריו נושאים אופי עממי ותמים ושכנוע עמוק, המכוונים לפעול על רגשותיו של האדם", כותב פריאל.

כך למשל, כאשר בספר בראשית מסופר על אהבת יעקב ליוסף בנימוק שהוא בן זקוניו, הפרשנים נזעקים: והרי בנימין היה צעיר מיוסף? הם חותרים ליישב את הקושי איש בדרכו, אך חזקוני הולך בדרך אחרת: "ואם תאמר, הרי בנימין בן זקונים יותר? אלא אין אהבת בנימין קשורה בלבו של יעקב כאהבתו של יוסף, לפי שכשילדתו אמו – מתה". בפרשנות זו, כותב פריאל, "נעתר חזקוני אל הרובד הרגשי־טרגי המצוי מתחת לפני השטח של הלשון האינפורמטיבית גרידא, 'בן זקונים'". לידתו של בנימין "הייתה כרוכה בזיכרון מותה הטרגי של אמו רחל, אשתו האהובה של יעקב. פטירתה הטראומתית של רחל במהלך לידת בנימין מקשה על יעקב להתייחס אליו כ'בן זקונים', ועל כן נשמר כינוי זה ליוסף בנה הבכור".

דוגמה נוספת לגישתו הפרשנית האנושית של חזקוני, היא הבחירה שהוא עורך בין פירושים קודמים לו, והעדפת פירוש קשוב ורגיש. כך, למשל, על הפסוק המדבר על האישה כ"נדה" (ויקרא יב, ב), כתב רש"י "שהיא מנודה ממגע כל אדם, כמו 'וּמִתֵּבֵל יְנִדֻּהוּ' (איוב יח, יח). חזקוני מצטט את המקור שרש"י נתלה בו, אך מחבר אליו את פירושו של רשב"ם, ומפרש את המילה נידה כ"לשון ריחוק… נדודה ומרוחקת מבעלה". על פי פריאל, "זו דוגמה מופלאה כיצד חזקוני החליף את המשמעות שנתן רש"י, שאותו הוא בוודאות הכיר, ובמקום זאת העניק פירוש הנותן טעם עמוק וחיובי למונח 'נידה'. אישה המצויה במסע נדודים, מסע שגם יוצר כיסופים וגעגוע, תוך אפשרות לחיבור מחודש בהמשך".

גם את יחסי משה עם חותנו יתרו מאיר חזקוני באור חדשני. בספר שמות (יח, יג) מתואר כיצד הגיע יתרו אל המדבר, וראה את העם צובא על בית דינו של משה: "וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב". פרשנים רבים שמו לב לדגש המקראי "ממחרת", וניסו להסבירו. חזקוני כותב: "לפי הפשט, ממחרת יום הסעודה, כי ביום הסעודה היה טרוד בכבוד חותנו, ולא היה לו פנאי לישב בדין עד למחרתו".

"אנחנו רואים כאן", מסביר פריאל, "כיצד חזקוני מסביר לא רק את מה שקרה, אלא משלב בפרטי האירוע את מה שחסר בו ונותן מידע על אופיו של משה רבנו. לדבריו אנחנו מוכרחים לומר שמדובר למחרת יום הסעודה, שהרי משה ויתרו היו בפגישה נרגשת, ומשה היה עסוק בכבודו של חותנו. דוגמה זו נוגעת ברגש משני כיוונים: מצד האירוע המשפחתי החם, ומצד המשמעות הנלמדת ממנו – היחס הראוי בין חתן לחותנו".

חיפוש רוחני מתמשך

הפסיכולוגית האמריקאית קרין הול כתבה כי "אנשים רגישים מודעים מאוד לרגשות של אחרים". מסע חייו של פריאל, בשילוב אופיו הרגיש, סללו את הדרך לקריאתו הרגישה בפירוש החזקוני. כשהיה בגיל צעיר התגרשו הוריו. מאחר שאביו הגיע מרקע חרדי, עד כיתה ו' הוא למד בתלמוד תורה. אימו, לעומת זאת, "הגיעה מבית דתי־לאומי של פעם. היא אדם עם עולם עשיר מאוד. כך יצא שבמקביל לימודים בתלמוד־תורה בבוקר, הייתי גם קורא המון, ניגנתי, שחיתי בצורה מקצועית וטיילתי. זה הביא אותי לאורח החיים המאוד מגוון שלי".

לאחר נישואיה השניים של אימו הוא עבר עימה להרצליה, ומהחינוך החרדי הגיע אל העולם הדתי־לאומי. כמו צעירים רבים בציונות הדתית דאז, תקופת גוש אמונים והסכמי השלום עם מצרים, פריאל העביר את ימי נעוריו בהפגנות נגד מסירת שטחים. "כבר מכיתה ט' היינו בורחים מהישיבה בנחלים ובונים מאחזים. את גבעת־זאב, למשל, אנחנו ייסדנו", מספר פריאל, ובעינו ניצת זיק של גאווה. "קשרנו את עצמנו עם אזיקים לקרקע, עד שבא שר החוץ דוד לוי ואמר 'טוב, פה יוקם יישוב".

במבט לאחור, איך אתה רואה את החינוך הפוליטי והאידיאולוגי שקיבלת יחד עם המעבר לציונות הדתית?

"את כל שנת הי"ב שלי העברתי בסיני, בהתנגדות לפינוי. זו תקופה שהשפיעה עליי מאוד. למעשה את שם המשפחה שלי אימצתי בעקבות היישוב פריאל בחבל ימית, שננטש ולא הוקם מחדש לאחר מכן. את האידיאל של ההתיישבות לקחתי גם להמשך חיי. לפני הגירוש של שא־נור, עברנו לגור שם. לא יכולתי לשבת בנוח בבית שלי באפרת כשמישהו מגורש. בהחלטה של שעה העמסנו את הרכב והלכנו לגור שם באוהל עם חמישה ילדים".

אחרי לימודים של שנתיים בישיבה בקדומים ועוד כשלוש שנים בישיבת הגולן, חש פריאל מחנק מאופיו של עולם הישיבות הקלאסי. "באותה תקופה הישיבה בקדומים התאפיינה באופי קוצקאי נוקשה, והנפש שלי חיפשה מרחב ומקום לביטוי רחב יותר. במידת מה הגולן סיפק לי את זה, אך כמהתי ללימוד מסוג אחר".

 

הרב זאב חיים ליפשיץ (משמאל) היה מעביר לנו שיעורים קלאסיים בגמרא ובהלכה, ולצידם חווינו מנות גדושות של פסיכולוגיה, באווירה של חופש ופתיחות. המסר המרכזי שקיבלנו ממנו היה שעל האדם לממש את כל כוחות החיים שלו. צחקו עלינו בזמנו שכל מי שלומד בישיבה הזאת למד קראטה"

הוא מצא את שביקשה נפשו אצל הרב זאב חיים ליפשיץ, שהקים בביתו שבגבעה הצרפתית בירושלים בית מדרש צנוע בשם "ישיבת ר' יצחק יחיאל" (על שם קרוב משפחתו שנהרג בשואה). הרב ליפשיץ, ששימש במשך שנים כמשגיח בישיבת כרם ביבנה, שילב באישיותו עולמות שונים. הוא היה תלמיד קרוב של הרב יחיאל יעקב וינברג, בעל שו"ת שרידי אש, ובמקביל הרחיב את ידיעותיו בפילוסופיה, פסיכולוגיה וגרפולוגיה, בין השאר אצל הפסיכולוג השווייצרי הנודע ז'אן פיאז'ה.

לימים כרך הרב ליפשיץ את הידע בתורת הנפש יחד עם ההשכלה התורנית, ויצר מהם שיטה פסיכולוגית עצמאית אשר התאימה לדעתו לרוח היהדות. "הרב ליפשיץ היה מעביר לנו שיעורים קלאסיים בגמרא ובהלכה, ולצידם חווינו מנות גדושות של פסיכולוגיה, באווירה של חופש ופתיחות. המסר המרכזי שקיבלנו ממנו היה שעל האדם לממש את כל כוחות החיים שלו. צחקו עלינו בזמנו שכל מי שלומד בישיבה הזאת למד קראטה", נזכר פריאל בחיוך. "שם העמקתי את הרגישות שלי לכתב, ולרגש הגנוז בתוך המילים".

בתקופת הלימוד אצל הרב ליפשיץ פגש פריאל את אשת החינוך רבקה רפפורט, והיא הציעה לו להצטרף לצוות בית הספר היסודי שהקימה באותם ימים בירושלים, "אהבת ישראל", או בשמו המוכר "רפפורט". "רבקה רצתה בית ספר כמו באמריקה, שלומדים בו תורה ביראת שמיים, ולצד זאת יש גם עושר רוחני ומרחב לצמיחה עבור הילדים. חרדי־לאומי אבל פתוח, לא מה שהיום רגילים לכנות חרד"לי. כשהיא אמרה לי שהיא חושבת שכל אדם צריך לפתח את כוחות הנפש שלו, אמרתי לה שזה בדיוק מה שלמדתי מהרב ליפשיץ. התקבלתי לעבודה כמורה בלי שום תעודות רשמיות. בדיעבד אני יודע לומר שאני, בחור בן 24 בזמנו, היה זה שניהל את בית הספר בפועל", הוא צוחק. "רבקה הייתה אשת רוח, והיה צריך מישהו שידאג שהילדים באמת מגיעים לבית הספר, ושהם גם יעלו על ההסעות בסוף היום".

לאחר תקופה בגבעה הצרפתית הגיע פריאל כצעיר דתי־לאומי לשכונת נחלאות בירושלים. "נחלאות הייתה שונה מאוד ממה שהיא היום", הוא מתאר. "היא הייתה מקום של אמנים, בעלי תשובה ואנשים קשי יום. הייתי כנראה הרווק היחיד בשכונה עם כיפה סרוגה". באותה תקופה הוא נישא לאשתו איה. הם הביאו לעולם יחד שבעה ילדים, ומתגוררים כיום באריאל.

במסגרת החיפוש הרוחני המתמשך שלו למד פריאל שיטות נוספות של פסיכולוגיה וביו־אנרגיה, והיה הגבר הראשון בישראל שהוסמך כמנחה הורים בשיטת אדלר. בשלב מסוים המליצו לו ללכת ללמוד אצל ימימה אביטל, שבאותה תקופה התגוררה בהרצליה. כך החלה ההיכרות שלו עם אחת המורות הרוחניות הנודעות בזמננו, שתורותיה הפכו במהלך השנים לנחלת הרבים. "הייתי נוסע אליה לשיעור פעם בשבוע, והתפתח בינינו חיבור. בזמנים שבהם היה צריך לתאם איתה פגישה זמן רב מראש, זכיתי לקרבה מאוד לא טריוויאלית. הייתי מגיע אליה, דופק בדלת ונכנס. לא היו דברים כאלה. היו בינינו שיחות אישיות מאוד, התייעצתי איתה רבות והיא ידעה עליי הכול. לידה תמיד הרגשתי שיש לי מקום בעולם.

"בשיעוריה היא לא דיברה באופן ישיר לתלמידים, אלא הייתה יושבת בקומה שנייה ופונה באופן כללי אל השומעים, אך תמיד כשחזרנו הביתה ועברנו על הנלמד – זו הייתה חובה, 'לעשות עבודה' כלשונה – מצאנו שהדברים נאמרו ישירות לכל אחד ואחד. השיעורים היו בנפרד לגברים ונשים. היא אף פעם לא נימקה או דיברה על זה במונחים דתיים, אבל לי לפחות היה ברור שזה הגיע משם, מתפיסה שיש תורה שונה לגברים ולנשים. הדבר המופלא באמת היה שאף שהיא מעולם לא דיברה על שמירת מצוות באופן מפורש או על הצורך להגדיר את עצמך מבחינה דתית או רוחנית, 80 אחוז מתלמידיה התחילו לשמור מצוות בעקבות הלימוד. בשיעורים שלה ישבו אנשים מכל הסוגים והגוונים, ורוב תלמידיה הגיעו לתורה מתוך ההתבוננות הפנימית, הלמידה והישרות הנפשית שקיבלו אצלה".

כללי ניחום אבלים

את אובדן חברו הקרוב נחמיה פרלמן ז"ל בנסיבות מצערות, מתאר פריאל כפצע נפשי שותת. "זו הייתה חברות שאין כדוגמתה, בתקופות מסוימות ממש גרתי אצלו בבית", הוא אומר. פרלמן, שבצעירותו חזר בתשובה ומאז היה קרוב לנושא ההתיישבות היהודית ברחבי הארץ, היה מהפעילים הבולטים סביב שימור הנוכחות היהודית בהר עיבל שליד שכם. הסכמי אוסלו ב־93', אשר קבעו כי לרשות הפלסטינית תהיה שליטה באזור, עוררו אותו להגביר את הפעילות סביב ההר. הוא הוציא טיולים לאתר המזוהה כמזבח יהושע, הקים אנדרטת זיכרון לחיילים שנהרגו על ההר בתאונת אימונים של מטוס צבאי, ייסד ישיבה על ההר וקיים קייטנות קיץ ומבצעי נטיעות עצים.

שלושה שבועות לאחר פרעות אוקטובר 2000, הצטרף פריאל לטיול שיצא בחג הסוכות אל הר עיבל, בהובלת פרלמן. "זה היה יום השישי של סוכות, אושפיזין של יוסף, וכהרגלנו רצינו לעלות להר, לעשות סיור במזבח ולבצע תצפית על קבר יוסף. בעת העלייה להר, בסביבות השעה אחת בצהריים, נפתחת עלינו אש מקלעים", משחזר פריאל את רגעי האימה. "בשלב הזה אנחנו נמצאים במורדות ההר המזרחיים, מעל מחנה הפליטים עסכר. תוך כדי הירי יש גם ניסיונות של פלסטינים לעלות אלינו.

"אנחנו 40 מטיילים, כולל תינוקות. בכוח שלנו היו ארבעה לוחמים שהצבא סיפק כליווי, ועוד שני נושאי נשק – הרב בנימין הרלינג, וחייל נוסף שהיה בחופשה. הם נעמדים מולם בתפיסה צבאית ומשיבים אש, כאשר שאר המטיילים מתחילים לברוח במעלה ההר. פתאום אני רואה שהחולצה שלי אדומה ושאני פצוע, אבל לא היה לי זמן להתעסק בזה כי אני היחיד עם פלאפון שגם הייתה לו קליטה. אני מתקשר לחטיבה בבה"ד 3 ומדווח שיורים עלינו ומבקש חילוץ. רק בשעה 18:00 מגיעה אלינו יחידת שלדג ומתחילה לחפש אנשים על ההר. כל אחד מתחבא מאחורי סלע אחר. בהערכת מצב ליד מנחת המסוקים על ההר אנחנו שומעים שיש ארבעה פצועים – שניים קל ואני ביניהם, שניים קשה, והרוג – הרב בנימין הרלינג זצ"ל, שהיה מחנך מוכר ואהוב מאוד בשומרון".

פרלמן, שהואשם על ידי הרשויות בהוצאת הטיול ללא רשות, ניהל מאבק בן 11 שנים לטיהור שמו. בסופו הוא זוכה מכל אשמה, אך אז חלה בסרטן ונפטר. "נחמיה היה החברותא שלי כל השנים, הן בלימוד והן בעשייה. האובדן שלו הוא אובדן של איש מעשה שעשה רבות למען עם ישראל", אומר פריאל.

לפני כשבע שנים חווה פריאל אובדן נוסף, כאשר שכל את בנו השני, משה, בגיל 18 וחצי. "אף שהבן שלי היה חולה במחלה גנטית כל ימיו, הוא תפקד כילד רגיל, אפילו הדריך בבני עקיבא, וחווה איתנו גם רגעים של שמחה. היו הרבה אשפוזים, הרבה פעמים שהוא היה על סף מוות וחזר אלינו, עד שלבסוף הוא כבר נשאר למעלה".

לאחר השבעה כתב פריאל את "המדריך למנחם ולמנוחם", ובו מקבץ "כללי עשה ולא תעשה" בסיסיים שאסף מניסיונו שלו ושל אחרים. החיבור הופץ בין אלפי רבנים ומאות בתי אבלים. מודגשים בו הצרכים הנפשיים של האבל, שספרות ההלכה לא האריכה בהם. "בתור רב פונות אלי לא מעט משפחות שכולות ושואלות אותי כיצד להתמודד עם מות אדם קרוב. אני תמיד אומר להם: לא תוכלו להחזיר את מי שאיבדתם, מה שאתם יכולים לעשות כדי להמשיך ולשרוד בעולם הזה הוא לחפש עיסוק שעושה לכם טוב".

"היינו 40 מטיילים. בכוח שלנו היו ארבעה לוחמים שהצבא סיפק כליווי, ועוד שני נושאי נשק – הרב בנימין הרלינג זצ"ל וחייל בחופשה. פתאום אני רואה שהחולצה שלי אדומה ושאני פצוע, אבל לא היה לי זמן להתעסק בזה כי אני היחיד עם פלאפון שגם הייתה לו קליטה"

מה עושים כאשר הצרכים הנפשיים של האבל מתנגשים עם דרישות ההלכה?

"מתוקף היותי רב בית כנסת באריאל, פנתה אליי אלמנה צעירה מאוד בתקופת האבל, ושיתפה אותי בדילמה. מצד אחד היא אמורה להישאר באבל, ומצד שני היא רוצה להמשיך וללכת לחוג הריקודים שלה. שאלתי אותה: 'האם האופציה האחרת בשבילך היא כדורים נגד דיכאון?', היא הנהנה בחיוב, והמלצתי לה להמשיך ולרקוד. כך הרב ליפשיץ לימד אותנו לפסוק הלכה: שיקול הדעת בפסיקה חייב להתחשב גם באדם שמולך, ואתה חייב לשאול את עצמך 'לאן זה ייקח אותו'. ההלכה לא נמצאת רק בספרים או בסעיף כזה או אחר, אלא בפנים של האדם שעומד מולך".

בעקבות יורם טהרלב

מחלתו ומותו של הבן הובילו את פריאל לערוך שינוי בחייו. "כבר הייתי מרצה באקדמיה, אמרתי לעצמי 'אני כמעט בן חמישים, ממה עשויים החיים שלי? עובד, חוזר הביתה, לומד, מלמד'. הבנתי שאני צריך לפרוץ דרך חדשה, והתחלתי לעסוק בזמר העברי בכלל ובמפגש שלו עם התנ"ך בפרט".

זה כמה שנים שעיסוקו המרכזי של פריאל הוא מחקר ומתן הרצאות על הזמר העברי וזיקותיו למקרא. הוא מעביר קורסים על הנושאים הללו באוניברסיטת בר־אילן ובמקומות שונים, וגם בפינה "שיר בפרשה" שהוא מגיש בערוץ הרדיו כאן מורשת.

"בתחילת מחקרי על הזמר העברי", הוא מספר, "חקרתי את שירתו של יורם טהרלב והקשר שלה למקראות. שלחתי לו את הדברים שכתבתי, והוא התרגש מאוד ואמר לי 'אתה יודע עליי יותר ממה שאני יודע על עצמי'. הגשתי פעמיים את מועמדותו לפרס ישראל, אבל להפתעתי ולהפתעת כולם הוא לא קיבל אותו. אני לא יודע מה הייתה הפוליטיקה שם, זה באמת היה לא צפוי. כתחליף הגשתי אותו לפרס שר החינוך לתרבות יהודית, ואותו הוא קיבל. נתתי המון הרצאות על הקשר שלו לתנ"ך, ובקרוב אני גם משיק סדרת הרצאות שבה אספר את הסיפור הציוני על פי יורם טהרלב".

בין השאר חקר פריאל את ההקשרים התנ"כיים בכתיבתם של דודו ברק ("ארץ ישראל יפה"; "שובי בת ירושלים") ונתן יונתן ("מת אב ומת אלול"), וחשף כי בניגוד למה שחשבו רבים, יונתן לא כתב את השיר בעקבות נפילת בנו. כעת הוא עוסק בעיקר בהקשרים המקראיים בפזמוניו של אהוד מנור. מחקריו פורסמו בכתבי עת מדעיים והוצגו בכנסים אקדמיים.

אני חוזר לפירוש החזקוני ושואל את פריאל כיצד התחנות שעבר בחיים השפיעו על קריאתו את הפרשן. "אני אדם רגיש מטבעי, וגם כתוצאה מהתחנות שעברו עליי", הוא משיב. "מה שתפס אותי אצל חזקוני זאת הרגישות שלו. החיבור שלי לכתיבתו, והאופן שבו אני קורא אותו ורואה את הרגישות שלו, מבטאים גם את סיפור חיי. בחרתי בחיים, כל יום אני בוחר בחיים. הילדות המורכבת, הפציעה בהר עיבל, אובדן החבר הכי טוב שלי, איבוד הילד. כל בוקר צריך לבחור בחיים".

איך קיבלו באקדמיה את הרצון שלך לכתוב על "פירוש רגשי"? נשמע מאוד לא אקדמי.

"כל הזמן שאפתי לקחת את הדוקטורט לכיוון של פרשנות רגשית. באמת לא היה קל באקדמיה לקבל את הביטוי הזה, והיו קשיים. כשהגשתי את הדוקטורט לשיפוט, אחד השופטים אמר לי 'אין דבר כזה פירוש רגשי, קח את זה בחזרה'. דרשו ממני להביא ספרות פסיכולוגית מקצועית ועדכנית שתגדיר מהי 'רגישות'. אז שיניתי את השם ל'אווירת הפירוש' ול'אנושיות הפירוש".

בין אם נבחר במונח "אווירת הפירוש" ובין אם ב"רגישות", חיבורו של פריאל חושף פן מעניין אצל פרשן מקרא קלאסי מן המאה ה־13, שעד כה היה נסתר מן העין. נראה שרגישות חינוכית תוך חיבור עמוק למאורעות הזמן והקשבה לאדם הם לא בהכרח המצאה של עידננו האינדיבידואלי, אלא תכונה עתיקה בעלת שורשים עמוקים, גם בהיסטוריה של חכמינו.