מייסד כתב העת משיב הרוח נוגע בגרעין השפה, כמנהגו של יודע סוד

כְּשֶׁהִכְנַסְתִּי אֶת סִפְרוֹ שֶׁל הַמְשׁוֹרֵר / לְבֵית הַכְּנֶסֶת / רָעֲדוּ שׁוּרוֹת וּמִלִּים נִדְהָמוֹת / וַאֲנָחוֹת נִמְלְאוּ הַדַּפִּים / שֶׁנִּפְקְחוּ בַּחֲשַׁאי / וְשָׁרוּ בְּלַחַשׁ // בְּבֵית הַכְּנֶסֶת / רָקְדוּ הַמִּתְפַּלְּלִים / לְקוֹל הַנִּסְתָּר / בְּעוֹדָם נִכְתָּבִים

משורר נכנס לבית הכנסת ובידו ספר שירה. השירים נמהלים בתפילה, והמתפללים אינם יודעים אך מגיבים לשירים שבספר; באותו זמן הם גם נכתבים בתודעת המשורר. לעיתים נדירות כותב משורר שיר שהוא מעין מפתח ליצירתו ומפעלו התרבותי, שכן אותו ספר שירה שהכניס ניסינוביץ לבית הכנסת כמעשה של תמימות ותשוקה רוחנית, הוא כמעט קו פרשת מים בתרבות היהודית־ישראלית.

ניסינוביץ הוא אחד ממייסדי כתב העת ״משיב הרוח״, שחולל שינוי גדול בנוף התרבות העברית החדשה (גילוי נאות: כותבת שורות אלה היא בת הדור השני לכתב העת ושותפה לו). מבין כותבי הגרעין המייסד של כתב העת, הוא אולי הנסתר והמשוכלל שבהם: נסתר – משום שאינו מוכר כערכו בנוף השירה העברית, ומשוכלל – משום ששירתו נוגעת בגרעין השפה, אותו תפר שבין המילים לעולם, שמגלה כשם שהוא מכסה, כמנהגו של יודע סוד.

״חטבנו את החושך המוטל בתוכנו כחלום״ הוא ספרו השני של ניסינוביץ, שיצא לאור למעלה מעשור אחרי ספרו הראשון. השהות הזו היא חלק מתהליך יצירה איטי ומתון של משורר המייחס רצינות עליונה למלאכתו, ואכן שירי ספרו השני מעמיקים את המהלך של שירתו.

ביצירתו של ניסינוביץ, השבת מופיעה בתוך ימי השבוע וההיסטוריה הקרובה והרחוקה חיה ומתנועעת בתוך ההווה. חורבן הבית, גירוש הערבים במלחמת השחרור, תנועת חב״ד ונופי רוסיה ובעיקר השואה – כל אלה פועמים בו שעה שהוא עומד בתפילה, ניצב מול יופייה של רקפת או מהרהר בפלאי וקשיי השפה. התודעה ההיסטורית שאינה נגמרת אינה יוצרת פאתוס אלא חמלה, אינטימיות של אדם העומד מול עברו וחי בו. בנוף השירה העברית בולטת החוויה הזו כמו בשירתו של המשורר היווני הגדול קונסטנטינדוס קוואפיס, שלימד כיצד אפשר לעצב שירה מעמיקה בהקשריה ההיסטוריים ודקה ברגש.

זהו רגש הנבנה באיטיות, בשפה ציורית שנמנעת מרגש גלוי אך מאפשרת לקורא לחוש אותו בעוצמה עד להשתפכות הנפש. ניסינוביץ כותב שירה מאתגרת, משוכללת אך לא עמוסה. לקורא שיתמסר אליה צפויה פגישה עם עושר לשוני ותרבותי גדול.

הַאֲנִי הַלִּירִי מִסְתַּבֵּךְ בְּהִסְטוֹרְיָה / הוּא מַשְׁלִיךְ עַצְמוֹ עַל / כָּל הַמְאֹרָעוֹת וְנוֹפֵל / הַאֲנִי הַלִּירִי שֶׁלְּפִתְחוֹ מַגִּיעוֹת מְצוּקוֹת קְשָׁיִים / רַמָּאֻיּוֹת צוֹבֵעַ אוֹתָם בְּכוֹכָבִים וּמְנַצְנֵץ / הוּא מִסְתּוֹדֵד עִם דִּבְרֵי הַיָּמִים // הָאֵל מִתְיַשֵּׁב לְמַרְגְּלוֹת הָאֵל / וְקוֹרֵא לוֹ יַקִּירִי קוֹנִי