חגיגות שנת המאה לייסוד קיבוץ בית־אלפא הן עיתוי מעולה לפרסום "ביוגרפיה" של הקיבוץ, ולו רק על אודות הטרגדיה שהאפילה על מחצית חייו הראשונה. ההיסטוריון עומר עינב עושה זאת, ובהצלחה; ספרו הותיר אותי ערה כל הלילה, שקועה במתח בקריאה. וזאת אף שסופה הרע של העלילה ידוע מראש, ושמגיבוריה הראשיים, המייסדים, כבר לא נותר איש.
בהקדמה מנמק עינב את החלטתו לכתוב את הספר בסגנון סיפורי השווה לכל נפש, ולא בסגנון האקדמי המקובל. החלטה זו תורמת ללא ספק לשטף הקריאה, אך מסבירה רק חלקית את אופיו המרתק ואת המתח שהוא אוצֵר בתוכו. קיבוץ בית־אלפא עבר טלטלות פנימיות והתפרק על רקע פילוגים פוליטיים. הפילוג הוביל לחילופי חברים בינו ובין קיבוץ רמת־יוחנן, בפרשה שכונתה "הטרנספר" או "פרשת בית־אלפא". מחצית מחברי הקיבוץ, חברי מפא"י ובלתי־מפלגתיים, עברו לרמת־יוחנן, ואת החלל שנוצר בו מילאו כמחצית מחברי רמת־יוחנן, אנשי השומר הצעיר והשמאל, שעברו לבית־אלפא לאחר שגם הקיבוץ שלהם התפרק.
במפתיע, אף שהספר מביא דו"ח כרונולוגי מפורט, צעד אחר צעד, של תהליכי הבשלת הטרגדיה, הדיווח הזה אינו יבש ואינו משעמם. להפך, זהו סיפור נוגע ללב, אנושי, פוליטי, לאומי ואידיאולוגי, שמערב נאמנות ובגידה, שנאה וקנאה, תאוות כוח ונאמנות שבטית. כל יצרי הלב הרעים של אנשים מצוינים. מפתיעה העובדה שאת הגרזן שירד על מפעלם של מקימי הקיבוץ, מפסגה של גאולת האדם והמולדת אל תהומות השנאה והתחרות, הנחיתו עליהם דווקא ילדים בני 12 עד 18, חברת הנוער של הקיבוץ, שהניעו את המהלכים שלא מדעת.
הספר נכתב כאילו מבעד לעיניהם של גיבורי האירועים והנוגעים בדבר, ולא בראייה לאחור ממרחק שלושה וארבעה דורות. הכתיבה הזאת, שניכרים בה הזדהות וכאב מצד הכותב, משתפת את הקורא במתרחש ומטעינה את הספר באנרגיות רגשיות שקשה להתנתק מהן. מה גם שאף שרוב העילות הספציפיות נראות במבט לאחור כילדותיות וכעוסקות בזוטות – האופי המר, התככנות והקנאות שאפיינו את הסכסוך אז, משתקפים אלינו גם מהמחלוקות של ימינו.
ההתמקדות של עינב ברמה הקונקרטית של האנשים והמקום, מערפלת מעט את מהותו ומשקלו של ההיבט האידיאולוגי וההיסטורי במחלוקות שהתגלעו בין בני הקיבוץ, וחבל. שכן במאבק בבית־אלפא ניתן ביטוי לא רק לתאוות הכוח האישיות, ולשוני המנטלי בין מי ששמו דגש על ההיבט התנועתי־פוליטי (ה"שמוצניקים" עם הדגל האדום) ובין בעלי האוריינטציה המשקית־כלכלית (המפא"יניקים של אז, עם הדגל הכחול־לבן); אלא גם לתהומות העמוקים שקיימים עד ימינו בין התפיסה הלאומית־ציונית ובין עמדת השמאל, שדוגלת היום כאז – גם "בימים של פרעות ודמים" ורצח יהודים בידי פורעים ערבים ובדואים – באחווה ובשוויון יהודי־ערבי.
ערכים רוחניים ויצרים גופניים
נושא חשוב ויצירה ספרותית שחוזרים ומופיעים שוב ושוב במהלך העלילה, הוא סיפורה הייחודי של קבוצת ביתניה־עילית והקובץ הספרותי "קהִליתנו". הקבוצה הזאת היוותה אחד משני חצאי הגרעין המייסד של יוצאי גליציה שהקימו את בית־אלפא, ו"קהליתנו" מתאר, חלקו בזמן אמת, את שיחות חבריה ואת חוויותיהם. הקובץ הערוך של "קהליתנו" נאסף על ידי נתן ביסטריצקי־אגמון בשנת תרפ"ב־1922, לאחר הקמת בית־אלפא. הוא מבוסס בחלקו על רשימות אותנטיות שנשמרו מתקופת ביתניה־עילית, ובחלקו על זיכרונות שלאחר מעשה שלוקטו מהחברים.
מכולם פורצים הרוח הקודרת של מצוקה פיזית וכלכלית, היסטריה של דחק מיני בגיל ההתבגרות, וגם רגעי התעלות – ששיאם בהודעה על העלייה להתיישבות. חלק מהטקסטים בעייתיים למדי, ובגלל המבוכה שגרמו נגנז הקובץ המקורי ונעלם. אבל בתשכ"ד־1964 פורסמה מהדורה מצולמת שלו בהיקף מוגבל, והציטוטים שבהמשך לקוחים ממנה. הם אינם מצויים בספר של עינב, אך יכולים להשלים היטב את התמונה. אופי הדברים והאווירה ששררה שם עשויים להסביר הרבה ממה שקרה מאוחר יותר.
ב־1922, שנה אחרי העלייה להתיישבות, כותב העורך נתן ביסטריצקי־אגמון: "הריני זוכר את הפגישה הראשונה… לילה… אותו הבכי. גניחות נער־גבר לדממת הליל… פתאום ראיתי מחזה… יללת שועלים בלילות אופל, ואורחות גמלים, ונערים ונערות דוממים־תועים הנתקלים זה בזה בחשכת ערב… וקושי ורעות ועלבון ובדידות ושכול. וחלומות… מיני אז אשא בקרבי את המחזה… כי העליון־שבעליונים נותן אצבעו בעם… מטלטל בכוח הפחד, געגועי הירושה והרוח האנושית כמה מאות אלפים לארץ אבות, המיושבת על ידי זרים בעלי זכות אף הם – ומפקיד בידיהם את כל התקוות המשיחיות של עם, של אנושיות. בהם, במעטים האלה, זורע אלוהים זעם ברכתו, שיצמיח ערכים רוחניים אשר יספיקו מזון לעם שלם…" (עמ' 122).
חלוצי "קהליתנו" חתרו למשיחיות של רוחניות ודחיקת הקץ, אבל המציאות בביתניה־עילית הייתה שונה מאוד, והתאפיינה במחסור, רעב ומחלות. "בגדיהם קרועים ומלוכלכים ופניהם רזים רזים… קוראים את אפלטון במקור והם בלי מנעלים… קשה לנו למצוא פתרון לשאלה הכלכלית…" (מיומן הקיבוץ, עמ' 86). היו ימים של עבודה מפרכת עד זוב דם ולילות של צעקות בין הסלעים, בכי היסטרי והתערטלות נפשית. והיו שמועות בארץ – נכונות או דמיוניות – על "אהבה חופשית" בכל ההרכבים שהייתה נהוגה בקבוצה.
הנה כמה ציטוטים מהמקור, המדגימים את הלכי הרוח בביתניה־עילית ואת הנושאים המרכזיים שהעסיקו את בני הקבוצה. "הארוס בין הגברים מזווג אותם לחברה", כותב דרור (עמ' 22). "…הופעות (מסוג זה) נוצרו גם אצל היהודים וגם אצל היוונים העתיקים. חבר גברים שנתחברו מתוך יחס ארוטי נהפך לחוג תרבותי… מרכז רוחני לאומה… אלא שאת האשה דחו וזאת הייתה תקלה… החיים הארוטיים הפרטיים בתור קניין רוחני של הקבוצה כולה… 'ליל כיפורים' כינינו אותו הלילה…". זהו אותו "ליל העשרים" במחזה שכתב יהושע סובול על הקבוצה.
ואליהו מוסיף (עמ' 31): "כוח הגבר התובע שבי… אלוהים נטע אותו בקרבי… כל צורה של חיי מין המקשרת את הגוף ואת הנשמה… טבועה בחותם ההגשמה. לוא רציתי לעשות אשה לקנייני הפרטי, הייתי דומה לשוטה האומר 'הירח – לי, השמש – לך'… זאת דורש מאתי הדור של היום: שחרר אותי מהמשא המעיק של המוסר…". ובהמשך: "יש ושבועות שלמים עברו עלינו ללא תוכן, מאומה אין מלבד קדרות שבפנים והתמרמרות המכלה את הרצון… ואנו מושכים ומושכים בעול בעקשנות, אבל בלי כל כוח ומרץ פנימי. והנה בא רגע והוא זורע אור אחר לגמרי על העבר הקרוב. ולפתע פתאום מתגלים כוחות נסתרים… ומרץ גדול מתפרץ חוצה. אחרי הגעגועים שארכו זמן רב… באה שעת ההגשמה… יש לנו אפשרות להתיישבות… אפשרות של יצירת חיים חדשים, יצירת תרבות. הכל – וזה מספיק…".
מומחים לחינוך, לא לילדים
ב־1921, אחרי כחצי שנה, תמו ימי ביתניה עילית, ועימם חודשי אי הוודאות לגבי העתיד והיעדר התכלית בעבודה הקשה. הגיעו ימי ההגשמה וההקמה. ספרו של עינב עוסק בפרוטרוט באירועים שקרו בקיבוץ מראשית הקמתו ובמאבקים הבלתי פוסקים על הרכבו האנושי, דרכו המשקית והרעיונית והשתייכותו הארגונית והפוליטית. רק לעיתים, רחוקות מדי, הוא מגניב גם פורטרטים אישיים או סיפורים שמזכירים שהיו אלה אנשים בשר ודם ולא פלקטים.
דוגמה אחת כזאת עוסקת בחיים באום־אל־עלק, מקומה הראשון של הקבוצה: "יולי 1920. חום נוראי. לא היה הרבה כסף, חסר מזון… מדי פעם הגיעו אי אלו גרושים שהספיקו לסוכר בתה, סבון למקלחת… מלח…". החולים היו רבים, העובדים הבריאים מעטים. "אתה חושב על אידיאלים נשגבים ובפועל אין לך כלי אוכל… המציאות טפחה על פניהם…" (עינב, עמ' 24).
דוגמה אחרת מוקדשת לשירו של מתתיהו שלם "יוחנן וגבריאל", על אודות שני השובבים מבית־אלפא ומחפציבה השכנה, ש"רכבו לאפונים…" ונשכבו תחת השיח: "נשאר פה לעולם, באפונה נלינה / סוד יהיה זה לכולם, אפילו בשביל אמא". השיר, והמציאות, העניקו לספרו של עינב את שמו: "נישאר פה לעולם". ב־16 בספטמבר 1937, יוחנן, בנם הצעיר של שמואל וחנה מחפציבה, "נעקץ על ידי עקרב צהוב ומת. בן 13… לימים יישתלו עצים ויונח ספסל (לזכרו) על הגלבוע… בשביל המחבר היו שני הצברים האלה, תמצית התום, תמונה אידילית… שהתנפצה על אתוס הפילוג ההרסני…" (עמ' 155).
לעניין הילדים מוקדש בספר לא מעט מקום, ובעיקר בפרק צובט לב שבו נכתב כי בקיבוץ "אולי מומחים לחינוך, לא לילדים". לדוגמה, בפרעות של 1929 ו־1936-39 נורו יריות אל תוך הקיבוץ, אך אף מבוגר לא נכח בבית הילדים כדי להרגיע את פחדיהם. אלישע שלם כתב על כך: "לילה…. חושך, יריות מהגלבוע!!!/ ילדי בית אלפא לא בוכים – אין למי!/ אבא ואמא אינם (הם עסוקים בבניין הארץ)…./ שומרת הלילה עם פנס הרוח/ כבר הלכה למקום אחר….".
מכל מקום, עיקר תוכנו של הספר הוא הדו"ח על המאבקים שהביאו לפילוג בבית־אלפא, והוא מורכב ומפותל מכדי לתמצת אותו כאן. צריך לקרוא את הספר כדי לעקוב אחרי המאבקים הללו והסתעפויותיהם. נראה שהאינטנסיביות הרגשית והרעיונית והמשיחיות של "קהליתנו", לצד המחסור, הקשיים והסבל, הקשיחו את לב האנשים והניחו מתחת ליסודות בית־אלפא את מוקש הפילוג, שרק המתין לנפץ שיצית אותו.
