תכולת הספרייה הספרייה שלנו היא ספרייה משפחתית: יש בה ספרים שכל אחד משנינו, ירון ואני, הביא איתו, ואחרים שנאספו מאז שאיחדנו ספריות; יש בה פרוזה, עיון – בעיקר פסיכואנליזה וטקסטים הקשורים לתורת הבודהא, קצת הגות נוספת, קצת אמנות, שירה, מחזות, ספרי נוער שעדיין רלוונטיים וספרי ילדים נבחרים שבינתיים קשה לנו להיפרד מהם, כמו ערימה של ספרי ד"ר סוס. היא גם לא הספרייה היחידה – יש מדפי ספרים וספריות בחדר העבודה שלי ובחדרי השינה של הבנות.
מדף קרוב ללב פרוזה נבחרת וכמה מדרשות הבודהא. בפרוזה, אלה ספרים שהקריאה בהם גם התאימה לשטף הפנימי שלי וכמו נתנה לו רשות לחיות, וגם הוסיפה רובד קיומי חדש שמלווה אותי באופן כלשהו מאז. אלה למשל "המלתחה הגדולה" של רומן גארי, "דברי ימי מנזר", "מר מאני" ועוד. וגם "הדרשה על ביסוס המודעות" בפּאלי, שפת המקור הרכה והמתנגנת, ודרשות נוספות. אלה ספרים וכתבים שעצם היותם בעולם תומך בי. אני מניחה אותם בגובה העיניים או בגובה הושטת יד. משמח אותי לדעת שהם שם ולהיתקל בהם כל יום.
שיטת מיון יש מדפים לפי נושאים או לפי ז'אנר, כמו מחזות ושירה. אבל חלק מהמיון נעשה לפי הקרבה ללב או לתשומת הלב: מה קראתי לאחרונה ואני רוצה להיתקל בו שוב ושוב, מה אני רוצה לזכור לקרוא בקרוב, ועל מה דווקא לא לחשוב. ולפעמים ספר מוצא את דרכו למעלה, למטה או הצידה מטווח העין מסיבות אחרות.
על ארבעה ספריםטבעות שבתאי וו.ג. זבאלד / מגרמנית: טלי קונס / כתר, 2009
לקרוא את זבאלד זו חוויה רוחנית בשבילי. אני אוהבת את המסעות שלו ואת הגישה שלו למסע. אני אוהבת את הצלילוֹת שלו אל ההיסטוריה שהמקום ספוג בה; את המעברים מעובדות מרוחקות אל מעמקי האנושיות, אל הזוועות והעוול, אל הקשר הלבבי הבלתי אמצעי, החם והפשוט. לא מזמן נסענו לטייל במזרח אנגליה ולקחתי איתי את הספר הזה, בלי לדעת שהמסע שמתואר בו עובר בדיוק במקומות שבהם נבקר. הייתי מתיישבת אחר הצהריים וקוראת אותו מתאר את נתיב ההליכה שבו צעדנו ממש באותו יום, או מוצאת את עצמי על שפת האגם והים, ליד הגזעים הכרותים שעליהם קראתי בלילה הקודם. זה היה מופלא.
מחברות המלחמה / לכתוב מרגריט דיראס / מצרפתית: חגית בת־עדה / כתר, 2010
ב"לכתוב" דיראס מתארת את הכתיבה כהתמסרות ללא ידוע. זו האמת החיה, שאי אפשר לשלוט בה, לפני שהיא לובשת צורה. זה המיץ של החיים, בלי פשרות, בלי להבין מראש, עם כל התשוקה והצער והיופי והכיעור. כשקראתי את "מחברות המלחמה" הרגשתי שאני תופסת רובד נוסף של האופן שבו היא כתבה, את החדות יוצאת הדופן שמלווה אצלה כל פן במורכבות החוויה. במיוחד הכו בי הקטעים שהפכו מאוחר יותר ל"לא מת במחנות".
אורלנדו וירג'יניה וולף / מאנגלית: שרון פרמינגר / פֶּן וידיעות ספרים, 2007
אני אוהבת את השטף והמקצב של זרם התודעה של וולף ואת הקול הפיוטי ומלא ההומור שלה. הם מסדירים לי מצוין את המולת השכל שלי. ואני אוהבת את תפיסת הזמן הלא־ליניארית שלה: רגע אחד יכול להתפרס עד אינסוף כמעט מרוב שהוא מזוקק – אבל היסטוריה שלמה טמונה בו, ומאות שנים חולפות דרכו במחי יד. אני אוהבת אנשים שיודעים לשלוח יד דרך הזמן ולמשש את רקמות הקיום.
כפור שמעון אדף / כנרת זמורה ביתן, 2010
"כפור" מתרחש בממד התלוי בין ההווה המקומי המסוים של היות יהודי בארץ ישראל של ימינו, ובין נקודות המבט ההיסטורית והגלובלית והעתיד המדומיין. הוא כאן ועכשיו, ועם זאת מעל ומעבר. הוא מתאר עתיד פנטסטי ספוג עבר שנמחק ושוחזר. החיבורים האלה חשובים בעיניי, והשפה של אדף נהדרת. ואני אוהבת כשצירופי מילים עסיסיים תופסים אותי ומתנגנים בי שוב ושוב: "נוּל הרְחמים", או "טימא שפתיים בפרהסיה", למשל.
