מפגש דמיוני מושיב את אבות הפסיכולוגיה לדיון על האסכולות השונות בתחום

ספרו החדש של החוקר דרור דרשן מיוחד ושונה מהתוצרים המקובלים בתחום הפסיכולוגיה, ואף מהמצוינים שבהם כמו ספריו ומחקריו האנינים של הפסיכולוג המשורר מרדכי גלדמן ז"ל. הפסיכולוגיה כדיסציפלינה מוארת בספר מכל זווית, כאבן מלוטשת יקרה, מתחילתה ועד עתה. דרשן מפגיש את כל גדולי הפסיכולוגים שנפטרו לבית עולמם לשיחה שבועית כבימי פרויד בווינה. נוסף על המייסד פרויד נמנים על השחקנים ראשי האסכולות – אישים כמו אדלר, יונג, אנה פרויד, קליין, ויניקוט, אריך פרום, וילהלם וונדט, אדוארד טיצ'נר, אריק אריקסון, ג'ון ווטסון, קרל רוג'רס, אברהם מאסלו, ויקטור פראנקל, איוואן פבלוב ופסיכולוגים מפורסמים נוספים.

"עקרונות הפסיכולוגיה" כתוב כסוגת דוקו־דרמה (דרמה מעין דוקומנטרית) הממחיזה באופן סינכרוני שיח כרונולוגי שתחילתו לפני כמאה וחמישים שנה, המתקיים בעולם הנשמות. דיאלוג חי וייצוגי, שהוא פרקי אבות של הפסיכולוגיה. כל אחד עם המנטרות שלו ותמצית עקרונותיו. כולם יחד וכל אחד לחוד חושפים את תולדות התפתחות הפסיכואנליזה והסתעפותה מן העבר אל ההווה, מאז פרויד ועד שלהי המאה העשרים, כשהמחבר קורא לה בשם הכולל "פסיכולוגיה".

לכאורה זהו אחד מהספרים והמאמרים הרבים מספור – הן המקצועיים, בכתבי העת המדעיים היוקרתיים, והן הפופולריים, המנגישים לציבור המשכיל והסקרן את התפשטותה של הפסיכולוגיה המודרנית על יתרונותיה ותחלואיה. למעשה, האדם המודרני מלווה בכל תחומי חייו באפקטים הפסיכולוגיים של התיאוריות ויישומן, המלבים את המעגל הסגור ואת המלכוד של המחלה והתרופה, כאשפוז מרצון במחלקה סגורה של השיח הכפוי לכל החיים. מורי ברוך קורצווייל ז"ל, שראה עצמו כקורבן, היה אומר: הפסיכולוגיה היא המחלה שאותה היא מתיימרת לרפא.

יריבים מרים בליהוק מתוזמר

למעשה, זהו ספר ייחודי. בוקעת ממנו אישיותם הפרטית, גדושת הסתירות, של אבות השיטות, על הביוגרפיה והפרספקטיבות של חייהם, ובעיקר לאחר מותם, בעימות רב־חזיתי ובהתפייסות ביניהם כסוג של קתרזיס מיוחל. ההישג של דרשן הוא בין השאר בהצגת הפקעת הזאת והתרתה בדרך בהירה, מופתית ומעמיקה ובעיקר מוסרית והומנית, המסבירה ומגינה על כבוד היוצרים וזכויותיהם הרעיוניות. הוא מבקש לענות על השאלות: על מה הם נאבקו, איש איש בזמנו, מלבד על אגו, סיפוק של מנצחים, כבוד והגדרה עצמית? מה היה טעם שליחותם הערכית המיוחדת, ומה המחיר האישי הכבד ששילמו על הנאמנות לה, גם אם לא ידעו על כך או התכחשו לפרובוקציה של עצם נוכחותם במגרש.

לפעמים, כמו בחיים, יריבים מרים מופיעים בספר בליהוק מתוזמר, בדקדוקים עתירי השראה אמנותית של כל רפליקה, כל מחווה גופנית ודיבור מילולי. פרט להגזמה בשימוש במחווה היקית "נו טוף", המבטאת זלזול וקוצר רוח ביריב או בנודניק (כמו "נו שוין" ביידיש או "כבר שמענו"). לפעמים מופיע מונולוג, הרצאה פרונטלית המייצגת את השיטה, לפעמים שיח קצרצר, צחקוק, גניחה, סימן שאלה או קריאה, ולעיתים דיאלוג ורב־שיח.

זהו ספר, ורעיון, הראויים להמחזה ממשית, הן טלוויזיונית כסדרה והן בימתית. תמונת מראה של הוויית האנושות כיום ובכל עת, כקורבן חזון ה"קדמה", הן של ה"מדע", הפרי המורעל של עץ הדעת טוב ורע, והן הפסיכולוגיה המשלבת זרועות תמנון עם הטכנולוגיה בניסויים על בני אדם.

תרופה או מחלה

יש הרואים בזיגמונד פרויד סוג של שטן פוסט־יהודי, שפרץ באופן בלתי חוקי את תיבת ה"נפש" במפתח אלים, סכמטי, מכני ונרקיסיסטי כחלק מתורת האבולוציה. בעיניהם כל ענף הפסיכואנליזה הוא סוג של מחלה, שמנסה לרפא מה שלא ניתן לריפוי, וגורמת להחמרת המחלה במינוף מתמיד ומתמרץ של הענף. שטניות משכשכת, כמו מספר צרכני התרופות הפסיכיאטריות ומגוונן העצום, המתחדש בכל יום תמיד, מבוסס על ניסויים מבוקרים יותר או פחות, שצריכים לקבל את אישור ועדת הלסינקי מלבד תהליכי בקרה נוספים. זאת לצד צבא המטפלים עם תעודות אקדמיות, שחלקם לא זוכר שום תיאוריה ביישום תהליך הריפוי מלבד האמונה הפרטית שלהם בכוחם, או ממציאי שיטות מטעם עצמם שיעילותן אינה פחותה מכל סבתא, באבא או קוסם.

זהו הוויכוח העבש לכאורה האם הפסיכולוגיה היא מדע כמדעי הטבע, הנבחנת במינון הדיכאון, או שהיא ספר תרופות המתעבה לאנציקלופדיה של מחלות הנפש המתחדשות בשמות חדשים ומתפצלים, והמצריכות כמובן עוד ועוד תרופות בניסוי ותעייה ובשמות מסחריים מהדור האחרון.

הספר של דרשן מודע לבעייתיות אבל אינו נשאב אליה. זהו ספר מרפא, ניסיון להשכין אהבה ושלום מתוך ההבנה העמוקה של נפש האדם. של כל אדם, איש מדע או שרלטן. הכישרון האמנותי והשליחות המוסרית של המחבר, וגם השיפוט העצמי המשתמע, עושים את ההבדל. הוא אינו מוסיף שמן למדורה – כמו שאני עושה כאן – אלא מוסיף הבנה שבטרגדיה צריך לטפל בהומור, בציניות, באהבה ובכבוד. בחשיפת הפרדוקסליות יש לנפץ בעדינות את עודף הכרת הערך העצמי המוגזמת, בעיסוי בשמנים אתריים ולא בהרואין (כמו המלצותיו של פרויד על קוקאין).

אמון בטוב שבאדם

אי אפשר לקרוא את הספר "עקרונות הפסיכולוגיה" בפעם אחת, אף שהוא מרתק ומשעשע מאוד. כדי למצות את בשורת הספר יש לשהות בו פעמים אחדות, כמו שחקן שמתאמן מול המראה ואומר רק משפט אחד בהטעמה. הנה קטע לדוגמה:

"מר זיגמונד, לשם מה ביקשת לכנס אותנו בכלל?"

"ובכן רבותיי, כיאה לחברים המכובדים היושבים פה עימנו, איש לפי מעלתו, ברצוני לחדש מסורת עתיקת יומין שהתחלנו בה בווינה היפה והקרה לפני למעלה מ־100 שנה, ולהכריז בזאת על המפגש הראשון של 'חוג הפסיכואנליטיקאים הוותיקים'. הוא יחזור לפעילותו השוטפת בימי רביעי הקבועים, בדיוק כמו בימים הטובים".

"הימים הטובים…" מלמל אלפרד לעצמו בסרקסטיות.

"כן, מר אדלר, רצית להעיר דבר מה?"

"חלילה, סתם כחכחתי בגרוני. נראה ששאריות השטרודל מארוחת הבוקר המשובחת נותרו תקועות בגרוני", חילץ עצמו אדלר מעימות נוסף.

[…] "חברים, חברים, בואו נחזור לנושא", סיכם זיגמונד את הדיון הצדדי שהתפתח. "אני מציע שם שמשלב את המילה 'אנליזה', שהרי רוב הגישות יסכימו לכך".

"מדוע 'אנליזה'? מה לזה ולמדע?" הקשה ווטסון. "מדויק יותר יהיה לקרוא לחוג על שם התצפיות המדעיות שביססו תחום זה כמדע", המשיך בטיעוניו.

בשלב זה לא יכול היה פבלוב להתאפק. הוא התפרץ בזעם בלתי נשלט כלפי ווטסון, אדום כולו. "לזה אתה קורא תצפיות מדעיות?! לפשעים שביצעת בחסרי ישע מסכנים?! לזה אתה מעז לקרוא ניסויי מדע?!" זעק בקול חנוק.

"אוו… יצא המרצע מהשק! עכשיו מבין אני על מה הינך כה כעוס עליי כל כך הרבה שנים!" ענה ווטסון כנשוך נחש. "כבר דנו אינספור פעמים באילוצים שהובילוני לבצע מחקרים אלה, הלא כן?! סיכמנו עשרות פעמים את תרומתם האדירה של מחקריי ה'מפוקפקים' – כפי שנהגו לסנוט בי שוב ושוב צדקנים מסוגך – לחקר מדעי הפסיכולוגיה הניסויית, הלא כן?!" השיב ווטסון בלהט.

"אילוצים?!" הזדעק פבלוב בזעם שעלה על גדותיו, "על אילו אילוצים אתה מדבר? במה היו שונים אילוציך מאילוצי שאר הנוכחים פה בחדר, הא?! שיגעון הגדלות שלך הוא אילוצים? רוח משיחית מטורפת שאחזה בך?"

"חברים, חברים, אני מבקש להרגיע את הטונים", שוב ניסה פרויד את כוחו, אך הפעם ללא הועיל.

התכלית והמסקנה של דרשן בפרק הסיכום היא שיש מקום לאהבה ולהשלמה אבהית בין כל השיטות המתנפצות ראש בראש. האם הכרה זו היא רק נאיביות מרוב ייאוש, כמו סיסמאות השלום היתום, או שיש בה שכנוע רב להתמודד עם הפוטנציאל האנושי, להאמין שהטוב שבאדם גובר ולא רק השתלטות של רובד ה"איד", או "הסתמי"?

כוחו של היצר הרע והאפל, הסמוי מן העין ומן השכל והחבוי בעמקי הלא מודע, הוא עצום. הרי יצר לב האדם רע מנעוריו, וינחם א־לוהים כי ברא את האדם. הפרנויה היא שלא ייתכן שהדעת לא תנוצל על ידי בני אדם אחרים ותפיסותיהם הפוליטיות האימפריאליות לצורכי מלחמה, או כאלה שמפלות בין דת, גזע ומין אך ורק לרע. הרי האנושות שאינה מסכימה איתך או שוללת את הווייתך מכל טעם שהוא, מאיימת על קיומך הרוחני או הפיזי. דרור דרשן מסמן בכישרונו ובייעודו כי אולי אפשר גם אחרת. יש מקום לאהבה. הארוס ינצח את התנטוס.

הלל ויס הוא פרופסור אמריטוס לספרות עברית. בימים אלה רואה אור ספרו "קול הדם" – על יצירת עגנון