השאלה ״מאין נחלתי את שירי״ מעסיקה משוררים וקוראי שירה מאז ומעולם, ותשובות רבות ניתנו לה: מוזה, יד הא־לוהים, פצע הילדות, ייסורי האהבה. המשורר עדן אביטבול עונה על כך בכל שיר מספרו, אף שאינו עוסק בשאלה מפורשות. את שירו הוא נוחל מהעמידה על שני צידי קו השבר.
אביטבול חי על התפר: הוא חרדי ספרדי, בעל תשובה שלומד בישיבה ליטאית, תסריטאי שותף ליצירת הסדרה ״שבאבניקים״ ומשורר שכותב טור במוסף מוצש של עיתון זה. הוא חי במרחב תרבותי שסוע, אך כמו בקווי שבר גיאולוגיים – אלה המקומות הפוריים והעשירים ביותר. לאביטבול עושר תרבותי עצום מתוקף היותו בן בית בעולמות מגוונים: הוא בן תורה ובן למרחב הישראלי המוכר, ואת שיריו הוא מעצב בשפה ספרותית שסועה של משורר שעולמו נקרע עליו יום יום.
כתוצאה מכך שיריו נכתבים בעוצמה גדולה, מתוך רגעים של מפגש והתבוננות, התנגשות וחיכוך. בשירתו הוא מגיב כמעט תמיד למפגש עם דמויות או סיטואציות: הופעה ההופכת לתפילה, שיברון הלב של בחור ישיבה המסתיר את סטייתו מהדרך, דמותו של הרב עובדיה יוסף בתפילת ערבית של מוצאי שבת, וקינה על אסון מירון. השיר האחרון בספר כתוב בעברית־אנגלית, ומהווה תגובה משועשעת וביקורתית לסערת לימודי הליב״ה.
השירים העמוקים והדקים ביותר, והמקומות שבהם מתגלה המשורר במלוא עידונו וכוחו, נולדים בשעה שהוא חווה קשר קרוב עם דמויות שבכוחן להבין את הקונפליקט שבו הוא חי. מאשתו אהובתו ועד ד״ר רועי פורר שנפטר לפני כמה שנים, רופא וחוזר בתשובה אף הוא, שגם בתוך עולמו החדש לא הפסיק לחפש אחר אמת וקשר קרוב עם ה׳. אביטבול מקדיש לו מחזור שירים ארוך ויפה, ששיר מתוכו מצורף כאן.
"פרגוד" הוא ספרו השני של אביטבול, אחרי ״נועדנו לגדולות אחרות״ שקדם לו בשלוש שנים. הספר שלפנינו מעמיק ומבסס את קו השבר, ורבים משיריו בשלים ועמוקים יותר. כמו באותה פרוכת בבית המקדש, המציינת את מקום השכינה, הפרגוד בשם הספר הוא מקום נכסף, בלתי עביר, שסכנה לחצות אותו, אך המודעות לו מאפשרת האזנה אינטימית לקולות שמעבר.
אביטבול עומד מאחורי הפרגוד, אך לא רק הוא. בכוחה של אמנות לאפשר לקורא בה לחוות לרגע פיסה מעולמו של היוצר. וכך, אל מול ההתפוצצות היצירתית של העולם החרדי, שהמשורר הוא חלק מיוזמיה ושותפיה, עומד הקורא הלא חרדי כמביט אל מעבר לפרגוד, מתפלא מול גילויים חדשים.
זִכָּרוֹן שְׁבִיעִי (אוֹ חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ תְּקוּפָתִי): / יוֹם אֶחָד הֶחֱלַפְתֶּם אֶת הַכִּפָּה / וְהִפְצַעְתֶּם בַּחֲלִיפוֹת שְׁחֹרוֹת / כִּסּוּי מְחֻיָּט לְמַשְׁבֵּר זֵהוּת. / הַכִּפּוֹת שֶׁלָּכֶם צְרִיכוֹת לִהְיוֹת יָפוֹת וּגְדוֹלוֹת וְצִבְעוֹנִיּוֹת / הַכִּפּוֹת שֶׁלָּכֶם צְרִיכוֹת שֶׁתִּהְיֶה בָּהֶן אֱמוּנָה וְיָד אוֹרֶגֶת / לֹא תּוֹצָר שֶׁל בֵּית חֲרֹשֶׁת לְהַשְׁקָפוֹת / מַשְׁבֵּר זֵהוּת הוּא לֹא זִכָּרוֹן, הוּא עָצָב חָשׂוּף. / אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדֵעַ מָה הוֹרֵג.
