"אני כותבת מה שאני הייתי רוצה לקרוא כילדה"

אחד מזיכרונותיה הראשונים של לאה נאור מסגיר את אהבתה לספרים. "כשהייתי בת שלוש", היא מספרת, "אימא שלי הייתה יוצאת לחלוב את הפרה בחצר הבית שלנו, ואני הייתי רצה אחריה עם ספר ביד. היא הייתה מספרת לי בעל פה את הסיפור תוך כדי חליבה, ואני הייתי הופכת את הדפים. כל דפי הספרים אצלנו היו מוכתמים בפסולת של פרות. אימא אמרה לי, 'ספרים אוהבים להיות מקומטים, מרובבים, ככה הם יודעים שאוהבים אותם'".

• "ושם, בין עננות המלח, ראיתי את המלאך – ברווז קרח לבן כשלג"
• המקובל האיטלקי שהרבנים דנו את ספרו לגניזה ושריפה

הספרים בספרייתה של הפזמונאית, הסופרת והמתרגמת לאה נאור, בת 87, נקיים מרבב אך ניכר עד כמה הם אהובים: השוליים מעידים על דפדוף חוזר ונשנה, ופה ושם מופיעות הערות קטנות בעיפרון. נאור כתבה כמאה ספרים ויותר מאלף פזמונים, ועומדת מאחורי לא מעט שירי ילדים ושירי להקות צבאיות שהפכו לחלק מהקאנון המוזיקלי הישראלי. בין השאר היא כתבה את "מקהלה עליזה", "איזה חג לי", "בואי אימא" ו"זרעים של מסטיק", חיברה את שירי הפתיחה לסדרות קלאסיות כמו הלב, גברת פלפלת, פרפר נחמד, המומינים והבית של פיסטוק, ותרגמה כמה עשרות ספרים מסדרת "דוקטור סוס".

עם השנים זכתה בפרסים רבים על יצירתה, בהם פרס זאב לספרות ילדים, פרס דבורה עומר, פרס אקו"ם ועיטור אנדרסן. אנחנו נפגשות לרגל זכייתה לאחרונה בפרס סאסא סטון למפעל חיים. עמותת סאסא סטון, המעניקה את הפרס זו השנה השנייה, מקדמת את תחום החינוך לילדים מאושפזים בבתי החולים ברחבי הארץ, ופועלת לקידום היצירה הישראלית בספרות הילדים. מייסדי העמותה, פיליפ והילדה סטון, קראו לה לזכר שני ילדיהם, שרה וסמואל, ששהו תקופות ארוכות בבתי חולים.

בנימוקי השופטים נכתב כי הפרס מוענק לנאור על "היכולת המופלאה להעביר בפשטות וביופי רב סיטואציות קטנות וגדולות מחוויות הילדות וההתבגרות". נאור, קבעו השופטים, "משלבת ייחודיות ישראלית, מהצבר עד ראש הברוש, עם פנטזיה שבאמת יגדל עץ של מסטיקים, תמיד בסקרנות, בהומור עדין ובחדווה מוזיקלית".

לא מתחתנים לבד

לאה נאור נולדה בהרצליה, בת שלישית מבין ארבעה ילדים. הרצליה של אז הייתה מושבה קטנה, ואביה היה פועל בפרדסי העיר. היא הייתה חניכה ומדריכה בתנועת הנוער העובד והלומד, ובהשראת החינוך החלוצי עזבה את לימודיה בתיכון העירוני ועברה לבית ספר חקלאי. בצבא הייתה חלק מגרעין שהתאזרח והפך לקיבוץ נחל־עוז, שם גם הכירה את מי שהפך לבן זוגה, מרדכי נאור – סופר, היסטוריון ולשעבר מפקד גלי צה"ל.

לאה ומוטקה, כפי שהוא מכונה, נישאו באמצע שנות החמישים, בימי הצנע. "החתונה שלנו הייתה אחת החתונות הראשונות בקיבוץ, ולא היה נהוג להתחתן לבד. זה היה יקר מדי", היא זוכרת. "כשהודענו שאנחנו מתחתנים אמרו לנו 'תביאו עוד זוג לפחות'. הסתובבנו בקרב החברים שלנו ושאלנו את הזוגות מי מעוניין להתחתן איתנו. היו אז אירועים של חמישה זוגות שהתחתנו באותו ערב. אנחנו התחתַנו 'רק' עם זוג אחד נוסף. בתפריט היו קציצות שהיו עשויות ברובן מלחם".

"אני כותבת מה שאני הייתי רוצה לקרוא כילדה, וגם עבורי כיום, כי ספר טוב לילדים טוב גם למבוגרים. כשיש משמעויות מרובדות, שני הצדדים נהנים. אני משתדלת לכתוב בגובה העיניים ולתת כבוד לילדים. כשאני קוראת שירה אני מחפשת קריצות, וכך גם כשאני כותבת. אני רוצה לספר סיפורים, לא לחנך ולא ליצור מניפסטים"

זיכרונותיה מאותן שנים מעלים תמונה של מלחמת הישרדות. "אלו היו שנים קשות ומכריעות, הרבה מתח ביטחוני. כחיילים הייתה לנו טירונות אינטנסיבית שבה אימנו אותנו להגן על עצמנו. סביבנו גנבו יבולים, היו הפגזות. רק אחרי מבצע סיני יכולנו לאפשר לעצמנו לעזוב. היו כמה שנים של שקט, חשבנו שכבר יש שלום וכעת נוכל לעשות לביתנו. הרבה עזבו את נחל עוז דווקא אז. בשנים הקשות אף אחד לא העז לעזוב. לאחרונה ביקרנו בנחל עוז, ראינו הרבה חומות ומקלטים. זה לא עושה הרגשה הכי טובה. לפעמים צצים גם רגשות אשמה על שעזבנו". אחרי כמה שנים בנחל־עוז עברו בני הזוג לתקופה קצרה לתל־אביב ומשם להרצליה, שבה הם מתגוררים עד היום.

מחלון ביתם הנוכחי של לאה ומוטק'ה, בקומה השמינית בבניין מגורים, רואים את הים. בהרצליה כבר מזמן אין רפתות, וגם הפרדסים נעלמו מן הנוף. אבל המרפסת מלאה בעציצים, עדות לחיבה שבעלת הבית רוחשת לכל מה שצומח, מלבלב ופורח. אותה ארצישראליות – בנופים, בטבע, בצומח ובחי – רוחשת בכתיבתה של נאור, הן בשירי הילדים והן בשירי הלהקות הצבאיות.

"כל הדברים הטובים קרו לי במקרה, וכך גם עם הכתיבה", משיבה נאור לשאלתי איך כל זה התחיל. "בכלל לא תכננתי להיות סופרת ומשוררת. החלום שלי היה לעבוד בגינון ולגדל פרחים. יום אחד בא לבקר אותנו חברנו נחום היימן. נחצ'ה היה אז מורה למוזיקה בבית־אלפא ומלחין בראשית דרכו. הוא שאל אותי: לאה, אולי יש לך איזה שיר לתת לי? אני רוצה להלחין משהו למסיבת סוף השנה של התלמידים. היה לי שיר שנקרא 'מי אכל את הירח', ונתתי לו אותו. אחרי שבוע מגיע בדואר מכתב ממנו: 'הלחנתי את השיר, אבל הוא קצת עצוב מדי למסיבת סוף שנה – אולי יש לך עוד שיר?'

"בדיוק כתבתי אז את 'זרעים של מסטיק'. שלחתי אותו לנחצ'ה וכעבור שבוע הוא כתב לי: 'זה שיר מצוין, אולי תכתבי לנו עוד עשרה שירים שנוכל לעשות מזה הצגה עם שירים?' המילה מחזמר עדיין לא הייתה קיימת".

• למה דמויות דתיות לאומיות בקולנוע סופגות יותר ביקורת מדמויות חרדיות?
• בני העדה הזעירה בישראל נאבקים להגן על דתם מפני היכחדות

נאור כתבה את "אדון חרדון המפוזר", "יומולדת מפלסטלינה" ושירים נוספים. הסיפור ששזר את השירים יחד עסק במלחמה בין חבורת בנות ששותלות זרעים של מסטיק, ובין חבורת בנים שבאה לכבוש את השטח. המלחמה מסתיימת בעזרת החרדון, ובסופה יש יום הולדת מפלסטלינה. נחצ'ה הלחין את כל השירים, והם הפכו למופע סוף השנה בבית־אלפא. ההצלחה הייתה מסחררת. קיבוצים נוספים ביקשו להעלות את המופע גם אצלם, והשירים הושמעו ברדיו והפכו ללהיט. מאוחר יותר אף החליט היימן להוציא את השירים כתקליט: הוא לקח 30 ילדים באוטובוס מבית־אלפא לאולפני קול ישראל בירושלים, והקליט אותם יחד עם דליה פרידלנד, זמרת פופולרית באותם ימים. התקליט נחל הצלחה אדירה, ונאור התחילה לקבל הזמנות לכתיבת פזמונים לילדים, שירי פתיחה לסדרות ושירים ללהקות צבאיות.

"היה לא פשוט לפרוץ, אבל אז היה קל פי מאה", אומרת נאור. "היום השוק רווי ומוצף, ומאוד קשה לבלוט. אין ספק שזרעים של מסטיק היה הדחפור שפרץ את הדרך, הרבה בזכות נחצ'ה שהיה משיגינע מוחלט. הוא שכב על כל גדר אפשרית כדי שדברים יקרו".

לאורך השיחה בעלה מוטק'ה, שנוכח בחדר, מוסיף הערות, משלים או מתקן. הפינג־פונג הזוגי הזה מתרחש גם בחייהם המקצועיים. עוד בימי נחל־עוז היו שניהם חברים בוועדת תרבות וכתבו יחד טקסטים לאירועים שונים. במהלך השנים, כאשר הוא כתב כהיסטוריון על שירת אלתרמן היא יעצה לו בהיבטים הספרותיים, וכשהיא כתבה ביוגרפיות על ביאליק, נחום גוטמן, לוין קיפניס והלל יפה, הוא יעץ לה כהיסטוריון.

מבחן התקינות הפוליטית

כבוגרת בית ספר חקלאי, לנאור לא הייתה תעודת בגרות. הקושי הגדול שלה היה עם השפה האנגלית. לקראת לימודי ספרות באוניברסיטה, ובמטרה לשפר את רכישת השפה, היא החלה לקרוא ספרות אנגלית עם מילונים צמודים. היא קראה כך ספרים רבים, בהם ספריה של אגתה כריסטי וספרי שירה. לעבודת התרגום של דוקטור סוס, שהפכה לאחד משיאי יצירתה, הגיעה גם כן במקרה. "הייתה לנו שכנה, עולה מארה"ב, שראתה אותי לומדת אנגלית תוך כדי תרגום. היא אמרה: 'אם כבר את מתרגמת, אולי תנסי לתרגם ספרי ילדים. זה יותר פשוט מלתרגם את אגתה כריסטי. היא נתנה לי את The cat in the hat, וממש נדלקתי על הספר הזה. תרגמתי אותו לעצמי ועברתי הלאה, לספרים הבאים".

יום אחד הגיע לביקור נחמן אוריאלי, מו"ל וחבר. אוריאלי תהה בקול מדוע אף אחד לא מתרגם את ספריו המצוינים של דוקטור סוס. לאה גולדברג תרגמה ספר אחד, אך הוא לא עורר התלהבות. נאור נזכרה בתרגום שביצעה, והראתה לאוריאלי את "חתול תעלול'. "הוא עיין בתרגום ופסק: זה לא טוב. שאלתי למה, והוא אמר: יש לך שתי שגיאות נוראיות. האחת, שם הספר הוא 'החתול שבכובע', אז מה פתאום 'חתול תעלול'? אמרתי: הכובע עובר בציורים, אבל החרוז וההומור עוברים במילה. הוא אמר: טוב, על זה נסלח לך, אבל למה דוקטור סוס? השם המקורי הוא זאוס, זה שם מהמיתולוגיה היוונית, למה את מורידה אותו לדרגת סוס? אמרתי לו שבדקתי, ובהגייה האנגלית אומרים 'סוס' ולא 'זאוס'. וחוץ מזה, לפי מה שאני קוראת בספרים שלו הוא לא היה מתנגד לבדיחה טובה".

אוריאלי לקח איתו את התרגום, והעניין כמעט נשכח. כעבור מספר שנים קיבלה נאור טלפון מאסתר סופר, שהייתה עורכת ספרי הילדים בהוצאת כתר. "היא הודיעה לי שזכיתי בתחרות לתרגום ספרי דוקטור סוס. לא היה לי מושג על איזה תחרות היא מדברת, לא השתתפתי באף תחרות. התברר שנחמן העביר את כתב היד של חתול תעלול לתחרות מבלי שידעתי. אמרתי 'אסתר, תעשי טובה תחזירי לי את הדפים. כשתרגמתי את זה עוד לא ידעתי אנגלית. ודאי יש לי טעויות, אבל אולי אני יכולה לשפר'. היא החזירה לי את הדפים, אבל לא הייתי צריכה לשנות אף מילה".

במהלך השנים תרגמה נאור קרוב לארבעים מספרי דוקטור סוס, ובעבודת תרגום נפלאה הצליחה לשמר את הטון השובב המאפיין את ספריו. החירות הלשונית שנטלה לעצמה אפשרה לה שלא להיצמד למקור המילולי (כמו "The cat in the hat" שהפך ל"חתול תעלול", או "Oh, the Places "You'll Go שהפך ל"אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים") אלא לטון, לסגנון ולאווירה בספרי המקור. ההומור והמשחקיות עובדים היטב גם בזכות העובדה שנאור חושבת מנקודת מבט ילדית, ומתוך הבנה של מה מצחיק ילדים ומה מושך אותם בקריאה.

לפני כמה שנים החליטו בארה"ב להוריד מן המדפים כמה מספרי דוקטור סוס, בטענה כי אינם עומדים במבחן התקינות הפוליטית. כך למשל, בספר "מעבר לזברה" אדם בשם נאזים רוכב על גמל ולבוש בבגדים אוריינטליים; בספר "רוצה להיות מנהל גן חיות" נראים דמויות אפריקאיות ללא ביגוד; וב"רחוב תות סיפור לא פשוט" מאוירת דמות סינית עם מאפיינים סטריאוטיפיים, כמו מקלות אורז.

אני שואלת את נאור לדעתה על המהלך הזה, ונראה שהיא מתלבטת אם לצחוק או לבכות. "מה חשבתי על פסילת הספרים? חשבתי שהם מטומטמים. אלוהים אדירים, היום היו פוסלים את התנ"ך. כל דבר מתאים לזמנו. למה לקלקל דבר כל כך טוב? בהתחלה חשבתי שזה אסון, אבל אז התברר שהמהלך הזה דווקא עזר מאוד לספרים, ודווקא אלה שנפסלו זינקו במכירות".

איך נולד שיר

נאור תרגמה גם רבים מסיפורי וולט דיסני וספרי שירה של יוצרים בולטים, כמו שירי הילדים של רואלד דאל ומבחר משיריה של אמילי דיקנסון. "כשאני מתיישבת לתרגם זה כאילו אני ניגשת לשחק" היא אומרת. "תרגום אצלי זה כמו לפתור תשבץ, צריך למצוא מה המילה הנכונה. האתגר בתרגום זה לא רק לגלות מה הכי מתאים למה שנכתב, אלא – ובטח כשמדובר בילדים – שקוראי העברית יחוו את אותה חוויה שחווים קוראי שפת המקור".

תרגומיה של נאור דרשו לעיתים יצירתיות שאינה תלויה רק בטקסט. כך למשל, עם כתיבת שירי הפתיחה לסדרות קלאסיות כמו הלב, המומינים ונילס הולגרסון. "לטלוויזיה החינוכית היו כמה סדרות מצוירות ללא תרגום, והם ביקשו ממני לכתוב את שיר הפתיחה. הייתי יושבת עם קלטת של התוכנית, מאזינה למנגינה וכותבת את המילים לשיר הפתיחה לפי התמונות". נאור כתבה גם תסריטים לטלוויזיה, כמו "חג לי" ו"קרוסלה". "פעם השקיעו מאוד בתוכניות לילדים. לא היו תוכניות שטחיות. העשייה הייתה רצינית, היו הרבה חזרות ושחקנים מן השורה הראשונה. בתוכניות של היום זה אחרת", היא אומרת.

מאחורי הפזמונים שכתבה נאור מסתתרים לא מעט רגעים וזיכרונות מחייה. כך למשל היא מספרת על הולדת השיר "מקהלה עליזה": "הייתי צפרית חובבת, ונהגתי לשבת עם משקפת ומגדיר ציפורים ולתצפת על העצים בחצר שלנו. לפעמים היה נדמה לי שכל הציפורים מגיעות דווקא לברוש בחצר שלנו".

השיר "בואי אמא" נכתב בהשראת ילד שפגשה. "בתקופה שגרנו בתל־אביב היה ילד קטן שגר כמה קומות תחתיי והתיידדנו. יום אחד אמרתי לו 'מחר אל תבוא לבקר כי אנחנו עוברים דירה'. אז הוא אמר לי: לאה, אבל את לא יכולה לעבור מחר, את צריכה לחכות עד שאני אגדל. נצרתי את המשפט הזה בלב הרבה שנים עד שכתבתי אותו בשיר. הפתיע אותי ש'בואי אימא' נתפס כשיר נוגה. בעיניי הוא שיר היתולי על ילד ערמומי שעושה תכסיסים כדי שאימא שלו לא תצא מהחדר".

ויש גם ספר שנולד בעקבות מלחמת המפרץ. "נהגתי לפגוש תלמידים ולספר להם על עבודתי כסופרת, ופעם אחת ביקרתי בבית ספר בקריית־מלאכי. במהלך המפגש היו הרבה רעשי רקע בגלל מטוסים שהמריאו ונחתו בבסיס חיל האוויר הסמוך. בשלב מסוים התלמידים שמו לב שאני משתתקת מדי פעם ושאלו אותי למה. רק אז הבנתי שהם בכלל לא שמים לב לרעש של המטוסים. הם התרגלו לזה וזה לא מפריע להם. יום למחרת פרצה מלחמת המפרץ, וישבתי לכתוב על חיים של ילדים שמתגוררים ליד שדה תעופה צבאי. ככה נולד הספר 'השקט עושה לי חור בראש'".

גם ילדיה שלה, שלושה במספר, נשזרו בין השירים. "הרבה מהדברים שכתבתי היו בהשראת הילדים שלי, אבל הם לא אהבו את זה, זה היה להם קצת קשה. ילדים אחרים הקניטו אותם על 'זרעים של מסטיק', וכשראיתי שהם מתביישים הפסקתי להשתמש בשמות שלהם. הילדים חוו את עולם הכתיבה בתוך הבית, עם כל מיני מלחינים שהיו מגיעים הביתה והיה מלחיץ עבורם להיות חלק מהדבר הזה. הדור השלישי של הנכדים חווה את זה אחרת. הם באים ואומרים 'סבתא, תכתבי גם עלי'. היום ילדים אוהבים להיות במרכז, פעם הייתה יותר צניעות"

יש לך כללי אצבע בכתיבה לילדים?

"אני כותבת מה שאני הייתי רוצה לקרוא כילדה, וגם עבורי כיום, כי ספר טוב לילדים טוב גם למבוגרים. כשיש משמעויות מרובדות, שני הצדדים נהנים. אני משתדלת לכתוב בגובה העיניים ולתת כבוד לילדים. כשאני קוראת שירה אני מחפשת קריצות, וכך גם כשאני כותבת. אני רוצה לספר סיפורים, לא לחנך ולא ליצור מניפסטים".

סוף אופטימי בשביל הנכדים

ספרה האחרון, "מילה טובה", יצא לאור לפני מספר חודשים ובו מקבץ שירים שכתבה במהלך הקורונה. "זאת הייתה תקופה נוראה. לא יצאנו מפתח הבית לתקופה ארוכה והיו שמים לנו מצרכים ליד הדלת. פרסמתי אז שירים כדי לעודד את עצמי ואת הקוראים. כשקיבצתי את השירים הורדתי את מה שאקטואלי, רציתי לשכוח את הקורונה. השארתי רק מה שיש לו עידוד ותקווה. אני לא יכולה אחרת. יום אחד פגשתי את רחל שפירא ודיברנו על הכתיבה שלנו, התברר שאנחנו מאוד מקנאות זו בזו. היא לא יכולה לכתוב שירים שמחים ואני לא יכולה לכתוב שירים עצובים… לפעמים אני עצובה שאין לי יכולת לכתוב שיר עצוב, אבל אני לא יכולה אחרת".

האופטימיות שלה באה לידי ביטוי גם בעותק של ספרה "המלחמה האיומה על החמאה" שמצוי בביתה. בסופו מופיעים כמה משפטים בכתב יד שהמחברת הוסיפה. "הסוף המקורי היה די עצוב ולא יכולתי לסגור את הסיפור בכזו פסימיות", היא מסבירה. "כמובן שהייתי צריכה להישאר נאמנה למקור, אבל עבור הנכדים שלי, יצרתי סוף אופטימי חלופי ומי שמעוניין מקבל סוף אחר".

שירי הספר "מילה טובה" מתאפיינים ברוח של תקווה ושחוק. אך כשהיא מקריאה לי את השיר הפותח, "אולי יש מלאכים בירושלים", המוקדש לאחיה יוסף מישאל שמת לפני עשור, דמעות סודקות את עיניה של נאור. "אחי יוסף היה לוחם בעיר העתיקה במלחמת העצמאות, וכשהייתי בת 12 הוא נפל בשבי הירדני. תקופה ארוכה לא ידענו מה קורה איתו, עד שיום אחד קיבלנו מכתב באנגלית והתוכן שלו היה מוזר, כאילו המכתב היה מיועד למישהו אחר. הוא אמנם היה ממוען למשפחתנו, אך המכתב היה מאת 'אברהם' הכותב ל'שרה'. בייאושי לקחתי את המכתב המוזר אל המורה שלי, המורה יוסף יעקובסון, והוא תרגם לי את המכתב".

נאור מצטטת את מילות המכתב מן הזיכרון: "לאשתי האהובה שרה שלום, מה שלומך ומה שלום בתנו האהובה מולדת? האם היא מתפתחת כראוי? האם צמחו לה שיניים? האם היא כבר עומדת על הרגליים? אנא כתבי לי כל פרט על שלומך ועל שלומה והתפתחותה של בתנו הקטנה. בעלך האוהב, אברהם".

"בבת אחת הבנתי כמה אחי היה חכם", היא ממשיכה. "הוא השתמש במילות קוד כדי לשאול מה שלומה של ארצנו. המורה יוסף אמר לי: 'ודאי סיפרו לשבויים שמדינת ישראל הושמדה וכבר אינה קיימת, אבל אחיך הצליח לעקוף את הצנזורה הירדנית ולברר מה המצב'.

וכך הם כתבו לו חזרה: "לבעלי היקר אברהם שלום, בתנו האהובה מולדת לא רק הצמיחה שיניים, היא כבר עומדת על הרגליים, למדה לבעוט ברגליה הקטנות בכל מי שמנסה לפגוע בה, ומתפתחת מעל ומעבר למצופה. באהבה רבה, אשתך האוהבת שרה ובתך הקטנה מולדת".

"אות החיים הזה עורר בבית התרגשות גדולה", מספרת נאור. "הכנו משלוח לשבי ובתוכו צירפנו ספר חדש, 'הטור השביעי' של אלתרמן. קשר המכתבים נמשך בסיוע הצלב האדום ובזכות המורה הטוב שלי, שתרגם לנו את המכתבים ועזר בניסוח התשובות באנגלית. כשיוסף חזר מן השבי, הספר חזר איתו והיה מרוט ומשופשף מרוב קריאה".

אני שואלת את נאור האם העיסוק בכתיבה ובספרות המשיך הלאה במשפחתה, והיא עונה, עם מעט צער בקולה, כי "הנכדים כולם ברחו להייטק".

למה את אומרת ברחו?

"זה עולם אחר. אנחנו לא מבינים אותו. הם כולם מבריקים ומגיל אפס הם מומחים לא נורמלים במחשבים. אני רואה נהירה גדולה להייטק וזה עצוב. אני מרגישה כמו האנשים שטיפלו בפרסות הסוסים כשהגיעו המכוניות. פחות קוראים ספרים היום. אם כל השנים כתבתי עבור מישהו שיקרא, היום זה פחות קיים".

לילדים תמיד יקריאו סיפורים.

"נכון, וזה הכי משמח אותי".

בגיל 87, אילו עוד חלומות יש לך?

"עוד לא כתבתי את השיר הכי טוב שלי. זה עוד יקרה".