ארץ בלהות בה ילדים נחטפים לעבדות וקצירת איברים: מבט אחר על הודו

בשנת 1955, כשהודו הרחוקה עוד הייתה מחוץ לטווח הנסיעות של הישראלים, יצא עזריאל קרליבך, העורך הראשי של מעריב, לסיור בן שלושה שבועות בחצי היבשת. כשחזר פרסם את ספרו הנפלא, הרומנטי והקצת־תמים "הודו: יומן דרכים" (1956), שנחשב לקלאסיקה בין שוחרי הודו וקוראי ספרות המסעות.

לעומת הפיוט והרומנטיקה בספרו של קרליבך, ספר הביכורים של דיפָּה אָנַפָּארָה, העיתונאית ההודית שגלתה למערב, מספר סיפור אחר לגמרי. לשמו העברי המוצלח במיוחד של הספר, "הבלשים משוק הרוחות", מצטרף יופייה של תמונת העטיפה, שמובילה אל עומקו של שוק שטיחים הודי, עמוס בשפע של כריות ואריגים בססגוניות עזה. רק במבט שני מתרכזת העין בצללית של ילד, שצילו הכבד נכרך בעקביו. הילד רץ. האם הוא רוצה ליהנות מן היופי והשפע שבשוק, או שמא הוא בורח?

הבוס הטוב והבוס הרע

ספרה של אנאפארה נפתח בילדים בני מזל. הבוס שלהם כמעט אף פעם לא הרים עליהם יד, נתן להם חטיפי שוקולד וסוכריות לחלוק ביניהם, ו"עשה אותם לבלתי נראים לשוטרים, לטיפוסים האוונגליסטיים שרצו לגאול אותם מן החיים ברחוב, ולגברים שהסתכלו עליהם בעיניים רעבות". הם אוספים בשבילו בקבוקי פלסטיק שהושלכו על הפסים, משתדלים לא להידרס על ידי הרכבת, או מטפסים בזריזות על רכבת נוסעת כדי לחלץ "בובת פרווה או מכונית על סוללה שנתקעו ברווח הצר שמאחורי דרגשי השינה".

הבוס הטוב שלהם לא מקפיד איתם כשהם שומרים חלק מן המציאוֹת לעצמם, או אם "תפס אותם מחוץ לקולנוע כשהיו אמורים לעבוד, עומדים בתור לקופה בבגדים הכי טובים שלהם". רק כשהסניפו טיפקס והופיעו לעבודה באף אדום ובעיניים נפוחות, הוא כיבה את הסיגריה שלו על היד או הכתף שלהם. "הרבה פעמים הוא הכניס להם שכל לראש… ולכן, מכל הילדים שעבדו בכל תחנות הרכבת במדינה, להם היו החיים הכי ארוכים".

כשהוא מת לפתע, הם בכו עליו ימים רבים. אחר כך נאלצו לעבוד אצל אנשים שונים מאוד. בחיים החדשים האלה כבר לא היו ממתקים, מציאוֹת או סרטים, והבוסים הכו אותם והכריחו אותם לעבוד בין מסילות הרכבת גם בחורף, "כשהקור של להבי המסילות הקפואות פשט את העור מעל אצבעותיהם המכוסות שלפוחיות". בחודשים שאחרי מותו של הבוס הטוב נהרגו שני ילדים במרדף אחרי רכבת, והבוסים החדשים לא טרחו אפילו לאסוף את גוויותיהם מהמסילה.

אל הילדים האלה מכוון הספר את מבטנו. ילדים חטופים, שכבר אין להם אב ואם, והם נתונים לחסדיהם או לאכזריותם של הבוסים שלהם. ילדים וילדות ממשפחות עניות, בכל הגילים, שהחוטפים לא טורחים לדרוש כופר מהוריהם אלא מוכרים אותם לבתי בושת או לעבדות בבתי מלאכה צפופים ואפלים, שם הם עובדים בפרך, מורעבים ומוכים. לפעמים הם נמכרים לזוגות חשוכי ילדים שמאמצים אותם בהליך לא חוקי, או לעבדות כמשרתים ועבדי מין בבתי עשירים. לעיתים מוכרים אותם לרוצחים בשוק של איברים להשתלה. החטיפות הן שוק ענק ורב זרועות. מעורבים בו בעלי ממון, וגם המשטרה שותפה לו – במתנות ובשוחד שהשוטרים מקבלים מהחוטפים ומהקונים, ואז הם מביטים לצד השני ואינם מזדרזים למצוא את החוטפים או החטופים.

לאן נעלם בהדור

ג'אי, ילד בן תשע, הוא גיבור הסיפור והמספר שלו. הוא גר בשכונת עוני בשם "באסטי", שבנויה מפחונים. לחברו המגמגם, בָּהַדוּר, יש אם מסורה שמגוננת עליו, מנסה לסייע לו להתגבר על הגמגום ולחזק את ביטחונו העצמי. אבל אביו השיכור מכה את בנו ונוהג באלימות גם כלפי האם. בהדור בורח מן הבית, מצליח לשרוד כמה ימים בכוחות עצמו, אבל בסוף נופל לידי עבריינים ונעלם, אולי נחטף. ג'אי, שמודאג מהיעלמותו, מחליט להיות בלש כמו בטלוויזיה ולמצוא אותו. הוא מצרף אליו חבר וחברה מבית הספר, ויחד הם יוצאים לחפש.

בתוך כך אנו מתוודעים למשפחתו של ג'אי, למורה למתמטיקה בבית הספר שמאוים על ידי התלמידים, ולתושבי השכונה שחיים בפחד מהשלטונות שכבר שנים מאיימים לפנותם ולהרוס את הפחונים שהם מתגוררים בהם. לכן כשילדים נעלמים התושבים מעדיפים שלא לפנות לעירייה, מחשש שזו תנצל את ההזדמנות ותהרוס את בתיהם. גם כשאימו של בהדור כבר מחליטה לפנות למשטרה, השוטר הזוטר רושם משהו במחברת, והשוטר הבכיר מעמיד פנים כאילו הוא נקי והגון אבל מושיט את ידו כשהאישה מגישה לו את שרשרת הזהב שלה.

השכונה כולה שרויה בפחד, מפני החוטפים וגם מפני המשטרה והעירייה. "בגלל זה כולם מתחבאים. גם אני צריך להתחבא", מספר ג'אי מזווית הראייה הילדית שלו, "אבל אני רוצה לדעת מה השוטרים עושים. הם אמורים 'לשרת ולהגן', אבל השוטרים שאני רואה בבזאר עושים בדיוק ההפך. הם מציקים למוכרים, ממלאים את הבטן באוכל חינם מהעגלות של הרוכלים, ומאיימים במכות אָלה על כל מי שמאחר בתשלום ההַפטה [דמי החסות]…".

עיקר הקושי הוא לנערים ולנערות בגילי 12 עד 16. הם המבוקשים ביותר ב"שוק" וגם המאוימים ביותר מחטיפות. אבל הם לא מסוגלים להתמיד במשטר חיים שמחייב אותם לצאת רק לבית הספר ומיד לשוב הביתה, רצוי יחד עם האחים או בהשגחת מבוגרים. הנערים והנערות המתבגרים זקוקים לחברה, לבילויים, ליציאה מהבית. יש להם כבר ביטחון עצמי, והם מאמינים שלא יאונה להם דבר. הם גם יודעים לשקר להוריהם בצורה משכנעת, לספר שהם נוסעים עם חברים אל סבתא שלהם, או שהדודה תלווה אותם לאוטובוס. לא מועילים גם הטלפונים הניידים שבאמצעותם כולם מדווחים להורים שלהם היכן הם נמצאים וכולם שומרים על כולם. כך יוצאת נערה בשם אנצ'ל לבלות עם החבר שלה סוראג', ובדרכה מן המונית אל ביתה, בין חיוג אחד לשני בטלפון – היא נעלמת.

גם הנערים אינם תמיד צדיקים. למשל אשוואר, המכונה "רבע", נער פעלתן שיושב בכיתתו של ג'אי. אביו הוא "פראדהאן" – מנהל ה"באסטי" מטעם העירייה. "רבע" מנהיג כנופיה משל עצמו, ובבית הספר הכנופיה שלו מרביצה למורים ומפילה אימה על המנהל. "רבע" משכיר "הורים מזויפים לתלמידים שהסתבכו והמנהל דורש להיפגש עם האמא־אבא שלהם". ילדי הכנופיה גרים בבאסטי ויודעים כל דבר שקורה בה. הם מלשינים ל"רבע" על כל משפחה שקנתה טלוויזיה חדשה או על אב שקיבל בונוס שמן מן המעסיק. המידע עובר מ"רבע" לאביו הפראדהאן, וזה מוכר אותו הלאה – למי שמוכן לשלם תמורת המידע ולעשות בו שימוש. בכסף שהרוויח מהעסקאות הללו, הפראדהאן "קנה דירה מפונפנת ונפגש רק עם אנשים מפונפנים". "רבע הוא הטיפוס הפלילי היחיד שראיתי מקרוב", מספר ג'אי, "לא עצרו אותו אף פעם, אולי כי אבא שלו הפרדהאן משחד את השוטרים…". ואולי, תוהה ג'אי, "רבע" הוא גם זה שחטף את בהדור?

בהדור אינו הילד היחיד מהבאסטי שנעלם. האירוע כולו יוצא לאור כאשר מתגלה שק שמישהו הטמין במזבלה. בשק חבויה קופסה ובה המון חפצים אישיים קטנים: סרט השיער של אנצ'ל החטופה, המשקפיים של ילד אחר שנעלם, מחרוזות, טלפון נייד ישן. חפצים שכל הורה של ילד שנעלם מזהה מיד. הפעם השכונה מתעוררת, נזעקת ומאיימת במהומות, ואפילו השוטרים כבר לא יכולים להתעלם. הממצאים שחושפת החקירה הם נוראים. בעקבות זאת גוברים גם המתחים הדתיים בין הינדים ומוסלמים בשכונה, כשאלה חושדים באלה בביצוע החטיפות ומאיימים באלימות. אפילו ג'אי ה"בלש" נאלץ להיפרד מחבריו בצוות הבילוש, משום שמשפחותיהם מחליטות לעבור לשכונה אחרת, שיש בה רוב מוסלמי.

לא מאמינים לתקשורת

הסופרת, ילידת חבל קֵיראלָה שחיה כיום באנגליה, עבדה כעיתונאית בהודו בשנות האלפיים. "בתקופה ההיא התחלתי לשמוע על שלל היעלמויות של ילדים ממשפחות עניות", היא כותבת ב"הערת המחברת". "לא הספקתי להתעמק בנושא כי שינוי בנסיבות חיי הוביל לכך שעזבתי את הודו… בחורף 2016 חזרתי אל הסיפור שזנחתי…".

צל דמותה של הסופרת־העיתונאית משתקף באחד הפרקים שחותמים את הספר, שבו באים לידי ביטוי הייאוש המוחלט וחוסר האמון בין האוכלוסייה לתקשורת ההודית, אשר נחשפת בקוצר ידה במאבק בחטיפות ובהתעלמות המשטרה מן המתרחש.

כאשר כתֶבת עיתון דוחפת מיקרופון אל פניהם של הורים לילד חטוף, שכנה של ההורים קוראת בציניות לעברה: "במשטרה הסבירו לך אולי למה התעלמו מהתלונות שלנו… למה לא חיפשו ילד נעדר אחד יותר מחודשיים?" בינתיים הצלמת מתכופפת אל האם שקרסה על הקרקע, כדי לתפוס את הבעת העצב הדוממת שלה. למורת רוחה של הצלמת, האם מסתירה את פניה. השכנים מוכי האימה והכעס צורחים על הצלמת, קולם ספוג בלעג מר: "מה את רוצה, שנבכה, שנתלוש שערות?… מה יצא לך מזה, קידום? בונוס שמן?". "בואי לבית אחר," אומרת הכתבת לצלמת. "כן, לכו, זה הכי קל", קוראת אחת הנשים. "אנחנו אלה שצריכים להישאר כאן… הדבר שעליו אתן מדברות כאילו הוא איזה סיפור, אלה החיים שלנו. אתן מבינות את זה בכלל?"

הספר אינו מסתיים בהפי־אנד, אולי רק בנחמה קטנה. ג'אי "מרים את העיניים אל השמיים. היום הערפיח הוא מסך דק יחסית, ואני רואה מאחוריו נצנוץ של כוכב. אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי כוכב…".