לא רק הפלאשמורה: קהילות האנוסים באתיופיה שסבלו שנים מרדיפות

אף שהייתי פעמים רבות באתיופיה וביקרתי בקהילות שונות של ביתא ישראל, פלשמורה ושארית יהודי אתיופיה, בביקורי האחרון בארץ כוש נחשפתי לקבוצה חדשה עבורי: "אנוסי אתיופיה". כמי שחוקר ולומד את העולם היהודי ומחפש את שבטי ואת נדחי ישראל, כל מפגש עם קבוצה חדשה הוא עבורי חוויה מיוחדת המעוררת את המחשבה ומגרה את הדמיון.

תופעה מעניינת לאורך ההיסטוריה הן הקבוצות היהודיות אשר חיו בזהות חבויה, בעקבות המרת דת מרצון או מאונס. קהילות אלו המשיכו להתקיים מתוך זיקה נסתרת לשורשיהן. החיים בזהות נסתרת מורכבים ונזילים. לא קל לשמור על סממנים יהודיים נפרדים לאחר המרת דת. הזהות הנפרדת נוצרה לעיתים מתוך רצון לשמור על סממנים יהודיים, ולעיתים מתוך היחס העוין והמנוכר של הסביבה הנוצרית, שהמשיכה לראות באנוסים קבוצה שונה ונבדלת בתוך החברה הנוצרית.

• "אני לא מסוגל לצפות אפילו בפרק אחד של פאודה. לא יכול להתקרב לזה"
• הפתעה בסבב המינויים: צחי הנגבי ימונה לראש המל"ל | דודי אמסלם סירב לקבל תפקיד, כץ צפוי להיות שר החוץ
• "זה נס שיצאתי מהסיטואציה הזו חי, נס שיצאתי ממנה שפוי": שולי רנד פותח את הלב

אנו מכירים בעיקר את סיפורם של אנוסי ספרד, אשר התנצרו וחיו בין העולמות, בין יהדות לנצרות. גם באתיופיה גיליתי אנוסים שלמרות שכחה גדולה של המסורת היהודית, עדיין מתאמצים לשמור על פתיל דק המחבר אותם לשורשים. אנוסי אתיופיה הם צאצאים של ביתא ישראל, שהיגרו לפני מאות שנים מגונדר לאזור אדיס וצפון שאווה, כדי להימלט מפגיעה וטבח או לצורכי עבודה, ושמרו על זהותם בסוד במשך דורות. לעולם היהודי החיצון לא היה כל מידע עליהם, כיוון שהם לא חלקו את סודם באופן פתוח עם זרים.

רבים מבני הקהילה מאמינים שכיום הם כבר לא צריכים להישאר חבויים כמו בעבר. לעומתם, מי שמשמרים את מסורת הסודיות בקהילה מפחדים שאם כל הקהילה תפרסם את זהותה, הדבר יביא לפגיעה בנפש וברכוש. כיום, ברוב המשפחות רק הזקנים יודעים את מקורם ואת סודם. העדה של אנוסי אתיופיה נקראת בשפתם "יאינסאו" (אנשים שלנו), והאחרים מכונים "ראגה" (לא משלנו).

האנוסים האתיופים מתגוררים בחלק הצפוני של אזור שאווה (Shewa), ובכפר קצ'אנה ליד אדיס־אבבה. למעשה כמעט כל יושבי הכפר קשורים לעדה, אף שרק בודדים מכריזים על אמונתם בגלוי. שני הריכוזים הנוספים בצפון שאווה, הם בפיצ'ה־סלאלה ודברה־בירהן.

פחד ותיעוב

אנוסי אתיופיה נטו להרחיק עצמם מהנוצרים הסובבים אותם, כיוון שההפרדה הקלה על שמירת מנהגיהם המסורתיים. עם זאת, הייתה השפעה נוצרית עמוקה על העדה, כולל התנצרות וביקור בכנסייה המקומית בימי ראשון ובמועדים. המסורת של אנוסי אתיופיה היא שהם עובדים כבעלי מלאכה ועוסקים בקדרות, בטווייה ובנפחות. עבודות אלו נחשבות לבזויות בעיני האוכלוסייה המקומית, ולכן רבים קוראים לבני הקהילה בלג', שם המזהה אותם כבעלי מלאכה.

לצד הניסיון להחביא את זהותם, המשיכו אנוסי אתיופיה לקיים טקסי היטהרות, ברית מילה ומנהגים אחרים, בהם הקרבת בעלי חיים, נישואים בתוך הקהילה ועוד. הקהילות מודעות לכך שבמשך הדורות הן איבדו את המסורת בעל פה של השירה, התפילה וסיפורי ההיסטוריה, ושכיום שיעור ההתבוללות ונישואי התערובת גבוה מאוד. נראה בבירור שיש לאנוסי אתיופיה שורש יהודי מלפני מאות שנים, אבל המרחק שלהם ממסורת אבותיהם והחיבור הרווח לנצרות השכיחו את המסורת, וכיום אפשר להגדיר אותם כקהילה עם סיפור יהודי.

אחד המאפיינים הבולטים והעצובים של אנוסי אתיופיה הוא העוינות של החברה הסובבת כלפיהם. החברה האתיופית בכללה, והנוצרית בפרט, סולדת מאנוסי אתיופיה, הן בשל אמונתם, הן בגלל עבודתם והן משום שאינם חלק מהחברה הנוצרית. החברה הסובבת מכנה את אנוסי אתיופיה "בודה", מונח שמשמעו אדם בעל עין הרע, ומייחסת למבטם השפעה שלילית. אמונה רווחת היא שבלילה הם הופכים לצבוע, ואם הם מסתכלים על אדם אחר הוא יכול להפוך לחולה. אתיופים רבים מאמינים שיהודים ובעלי מלאכה עלולים להזיק לבאים במגע עימם, ושהם עלולים להפוך לצבועים באמצע הלילה, לחפש ילד או אדם אחר כטרף ולמצוץ את דמו.

"לא מסתכלים עלינו כעל בני אדם", טענו באוזניי אנוסי אתיופיה שפגשתי. "מסתכלים עלינו כאילו שאנחנו משנים את האופי האנושי שלנו ליצורים אחרים, כאילו אנחנו אוכלים בני אדם. המחשבות הנוצריות המרושעות הללו מושרשות במחשבותיהם של כל האתיופים, ובייחוד אצל האמהרים והטיגריים".

עוינות זו הביאה את היהודים בצפון שאווה להתבולל ולנסות להיטמע בין תושבי האזור. אם אדם היה מציג עצמו בפתיחות כיהודי, הוא לא היה יכול לחיות חיים רגילים ושלווים. כדי לשמור על עצמם מרדיפות אלה, נאלצו אנוסי אתיופיה לקיים את המסורת שלהם בהיחבא. מי שיש לו שכנים נוצרים, הולך לכנסיה וחוגג את החגים הנוצריים, כדי לשמר את הסודיות לגבי זהותו. כך קרה שדת שבעבר התקיימה בפתיחות הפכה לסודית.

מנהיג ומנהיגה, "אבא" ו"אמא"

חיי המסורת והדת של אנוסי אתיופיה סובבים סביב "הגאדם", מבנה קהילתי מבודד הנמצא תמיד במקום נסתר וחבוי מן העין. למיטב ידיעתי, הגאדם הוא תופעה יחידאית בנוף של הקהילות וההיסטוריה היהודית. במהלך הדורות בנו אנוסי אתיופיה קהילות מרוחקות, שבהן יכלו לשמר את המסורות שלהם מבלי ששכניהם ידעו על כך. קהילות מבודדות אלה נקראות "גאדם", שמשמעותו מנזר בשפת המקום. הגאדם הוא מוסד דתי ייחודי, שיש בו דמיון הן למנזר והן לבית כנסת. לכל גאדם יש שני מנהיגים דתיים – המנהיג של הקהילה קרוי "אבא", והמנהיגה "אמא". למנהיגים ולזקני העדה יש אחריות רבה לקהילתם; הם משמרים את הדת, המנהגים וההיסטוריה של העדה, מגשרים בין אנשים, מטפלים באלה שעוברים על החוקים, מלמדים ומייעצים.

כנסיות ומסגדים באתיופיה נבנים על ראשי הרים, וניתן לראותם למרחוק. המבנים הדתיים היחידים המוחבאים מתחת להרים ובמערות הם הגאדמים, הנסתרים לחלוטין מהעין עד שמתקרבים אליהם מאוד. הריחוק ממקום יישוב, יחד עם הטופוגרפיה המאתגרת, גורמים לבידוד הגאדם מהחברה הסובבת. הגאדמים של צפון שווא שוכנים במקומות מרוחקים, מוקפים בהרים ונהרות. הדרך מהעיר הקרובה לכמה מהגאדמים עשויה להימשך שלוש עד חמש שעות נסיעה. רובם נבנו למרגלות הרים, שניים מהם הוקמו במערות. על פי המסורת של העדה, הקיום והמיקום של הגאדם הוא בין הסודות החשובים ביותר. במרכז הגאדם, הנקרא בפי העדה "בתא מקדס", ישנו עמוד מיוחד המסמל את ירושלים. כפי שירושלים היא מרכז העולם, העמוד המזכיר את ירושלים מונח במרכז הגאדם.

בגאדם שומרים שבת, יש בו "בית הנדה" לנשים ו"בית הצרעת" לגברים חולים, שומרים בו דיני טומאה וטהרה, אין בו נישואי תערובת, ובעיקר הוא מסמל את הריחוק מהכנסייה והגויים. בגאדם מתקיימת תפילה בערב שבת ובשבת בבוקר, וזקני העדה באים לשם להתפלל ולשמר את המסורות העתיקות של הקהילה. בערב שבת, האימא הראשית של הגאדם מדליקה את האש וזו נשארת דלוקה כל הלילה. בבוקר, לאחר שהאש כבתה, הנשים מכסות את הגחלים באפר. התפילה הראשונה הנאמרת לקבלת השבת בשפת הגעז היא: "בואו נקבל את פני השבת, היא מקור הברכה. מתחילה היא נבחרה להיות המלכה, היא נבראה אחרונה, אך תוכננה מתחילה".

אלפי אנשים מרגישים עדיין קשורים לגאדם במובנו הקלאסי, ופוקדים את הגאדמים במועדים. אחד הטקסים המעניינים הוא טקס שריפת פרה אדומה, המכונה "יתיר אבטצ'ין". האירוע סגור לאורחים מבחוץ, ומיועד רק לבני העדה. הטקס מתקיים בגאדם בשבוע הראשון של פברואר, כזמן של כפרה, חרטה, תשובה וטהרת המת. לאחר תפילה מפי האבא הראשי, שוחט הקהילה שוחט פרה בצבע אדום מחוץ לבתא מקדס, ואז שוחט שני כבשים בתוך הבתא מקדס. האבא הראשי טובל את אצבעו בדם ומושח בו את העמוד במרכז הבתא מקדס, ואת מצחי כל הנוכחים. ההשתתפות בטקס נחשבת הכרחית כדי להבטיח חלק לעולם הבא. לאחר מכן, השוחט ועוזריו חותכים את הבשר, הנשים מבשלות אותו ומגישות לקהילה בסעודה המתקיימת בהמשך היום.

עד לפני כשלושים שנה היו 44 גאדמים, אך כאשר הנוצרים גילו את הגאדמים ומטרתם הם שרפו אותם. עד היום רודפים את אנשי הגאדמים. רק לפני כמה חודשים נשרף אחד הגאדמים על ידי נוצרים, ושלושה אנשים מתו בהצתה. כיום קיימים 15 גאדמים פעילים בלבד, בקרבת אדיס־אבבה, באזור קצ'אנה וכן בערים אתיופיות כמו דברה־בירהן, אנווארי ופיצ'ה־סלאלה. תופעה מעניינת היא אנשים זקנים שעוברים לגור על יד או בתוך הגאדם. זהו ביטוי לכך שהם עוזבים את הדת הנוצרית ומבקשים לשוב לדת אבותיהם, לפחות בשנות חייהם האחרונות.

מבנה עגול מחימר

החיים הדתיים החבויים הללו לא היו חסינים בפני חילופי הזמן, ובמרוצת השנים חלו בהם תמורות כתוצאה משכחה ומלחצים חיצוניים שגרמו להיטמעות בחברה הסובבת. הסממנים היהודים הלכו והתעממו, ולעיתים נעלמו לחלוטין. כך או כך, גם בזהות החבויה נשמר יסוד של מסורת ישראל, לעיתים זהויות אלו חוזרות וניעורות לאחר דורות של פירוד וריחוק.

לאחר נסיעה של ארבע שעות בכבישים ובשבילי עפר, ושעה הליכה במדרונות ההרים, הגעתי לביקור בגאדם בג'אמבריה בחבל מאנץ. אבא מינאס ואבא גברא קיבלו את פניי בחביבות, והזמינו אותי להיכנס לאולם התפילה. לאחר נטילת ידיים מכלי חרס המצוי בפתח, וחליצת נעליים, נכנסתי לאולם המקדש. קירותיו עשויים חמר, צורתו עגולה. חשתי בו אווירה של שקט פנימי, הוד והדר. שוחחתי עם המנהיג הרוחני של הגאדם ולאחר מכן התעטפתי בטלית, הנחתי תפילין והתפללתי מנחה.

תופעה שהולכת ומתחזקת כיום היא מעבר מהגאדם לבית הכנסת, המסמל את חידוש המסורת היהודית ללא הסתרה ופחד מפני הסביבה. בעשורים האחרונים נבנו שני בתי כנסת בקאצ'נה – אחד בשם "ברית עולם", והשני בשם "אנג'ו". אחד ממנהיגי הקהילה אף נסע ללמוד בישיבה בארץ, והקהילה הקימה בית קברות נפרד עבור חבריה.

ואולם למרות הניסיון לחדש את החיים הדתיים ולהתחבר למסורת הרבנית, הקהילה ממשיכה לשיר שירים עתיקים. השירים והסיפורים עברו מדור לדור כמסורת בעל פה, באמהרית ובגז, וטרם נכתבו. הנה אחד מהם:

אבינו, עלינו להודות במלקת [כלי נגינה אתיופי]/ עלינו להודות בתוף/ השבת, אתה מברך אותה/ השבת, אתה מקדש אותה/ היום השביעי, בו אתה נח, בו שבתת מכל מלאכתך/ שבת קדושה, שבת מיוחדת/ ירושלים, ארץ של שלום/ בעיר אבותיי, לדוד/ תנו לקרוא בשמנו, תנו שיֵחָתֵם שם/ יש לך ברית עם צאצאי אברהם.