שתי "עדנות" ברומן החדש והמאתגר של מגישת הטלוויזיה לשעבר עדנה נוי: האחת היא עדנה, נערה רומנטית ומעט תמימה שכותבת יומן, וכפילתה עדנה בת השבעים, אישה מפוכחת, שחוזרת כעבור יותר מ־52 שנים ליומנים שכתבה בנערותה ובוחנת אותם ממרומי גילה, חומלת אך גם מבקרת ושופטת, ומגלה שהיא סובלת ממעין פיצול אישיות. הנערה איננה היא, אבל למרות הכול ובסופו של דבר שתיהן עדנה, שתיים שהן למעשה אחת, ולכן הן יכולות להכיל האחת את השנייה. "מאותו הגרגיר הרי נבטנו שתינו", כותבת עדנה המבוגרת לעדנה הצעירה. "אותם חומרי יסוד מרצפים את תשתיתנו עד לרגע שבו התפצלתי לדרכי והתעופפתי לכל עבר, מותירה אותך לכודה באותיות".
עדנה הנערה מרגישה שיש לה כפילה נוספת: אנה פרנק, הנערה היהודייה שנרצחה בשואה והותירה אחריה את היומן המפורסם ביותר במאה העשרים, שהשפיע על עדנה "במידה שאין לתאר". משום כך היא ממענת אליה את יומן הנעורים שהיא כותבת, פונה אליה בלשון קרבה ואף מדביקה לה כינויים כמו "אנוּש" ו"אנושקה".
- צפיתי בילדים משחקים בסביבונים בלתי נסבלים, ונזכרתי בסביבון של אבא
- כשכולם טומנים בחנוכייה פתקים חמודים, אני חושבת על בקשה אחת בלבד
- "זה נס שיצאתי מהסיטואציה הזו חי, נס שיצאתי ממנה שפוי": שולי רנד פותח את הלב
את יומנה כותבת עדנה במשך כחמש שנים, מגיל 12 וחצי עד 17 וחצי, מגוללת באוזני "אנוּש" את כל קורותיה ורחשי לבה. "את באמת יחידה לי", היא כותבת לה. באמירה זו טמון כפל לשון הרומז לשם הרומן, "את בתך את יחידתך", שמתייחס להיותה של עדנה בת יחידה לאביה, ומתכתב עם מעמד העקדה. וכך מסבירה עדנה הנערה את רצונה לכתוב דווקא לה: "אנה פרנק הייתה בגילי בשעה שכתבה את יומנה במחבוא בשנים 1944-1942… רעיונותיה הם רעיונותיי, מחשבותיה – מחשבותיי, הרהוריה – הרהוריי… כאילו שאני אמרתי לאותה אנה פרנק מה לכתוב והיא כתבה את כל מה שאני עושה וחושבת… דרך ההתבגרות של אנה פרנק דומה כמעט לדרך ההתבגרות שלי".
שתי טיפות מים
אנה פרנק חיה במחבוא במשך שנתיים וחודש עד שהתגלתה, ואילו עדנה נוימן, גיבורת הרומן, לא כותבת את יומנה במחבוא. היא חיה לכאורה חיים נורמליים, אם כי כאלה שגם עליהם מוטל צל השואה, אבל כל זה יתברר רק בהדרגה. היא בת יחידה להוריה, שניהם ניצולי שואה מהונגריה; האם מינה היא ניצולת מחנה ריכוז, והאב מאיר הוא ניצול מחנות עבודה שבהם שימש כעובד כפייה. האב, המבוגר מן האם ב־15 שנה, שכל בשואה את שני ילדיו מאשתו הראשונה, שאף היא נספתה. לימים יציג בפני מינה, שאחריה הוא מחזר, את תמונות ילדיו המתים, אוצ'י וקוטי, וכך יקנה את לבה. "זה היה לדעתי הרגע שבו אמא שלנו החליטה", כותבת עדנה המבוגרת לעדנה הצעירה, "שמי שיודע לבטא כל כך הרבה רגש כלפי ילדיו המתים יהיה אב ראוי לילדיה החיים".
מינה ומאיר מחליטים להינשא. נולדת להם בת ראשונה, אך היא מתה כתינוקת בגיל תשעה חודשים. מותה שובר את האם, ומהווה מכה קשה גם לאב שמאבד כבר ילד שלישי. לכן הוא חש שעליו לשמור בצמר גפן את הילדה הרביעית שנולדת לו – עדנה. הרקע הזה יוצר חיכוכים תמידיים.
הסודות המשפחתיים והסודות מימי השואה הולכים ומתבררים טיפין טיפין, ואז מתגלה גם שעדנה דומה מאוד לבתו המתה של אביה מנישואיו הראשונים, נראית ממש כמו כפילה שלה. סיפור הכפילות ברומן הופך לא רק למשולש ואף למרובע, אלא מוטען במטענים רגשיים ודרמטיים נוספים.
כתיבת יומן הממוען לעיניה של אנה פרנק, בעצמה מחברת של יומן עוצמתי וחד־פעמי, מחייבת לא מעט תחכום. מדובר במשימה יומרנית שעלולה להסתבך בתוך הלולאות של עצמה ולהפוך לקלישאה. עדנה נוי, בספרה השני בלבד, מנסה לעמוד באתגר הזה באמצעות הכלאת שתי עלילות, האחת של יומן הנעורים שנכתב על ידי עדנה הצעירה, והשנייה – פרקי ההתפכחות של עדנה המבוגרת. נוי מצרפת מעין עלילה שלישית, שהיא סוג של נספח בפרוזה. שלוש העלילות נכתבות בסגנון שונה האחת מן השנייה, ומעידות שנוי היא כותבת מיומנת, היכולה להציג פנים שונות בתוך ספר אחד. עד כמה הכול נדבק באופן מוצלח? במידה רבה כן, אם כי פה ושם התפרים בין העלילות גסים מדי.
חשק הכתיבה התדלדל
עלילת הנעורים כוללת יומן שנראה לכאורה אותנטי לחלוטין. זהו יומן חניכה שמתאר כיצד ילדה הופכת בהדרגה לאישה. במיטבו, הוא משקף נאמנה את הרוח בישראל של שנות השישים: כור היתוך של עולים מארצות שונות, מיתון, מלחמה בשער. הנוער הצברי, המסתייג מהגלותיות המעיקה של הוריו – "לכולנו הם נראו מיושנים בתכלית" – שואף להיות לא רק פטריוטי וציוני אלא גם רומנטי ונאהב. היומן מכיל תובנות מעניינות בחלקן על עולמה הפנימי של נערה אינטליגנטית ורגישה מאוד, שעשויות לעורר הזדהות מסוימת, אך גם לא מעט אמירות בנליות העוסקות בנדוש וביומיומי וכתובות לעתים בסגנון התבגרות משתפך ("אני מוכרחה לבשר לך. מוכרחה!… אוף! העט פשוט מסרב לכתוב", 105).
הילדה־נערה עדנה עסוקה מדי בזוטות ובעצמה, בלימודיה, באהבותיה המזדמנות לילד זה או אחר, עד שהיא נתפסת באהבה טוטלית לנער בן גילה. אך עד שזה קורה, אנו נאלצים לקרוא שוב ושוב הגיגים ממוחזרים על האהבה, עד שאפילו עדנה עצמה מרגישה שהיא מגזימה. "אני יושבת כאן… וכותבת לך את כל השטויות הרבות הממלאות אותי". אולי המחברת סברה שבזכות העובדה שהיומן מוצג כממוען לאנה פרנק הגיגים אלה יקבלו משמעות יתרה, אולם זה לא ממש קורה, ומוטב היה לנפות את חלקם בשלב העריכה.
זאת ועוד, היומן נפתח אמנם באנה פרנק, אבל לאחר מכן היא מתאדה ממנו כמעט לחלוטין, למעט פניית הפתיחה בכל פרקון – "אנה יקירתי", "אנוש" וכדומה. נראה לי שכדי להצדיק את ההחלטה למען את היומן דווקא אליה, היה מקום להעמיק את הדיאלוג בין שני היומנים ובין שתי הכותבות, ולהביא לכך שהנערה עדנה תיזכר מדי פעם בפרנק ותהרהר מעת לעת בגורלה הטרגי. תוספות כאלו היו יכולות לחזק את עמוד השדרה של היומן ולעורר יותר הזדהות עם הכתוב.
אך בעוד שאנה פרנק מתמסמסת, עדנה כמדומה מתחזקת, וקטעי היומן של הגילים המאוחרים יותר בשלים ומעניינים יותר מאלו של עדנה הילדה. אבל דווקא אז, וכשאהובה נוטש את הארץ באופן פתאומי ומבלי שניתן לכך הסבר בספר, ומותיר אותה שבורת לב, מפסיקה עדנה לכתוב לאנה פרנק. עוד קודם לכן היא מתריעה ביומנה: "חשק הכתיבה שלי התדלדל בזמן האחרון… האם דבר זה מבשר את קץ הקריירה הכתיבתית שלי? האם הגיל של הכתיבה וההשתפכות עומד להסתיים בקרוב?"
העלילה השנייה נכתבת ממבט עיניה של עדנה המבוגרת, החושפת את הסדקים והבקיעים בחייה של עדנה הצעירה, שהאמינה בשעתו שחייה כמעט מושלמים, וכמו מחייבת אותה להירפא מעיוורונה החלקי ולהנכיח מבט אל המציאות. היא גם מותחת ביקורת על כך שהפסיקה לכתוב את היומן: "לא מצאת בתוכך את העוז לבשר לאנה פרנק על פרידתכם אז פשוט הנחת את העט שלך והשתתקת", היא כותבת לה. אבל דווקא הקטיעה הזו, המתרחשת במקביל לקטיעת האהבה, ויש לה ללא ספק הסבר פסיכולוגי, מחזקת את הטיעון שאין בספר די הנמקה והעמקה להתכתבות האישית עם אנה פרנק.
חיים תמורת גאולה
לאחר מות הוריה יוצאת עדנה המבוגרת למסע התחקות אחר הסודות שהסתירו ממנה, ומגלה את כל האחים והאחיות המתים שלה, שלושה במספר. "עם הידיעה הגיעה ההבנה… פתאום קיבלתי שורש ופתאום נהיה לי רצף". ההבנה הזו מסייעת לה גם לעכל עד כמה היא חשובה עבור הוריה, יותר מילדים אחרים להורים אחרים. "עכשיו את מסוגלת לעכל כמה מקוללים הם הרגישו", היא כותבת, וגם: "נחתמה בינינו לבין הורינו אמנה בזו הלשון: אנחנו ניתן לך את החיים ובתמורה את תעניקי לנו את הגאולה".
מסע החיפוש הזה מסייע לה להבין את הקשיים של הוריה, ששרדו את השואה ואת מות ילדיהם, ולאחר מכן סבלו מקשיים כלכליים רבים ונאלצו לשרוד גם את מלחמת הקיום. עדנה גם מפנימה שהיא בעצם דומה להם יותר מכפי שנדמה לה: "סוכנים מטעם… מיתגו כל תכונה שהייתה לה עם כל מידה שהייתה לו וקלעו אותן לתוך בסיס הדי־אן־איי שלי כמו בצמה. ככה השתרגו לתוכי כל מאפייני הורינו בלא שהותירו בי מקום לעצמיות… בהתחלה אתה מאמין שמה שקורה לך זה החיים שלך, בחלוף השנים אתה מבין שמה שקרה לך זה ההורים שלך".
עלילה זו, המשובצת כמו פרקונים קצרצרים בתוך היומן, כתובה בסגנון הנע בין ספרות לדברי תוכחה של נביאה בדיעבד, והם שונים בתכלית השינוי ברוחם, הווייתם וסגנונם מאלה של פרקי יומן הנעורים. עדנה המבוגרת עורכת בהם חשבון נפש ובאה חשבון לא רק עם הילדה־נערה שהייתה אלא גם עם עצמה הבוגרת. שם היא גם מביעה את רצונה לכתוב רומן על הוריה.
העלילה השלישית היא מעין נספח לספר: פרקי פרוזה, שבהם מתארת המספרת את פרידתה מהוריה בשדה התעופה ואת יציאתה לחיים חדשים, כאשר היא נוסעת לדרום אפריקה, אל בחיר לבה. פרקים אלה מסייעים להבין מדוע היה קשה כל כך להוריה הניצולים להסכין עם נסיעתה של בתם היחידה, ואת חששותיהם ששוב יאבדו בת. הם כתובים בסגנון משובח, ולטעמי הם מיטב הרומן ומלמדים על יכולותיה של הסופרת בכתיבת פרוזה. אילו הספר כולו היה כתוב כך, אפשר היה להציב את עדנה נוי בשורה העליונה של הסופרות הישראליות בנות ימינו.
