חיים נחמן ביאליק היה לא רק המשורר הלאומי הבלתי מעורער, אלא גם הדואג הלאומי. הוא לא היה רק פס הקול מלא ההערכה שליווה בשירתו את חלוצי העלייה השנייה, וגם לא רק "גאון השירה העברית אשר שָׁר בעמקות נפלאה על מכמני בית המדרש הישן", כלשונו של הרב יחזקאל אברמסקי, אלא הלב הדואג ביחס לניסוי הזהותי הציוני.
הוא חשש שהנה משתכחת התורה מישראל, וששארית ישראל הולכת ומאבדת את נקודת הסוד היהודית שלה. מתוך כך הקדיש מאמצים רבים ושנות עמל נמשכות כדי שלא תישכח מפי זרעו. מאמצים אלו ניכרים הן במכתביו לשואלים הרבים שפנו אליו מכל רחבי העולם היהודי, והן במפעליו המעשיים הרבים שביקשו לעצב את החיים התרבותיים, החגים והשבת באור יהודי.
הרבה לפני אחרים ירד בוגר ישיבת וולוז'ין לעומק השבר של אובדן האמונה ואורח החיים הדתי־מסורתי, והמרתו בהשקפת עולם ובאורח חיים חילוניים. בניגוד להוגים בולטים אחרים שהשפיעו על בני העלייה השנייה, דוגמת יוסף חיים ברנר ומיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שפיתחו תפיסה ביקורתית כלפי חלקים ניכרים מאוצרות הרוח היהודיים, קרא ביאליק לכנס אותם באופן ראוי ונגיש ולעסוק בהם. הוא ראה בציונות שלב חדש בשרשרת הדורות היהודית, אך כזה שגם ממשיך את קודמיו ויונק מהם.
לשם כך יזם את מפעל הכינוס, שבו ביקש לקחת את מיטב ספרות ישראל מן העבר, לסדר אותה ולהנגיש אותה למען דור העתיד. לדידו, מה שלא ייכלל יפרנס חוקרים בארכיונים, ואילו מה שיעלה בידו להנגיש וייכלל במפעל הכינוס שיזם, יהיה הבסיס התרבותי לשלב הבא. כך אמר עם הגיעו לארה"ב בשבט תרפ"ו:
יש לנו מאחורינו ירושה גדולה ספרותית בת אלפי שנות נדודים, ששמורים בה עקבות רוחנו היוצר בכל הדורות. אף עליה אין אנו רוצים ואין אנו רשאים לוותר, בלעדיה נהיה בארץ אבות דלים וריקים מאד. הירושה הגדולה הזאת צריכה לשמש יסוד ובסיס ליצירה חדשה. ועל כן יש לעסוק בכנוסה ובסדורה, בחקירתה ובלמודה (דברים שבעל פה, א, עמ' עז).
הוא ביקש לכנס באופן מסודר את כלל היצירות העבריות לדורותיהם, סידור שיהפוך את האוצר הישן למשמעותי בעבור בן הזמן החדש שהלך ואיבד עמו קשר:
יש שסדור חדש בדברים ישנים פותח כמה אשנבים חדשים ומאיר אור חדש על הדברים, ופעמים שהוא מעתיק גם נקודות מרכזיות ממקום למקום, והדברים העתיקים מאירים ושמחים כנתינתם בימינו ובדורנו (אגרות ביאליק א'תכ).
מיזם הכינוס של ביאליק, שבו ביקש "לעשות קיבוץ גלויות רוחני ולכנס את כל היצירות… אבל לא רק כינוס סתם, מכל הבא ביד, אלא כינוס של בחירה וברירה" (דברים שבעל פה, עמ' סד), כלל את "סיפורי המקרא לילדים", האנתולוגיה לשירת ימי הביניים "שירת ישראל" (שביקשה לכלול "את הטוב והיפה ביותר מן השירה העברית שבכל הזמנים"), ו"ספר האגדה" (שעליו עמל יחד עם י"ח רבניצקי) המכנס את עולם האגדתא התלמודי והמדרשי ומצוי עד היום על מדפי הבאים בשערי האגדה.
הוא ביקש לכנס גם את ספרות התנ"ך, הספרות החיצונית והפילוסופית, המוסר והדרוש, הקבלה והחסידות, הספרות העממית והספרות החדשה. בהצעתו זו שאף למעשה למוסס את ההבחנה בין ספרות חול לספרות קודש, ולהציג את ספרות הקודש כספרות מופת לאומית, גם בעבור מי שחדלו מלראות בה סמכות מעשית מחייבת. כוונתו במפעל כינוס רחב־היקף זה הייתה ברורה:
הכוונה של הכינוס היא להסיר את המחיצות, לעשות אחדות, הישן לחדש והחדש נתחבר עם הישן בלי מחיצה. רק על ידי אחדות זו תקבל הספרות של זמננו את המסכות, את האבטוריטטה של כל האומה, וגם את ההכרה של כל יתר הגויים, כמו שהיה ביחס לספרותנו הקדומה, ביחס לתלמוד המוכר על ידי האומה וגם על ידי התרבות האנושית (דברים שבע"פ, עמ' ריג)
אבל ביאליק לא רק עסק בכינוס הקיים, אלא תרם תרומה משמעותית לעיסוק בתורה שבעל פה בעשורים הראשונים של תחיית ישראל בארץ. גם אחרי שעזב את העולם הישיבתי והדתי, הוא ראה עניין גדול בתורה שבעל פה וביצירה היסודית שלה – המשנה, וזאת בניגוד לזרמים ציוניים מרכזיים ואישים כדוד בן־גוריון שמצאו עניין רק בתורה שבכתב, כלומר בתנ"ך ובפניו הלאומיות והארצישראליות, תוך הפקעתו מן המסורת הדתית.
ביאליק טען טענה כפולה: האחת, ששישה סדרי המשנה אינן רק הקדמה לשני התלמודים, אלא יצירה שיש להתייחס אליה באופן עצמאי, כזו שמתפקדת כחיבור הישיר ביותר לקיום הישראלי־חקלאי הקדום בארץ. השנייה, שפירושי המשנה הוותיקים אינם מתאימים לקורא העברי החדש, ונדרש פירוש עכשווי מותאם ליהודי שהפסיק לדבר את שפת בית המדרש ואינו חש בה עוד בן בית. זו הבקעה שבה בחר להתגדר, והוא החל (אך לא סיים) לכתוב פירוש משלו למשנה, תחת השם "משנה לעם".
בפירושו מביא ביאליק את פסוקי התורה הרלוונטיים, מנקד את המשניות, מציע מבט־על על נושאי המסכת, מבאר מושגים ומנגיש את המחלוקות המרכזיות. הוא הרבה להתייעץ עם הראי"ה קוק על פירוש זה, ואף נהג להגיע במיוחד לשם כך מתל־אביב לירושלים. הראי"ה, שקרא לו "משוררנו הנשגב", כתב לו ביחס לחיבורו זה כי "אותות הכשרון של חכמה ומלאכה מדויקת הם פזורים על פני כולו, ורבים יהיו נהנים לאורו".
שנים אחר כך יבואו פרופ' חנוך אלבק, ר' פנחס קהתי ובדורנו משפחת ספראי, וירחיבו ויעמיקו את דרך לימוד זו בפירושיהם המונומנטליים למשנה. נראה כי גם מיזם הביאור המקיף של הרב עדין אבן־ישראל (שטיינזלץ) הן לתלמוד הבבלי והן למשנה שראה אור לאחרונה, הושפע מכיוונים אלו.
המשנה עצמה נכתבה ונחתמה בידי רבי יהודה הנשיא מתוך חשש ודחיפות של אובדן המסורת והצורך בשימורה, בבחינת עת לעשות לה'. ביאליק, כמו ההולכים בדרכו, נרתם למפעלו הפרשני בעקבות תחושה ממשית דומה. גם היום, נוכח מאבקים רבים בזירת הזהות הישראלית שלנו, אני חש כי ביאליק היטיב לראות כי המערכה מתרחשת בבית המדרש. למרות כל הטעננות על אובדן הרלוונטיות שלו, אני חש הוא עדיין מתפקד כ"בית היוצר לנשמת האומה": "עוֹד הוֹתִיר אֱ־לֹהֵינוּ לִפְלֵיטָה גְדוֹלָה/ גַּחֶלֶת לוֹחֶשֶׁת בַּעֲרֵמַת הַדָּשֶׁן" (המתמיד).
כאן הבאנו מתוך הקדמתו של ביאליק לפירוש המשנה (1932), שבה הוא מאפיין את פירושו החדש ומסביר את המניעים לכתיבתו.
שביבי אש בחצצי חלמיש // הקדמת ביאליק לפירוש המשנה
הספר הראשון אחרי כתבי הקדש, שנשמר במקורו העברי ועמד בידי האומה מימי סדורו ועד היום – היא המשנה. התורה שבעל פה, רוח אפיה ונשמת חייה של התורה שבכתב, אצורה ועומדת במשנה.
המשנה היא הבבואה הנאמנה ורבת הפנים של כל ארחות החיים וצורות התרבות ששלטו בישראל כמה מאות שנים אחרי חתימת כתבי הקדש, ובעוד העם מעורה באדמתו. בצדו של המקרא, מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית, משמשת לנו המשנה מחצב אין־תכלה בן מעמקים עצומים של אותה הלשון העברית עצמה בפניה החדשות, כאשר נגלתה בימי חיותה האחרונים, בטרם נִתקה כֻלה משרשי החיים הממשיים ובעוד לא נעתקה כֻלה מפי העם. עוד דורי דורות יסיעו מן המחצב הזה אבנים וצרורות לבנין לשוננו ולתקומתה השלמה בפה ובכתב, הואיל ולשון המשנה, לפי כל תכונתה, קרובה לדרך המחשבה והדבור של בן זמננו קרבה יתרה מלשון המקרא.
כל הסגולות האלה מזכות את המשנה להצטרף אף היא לאבני הפנה, ואולי גם אבני השתיה, של חנוך העם בכל הזמנים, ומחייבות את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה. ואולם לשם כך יש לבקש ולמצוא דרכים להקלת למוד המשנה על העם ולהמתיק עליו כפי האפשר את טורח העסק בה.
יש רואים את למוד המשנה כ"יבש", דמיונה בעיניהם כעולם מאובן ודומם. וכבר יצא אחד מבעלי הסוד הראשונים ודרש: "המן הסלע הזה נוציא לכם מים? זו תורה שבעל פה". ואולם כך ישפוט רק השופט למראה עיניו בלבד. מי שלבו ער ועינו פקוחה ואזנו קשובה, הוא יגלה גם מתחת למסוות המאובנים האלה את פני החיים המופלאים, הקדמונים, המסותרים מאחוריהם, וגם מחיק "הסלע הזה" תגיע לאזניו המית מים חיים מפכים. האין ריח השדה עולה מערוגות המשנה בסדר זרעים? האין שוקי ירושלים, מבואות צפורי וסמטאות טבריה על כל המונם ושאונם ועל כל מראות חייהם העתיקים מבצבצים ועולים לעיניכם מבין השיטין של מועד, נשים ונזיקין? האין שומע מבין טורי קדשים וטהרות קול פעמי כהנים זריזים וצעדי לויים משכימי קום בחפזם עם שחר אל ההיכל לעבודתם ולדוכנם?
לא המשנה יבשה. יבשה נפשנו. ואם המשנה נראית כיבשה מבחוץ – לחה היא מבפנים. כך היא סגולתו המיוחדת, הלאומית, של סגנון ההלכה העברית: כבישה מוחלטת של יצר ההרגשה ואפילו הרוממה והמשולהבת ביותר, והצנעתה העמוקה של זו בגופי מעשים זעירים ובממשים קטנים. מדת צניעות היא מסוג מיוחד, צניעות יהודית, בלתי מובנת לזרים. כל פרט של הלכה פרור קטן הוא, גביש יחידי, של ענין רוחני נעלה. כך נגנזים שביבי אש, אחיהם הקטנים של הברקים, בחצצי חלמיש. אף ההלכות של המשנה, על הפרוטרוט המרובה שבהן, רסיסים קטנים הם, צרורי צרורות, מתז לוחות האבן המנופצים, שירדו באש ונתנו בקולות וברקים.
קשה היא המשנה – כאביה החלמיש בלוחות אלהים, ואולם כמוהו הריחה אף היא אש שלמעלה, אש הברק, וגם צפנה ממנו ניצוצות ורשפים בחיקה. רק מי שהוא מחונן בכשרון הראיה הפנימית, הוא ימצא את הגרעין הרוחני, את טפת האור, הגנוז במעמקי הקלפה הקשה של ההלכה, והוא יבין את אשר לא הבין הדרשן הנ"ל עם התאמרו להיות כאחד "המציצים לפנים" – כי "מן הסלע הזה", המשנה, אפשר להוציא לא רק מים, כי אם גם לחצוב להבות.
ועוד רמז אחד בנוגע לצד החנוכי שבלמוד המשנה: היהדות בדורנו מתפרנסת בעיקר מן האגדה. צורתה המעשית הולכת ופוחתת, וגם נפחסת. הרי ידוע: כלי מעשה ששוהים בטלים, בלא שמוש, נפסלים לשמוש. יסוד החובה והכרת החובה שביהדות הולך ומתערער מתחתיה. עוד מעט והיתה לנו יהדות שכולה רשות, יהדות התלויה ב"מצב רוח", ב"אמירה בעלמא". כח הרצון הקבוצי, ועמו כשרון המעשה, הולך ותש, ולא רק בפנת הדת – בכל הפנות. יש סכנה כי גם בהתעורר הרצון לא ימצא שוב את הדרך למעשה, לפי שזו נשכחה בינתים.
ההלכה, לבושה המעשי של תורת ישראל, בסגנונה "היבש", המצומצם, הקפדני, המדויק, מועט המחזיק מרובה, בשובה לתפוס את המקום הראוי לה בסדר הלמוד של הדור הזה, וכמובן, בשיטה מושכלת ונוחה מלשעבר, וכמובן עוד בהצטרפה עם זה לגורמי השפעה חנוכיים זולתה – הלכה זו, יש בלי ספק גם בה – ולא רק מצד צורתה הספרותית וכוון רוחה הכללי בלבד – כדי להטיל את חלקה אל הקלפי המשותף של יתר הגורמים, וביחד עמם להועיל הרבה להגברתו ולהעדפתו של יסוד המעשה והכרת החובה ביהדות על היסודות שכנגדו. ואל יהא הדבר קל בעינינו בדור הזה.
בסיום דברי הקדמה אלה, אולי כדאי להזכיר את הניסיון שעשו בשעתו שני חברים, הסופר ר' י"ח רבניצקי ביחד עם בעל המהדורה הזאת, לאסוף ולסדר את מבחר האגדה התלמודית והמדרשית בטעם בני דורנו ולשלחה החוצה. הנסיון הצליח במדה שלא פללו לה בעלי המעשה עצמם. "ספר האגדה" – הוא שם האוסף – פשט לרבבותיו בכל גבולות ישראל ויהי כמעט לספר התמיד על שלחן כל יודע ושומע עברית. וכמדומה שהספר עשה שליחותו. לרגלו התבצרה האגדה בהכרת דורנו כאחד מנכסי הרוח היקרים ביותר של עמנו. השפעתו של "ספר האגדה" נגלתה בחנוך קטנים וגדולים, בספרות, בסגנון.
בדרך ההיא ומתוך אותה כונה נעשה הפעם שוב נסיון בהלכה.
האגדה, כידוע, נמשלה ליין; ההלכה – ללחם. בעולם החומר – הלחם קודם ליין; בעולם הרוח יש אשר יהי גם להפך. ובשלח עתה מסדר המהדורה הזאת את פרי עמלו על פני חוץ אין לו בלתי אם להתפלל: יהי רצון שיהא מזל "הלחם" כמזל "היין".
