ברשימת הסיכום שה"ניו יורק פוסט" נוהג לפרסם בסיומה של כל שנה אזרחית, מופיעים האמנים הבולטים שהלכו לעולמם במהלך השנה האחרונה. בין שמותיהם של אנשי רוח וספר מערביים, הופיע הפעם, לקראת סוף שנת 2022, שמו של נזיר הזן הווייטנאמי תיך נאת האן – המורה הבודהיסטי השני בפופולריות שלו בעולם, אחרי הדלאי לאמה הטיבטי. "נזיר וסופר, נולד ב־1926", נכתב בפשטות על האן, והציטוט שנבחר לייצג אותו הוא: "רבים מאיתנו רצים כל ימי חיינו. התאמנו בלעצור".
כמי שלימד מיליוני אנשים מכל רחבי העולם לעצור לרגע, לתת מרחב של תשומת לב למה שמתקיים עכשיו, וללמוד להתבונן לעומק על עצמנו ועל האחר – היה לתיך נאת האן עצמו הספק אדיר. הוא פרסם כמאה ספרים, חלקם רבי מכר עולמיים שנמכרו במיליוני עותקים, והמשיך ללמד בכל רחבי העולם, כל עוד גופו אִפשר זאת. את שנותיו האחרונות, לאחר שבץ שפגע ביכולת הדיבור שלו, בילה מוקף בקהילתו ובתלמידיו. לפני שנה בדיוק מת במולדתו האהובה וייטנאם, שממנה גלה בכפייה לפני עשרות שנים.
הספר האחרון שכתב האן לפני מותו, ויצא לאור בעברית לפני כשבועיים, "זן ואמנות הצלת הפלנטה" (בהוצאת רדיקל, תרגמו לעברית חגית הרמון ואסנת הופמן), עוסק במשבר האקלים מנקודת מבטו הייחודית, ששולחת אותנו כתמיד להתבונן פנימה אל תוך עצמנו, ולא רק החוצה. בניגוד לזעם, הנחשב למניע ראוי בחוגי האקטיביזם לגווניו, קריאתו של האן היא תמיד לחיפוש אחרי מבט מאוזן ובוגר על המשברים המקיפים אותנו, מבט מלא חמלה על העצמי ועל האחר, והבנה שכולנו יחד באותה סירה על ים סוער. התגובה השקולה והעמוקה שלנו עשויה לחולל שינוי, במקום לתרום להסלמה של מעגל כאב הדדי. "כאשר סערה בים מגיעה לסירה קטנה, אם אדם אחד נשאר יציב ושלֵו, אחרים לא ייכנסו לפאניקה וכך יש סיכוי גדול יותר שהסירה לא תתהפך" (מתוך ספרו love in action).
הדבר המובהק ביותר בדמותו של האן, מעבר לחדות האינטלקטואלית מצד אחד ויכולתו לדבר בשפה פשוטה על רעיונות עמוקים ומופשטים מצד שני, היה השקט והרוגע שאיתם התהלך בעולם. בין אם התראיין לאופרה וינפרי מול המוני צופים או פגש במנהיגי עולם, ובין כאשר שוחח בכובד ראש עם ילדים על שאלותיהם על החיים, האן ביטא שילוב של עדינות, רוגע ומוכנות לשמוע כל שאלה לעומק. הוא דגל בהקשבה עמוקה ככוח מרפא ליחסים שלנו. הוא גם היה אחד המורים הרוחניים המודרניים שמעולם לא הואשם בחריגה מכללי המוסר הרבים שבבסיס ההגות הבודהיסטית. הקהילה שהקים בדרום צרפת, הידועה בשם "פלאם וילאג'" (כפר שזיף), שמה דגש רב על יחסים בתוך הקהילה, ולא רק על תרגול מדיטציה בהתבודדות.
עם השקט הזה, האן יצר והוביל במשך עשורים רבים זרם בודהיסטי שחרט על דגלו את המעורבות החברתית כחלק מהותי מהתרגול והלימוד. זרם זה נקרא "בודהיזם מעורב". הוא לימד את כל מי שהסכים לשמוע כיצד לפגוש לעומקו את המרחב הכעוס, הכאוטי, מלא היצרים, האינטרסים והעימותים, הכרוך במאבקים חברתיים, ולשאול שאלות שמופנות גם פנימה ולא רק החוצה, אל עבר ה"אחר". בנינוחות ובחיוך הוא עודד אנשים להבין מה תומך בנו כבני אדם ומאפשר לנו איזון, ולעומת זאת מה יוצר בתוכנו הסלמה של כאב, עד כדי פעולה תוקפנית שתופנה החוצה. חקירת העומק הזו, שכה שונה מהתפיסה המוכרת שלנו על "אקטיביזם" צועק, בועט ומטלטל, היא תפיסה מרתקת שיש בה רלוונטיות ללא קשר לדת או לאמונה שממנה אנו מגיעים.
להקשיב אל הרגע הזה
משמעות השם תיך נאת האן היא "פעולה מהאיכות הנכונה ביותר". תלמידיו קראו לו בפשטות "תאי" – מורה. הוא נולד ב־1926 למשפחה פשוטה במרכז וייטנאם, ובגיל צעיר החליט, כמו רבים לפניו ואחריו, להפוך לנזיר בודהיסטי. בעקבות המלחמות בארצו עבר האן חיים מלאי תהפוכות וקשיים אדירים, והיה עד לסבל עצום של סביבתו. מאז 1966 ועד השנים האחרונות לחייו הוא הורחק ממולדתו, בעקבות ניסיונותיו ליצור שלום בין הפלגים הנלחמים של דרום וצפון וייטנאם.
לאחר שהוגלה מווייטנאם התיישב בדרום צרפת ויצר שם את אחד ממרכזי המדיטציה הגדולים והמשגשגים בעולם המערבי, "כפר שזיף" (על שם מטע עצי השזיף שניטעו באדמה זו). תוך כדי החוויות הקשות הללו, הוא עבר תהליך אישי של התמרה עמוקה שתועד ביומניו, והפך למשורר, סופר ואקטיביסט. נוכחותו הקרינה עדינות ועוצמה גם יחד, והוא הפך כאמור למורה הבודהיסטי המפורסם ביותר בעולם אחרי הדלאי לאמה הטיבטי. מרטין לותר קינג אף הגיש את מועמדותו לפרס נובל לשלום.
חייו ופועלו של האן השתלבו בהקשר תרבותי רחב, מעבר לסיפורו האישי. הקשר זה כולל היווצרות זרם בודהיסטי עכשווי שעוסק במעורבות חברתית כחלק בלתי נפרד מההגות והתרגול הרוחני, עלייה בתפוצתם ובהשפעתם של עקרונות בודהיסטיים על הפסיכולוגיה המערבית, והצורך של כולנו בדמויות מעוררות אחדות והשראה, בעולם שהולך וקורס לתפיסות מפולגות ומקומיות. בעוד שאת סיפור חייו האישי ניתן לקרוא במקומות רבים, אנסה לגעת בכמה מנושאי העומק שבבסיס השפעתו של האיש העדין הזה על מיליוני בני אדם.
ישנן שתי דרכים לשטוף את הכלים. הראשונה היא לשטוף את הכלים כדי שיהיו לנו כלים נקיים; השני היא לשטוף את הכלים כדי לשטוף את הכלים (מתוך הספר "נס הקשיבות"; תרגום שלי).
מיינדפולנס, קשיבות בעברית, מוגדר בפסיכולוגיה המערבית כמודעות שעולה מהפניית קשב אל ההווה ואל הרגע, באופן פתוח, ער ובלתי שיפוטי. ב־1975 יצא לאור באנגלית ספרו של האן "נס הקשיבות" (או כפי שתורגם לעברית, "נס התודעה המלאה", בהוצאת אור עם). הוא הפך לרב מכר עולמי וכונן כבר אז את מה שנחשב היום כתנועת המיינדפולנס המודרנית. תנועה זו התעצמה, ובימינו היא כוללת גוף מחקר רחב על השפעותיו של האימון המנטלי לקשיבות על מצבים כמו דיכאון, חרדה וכאב, ויתרונותיו בטיפוח רגשות חיוביים, אמפתיה ויכולות למידה.
מיינדפולנס הוא אימון מנטלי שעומד מול "הטייס האוטומטי" שלנו – היותנו מוסחים ומנוהלים על ידי תבניות תגובה אוטומטיות של זיכרונות, מחשבות, תכנונים ורגשות. דוגמה פשוטה לחוסר קשיבות היא הרגע שבו שמנו לב שנהגנו על אוטומט לגן של הילדים, כאשר בפועל התכוַונו להגיע למקום אחר, או הרגע שבו בן הזוג שלנו עשה משהו בבית ומיד עלתה בנו תגובה אוטומטית של זעם. עולם המיינדפולנס מנסה לסייע לנו לנוע בחיינו מתוך ערכינו העמוקים, ולא מתוך התגובות האוטומטיות שלנו.
מיינדפולנס משולב כיום כהתערבות חילונית ומבוססת־מחקר בגישות פסיכולוגיות וחינוכיות, בהתמודדות עם שחיקה בארגונים גדולים (פייסבוק וגוגל לדוגמה), בפרלמנט הבריטי ובחלקים מהצבא האמריקני. גם בישראל ישנם כמה גופים המשלבים מיינדפולנס במערכת החינוך, עם אנשי טיפול, עם אסירים ועוד.
תיך נאת האן ידע כמובן כי בהגות הבודהיסטית, שממנה האימון המנטלי הזה עלה, מיינדפולנס הוא מונח העטוף בשלל השקפות עולם אתיות, ובראשן ההכרה כי התפיסה שלנו את עצמנו באופן צר, מקובע ומבודד היא מקור לאינספור ביטויים של סבל ואי נחת בעולם. בספרו "נס המיינדפולנס" הוא מדבר, כדרכו, בשפה פשוטה ונוגעת ללב על האופן שבו נראה לנו העולם כאשר אנו עוצרים את הריצה המורגלת שלנו, ומפנים קשב עמוק לרגע ההווה, הרגע היחיד שבו חיינו מתקיימים:
אנשים מתייחסים להליכה על המים או באוויר כנס. אך אני חושב שהנס האמיתי הוא לא ללכת על מים או על אוויר, אלא ללכת על האדמה. כל יום אנחנו מעורבים בנס שאפילו איננו מזהים: שמיים כחולים, עננים לבנים, עלים ירוקים, העיניים השחורות הסקרניות של ילד – עינינו אנו. הכול הוא נס.
בסרט תיעודי שיצא אחרי מותו, האן מצולם כשהוא יוצא לתרגול מיינדפולנס בהליכה איטית, באדמות מרכז המדיטציה כפר שזיף בצרפת. הוא הולך באיטיות, בעדינות ובתשומת לב לכל צעד, לבוש בגלימה חומה ופשוטה. אחריו צועדים מאות אנשים. בנוכחותו משמש האן מעין חומה שעוצרת באותו רגע את הריצה המורגלת של מאות אנשים. כל צעד נוגע באדמה, האדמה נוגעת בנו, והלב יכול להירגע לכמה נשימות. אך כל זה אינו לשם הבריחה מהחיים. "מיינדפולנס אינה רק מנוחה ושמחה, אלא ערנות וצלילות. היא אינה הימנעות, אלא מפגש שלו עם המציאות", כתב האן. בעבורו, המפגש עם המציאות כלל גם מציאת דרך להתמודד עם קונפליקטים בין־אישיים ומדיניים, ולפעול בתוכם באופן ריאליסטי, רחב וחומל.
חמלה גם על התוקפן
כמי שחיים באזור סכסוך, אנו מכירים היטב את האתגר של שמירה על נקודת מבט רחבה בזמנים של סערה ביטחונית או בעת תחושה שאנו עצמנו מאוימים. במצב הישרדותי, אפילו השאלות הפשוטות ביותר הופכות לטעונות. הסיפור על כתיבתו של השיר המפורסם ביותר של האן, "אנא, קרא לי בשמותי האמיתיים", לוקח אותנו אל עומק התפיסה שאותה רצה להנחיל כדוגמה אישית להתמודדות עם כאב כזה. השיר נכתב ב־1976 לאחר שהאן, ששהה באותו זמן עם משלחת שלום בפריז, קיבל מכתב ובו תואר כיצד במהלך ניסיונם של וייטנאמים לברוח מסכנות המלחמה בארצם, שתי סירות מלאות פליטים עשו את דרכן בלב ים. אחת הסירות הותקפה על ידי שודדי ים תאילנדים, וילדה בת 11 נאנסה על ידי אחד מהם. כשאביה התערב הוא הושלך מהסירה, ואז גם היא השליכה עצמה לים וטבעה.
בכנות נוגעת ללב מתאר האן בספרו "אמנות החיים" (הוצאת אור עם, תרגמו חגית הרמון ואסנת הופמן) כיצד קרא את המכתב הזה בפריז ונסער מהסיפור הנורא. הוא חווה שלל תחושות של כאב נפשי, "אך כמתרגלים (של מדיטציה; מ"ל) איננו יכולים להניח לרגשות של כעס וחוסר אונים לשתק אותנו. לכן תרגלתי מדיטציה בהליכה, מדיטציה בישיבה ונשימה מודעת, כדי שאוכל להתבונן במצב יותר לעומק". השאיפה הזו, להתבוננות "יותר לעומק", מאפיינת את הלימוד הבודהיסטי בכלל ואת הלימוד של האן בפרט, בעיקר סביב עימותים. הוא מתאר מה כוללת עבורו אותה "התבוננות יותר לעומק". זהו מהלך מחשבתי שבוודאי יאתגר ויכעיס רבים מאיתנו. האן ישב ודמיין את חייו של שודד הים. כיצד נולד בוודאי בתנאים קשים, גדל ללא מי שילמד אותו דבר־מה מלבד אלימות, וחווה חיים של עוני וכאב. הוא כותב:
כשעשיתי מדיטציה באותו לילה בפריז, ראיתי שמאות תינוקות ממשיכים להיוולד בנסיבות דומות והם יגדלו להיות פיראטים, אם לא אעשה עכשיו משהו לעזור להם. ראיתי את כל זה והכעס שלי נעלם… יכולתי לחבוק בזרועותיי לא רק את הילדה בת האחת־עשרה, אלא גם את הפיראט. ויכולתי לראות את עצמי בהם… הפכתי להיות נחוש לחיות את חיי בדרך כזו שבה אוכל לעזור לא רק לקורבנות אלא גם לתוקפים. כך, אם תקראו לי תיך נאת האן אומר "כן, זה אני"; אם תקראו לי הילדה הצעירה, אומר "כן, זה אני"; אם תקראו לי הפיראט , גם אז אומר "כן, זה אני". כל אלה הם שמותיי האמיתיים (אמנות החיים, עמ' 31).
הכל מתחיל בתוכנו
תשומת הלב להווה וההתבוננות לעומק באופן הזה, חושפת לפי האן עובדת יסוד על העולם ועלינו: אין שום דבר בעל קיום עצמאי וקבוע. הכול מתהווה יחד. העץ אינו באמת קיים בנפרד מהאדמה, השמש והגשם. בתפיסה הבודהיסטית שלימד האן אנחנו בדיוק כמו העץ, מכילים ממש עכשיו את המים מהגשם, את פירות האדמה, את המחשבות של הורינו ואת עתידם של ילדנו. כך הוא כותב:
אם אתה משורר, תראה בבירור שענן שט לו בדף נייר זה. בלי ענן, לא יהיה גשם; בלי גשם, עצים לא יצמחו; ובלי העצים, אין אנו מסוגלים להכין נייר. הענן מוכרח להתקיים כדי שהנייר יתקיים. אם הענן איננו כאן, גם דף הנייר לא יוכל להיות כאן. אנחנו יכולים לומר שהענן והנייר שלובי הוויה. המלה "שלובהיות" interbeing)) אינה קיימת עדיין במילון, אבל אם נצרף את התואר "שלוב" עם הפועל "להיות" נקבל צורה חדשה: שלובהיות (מתוך "לב ההבנה", הוצאת פראג),
ישנו סרטון שבו נראה האן יושב מול ילדה בת חמש או שש, שעלתה לבמה הפתוחה כדי לשאול אותו שאלה. היא יושבת על שרפרף גבוה, מנדנדת את רגליה ומספרת לו על הכלב שלה שמת ועל הצער שבליבה. השאלה מקבלת תשומת לב מלאה, ותשובה לא מתיילדת. הוא מדבר איתה בפשטות על "שלובהיות", ועל כך שכל דבר שחי על פני האדמה מורכב מרכיבים שונים, שנמצאים בתנועה והשתנות מתמדת. כמו ענן שהפך לגשם או ברד, ואז לנחל, ונכנס כמים לכוס התה שאנחנו שותים. הוא מזמין אותה להבין שכשהוא שותה כוס תה ומתבונן לעומק, הענן קיים בתה שלו. הכלב שלה הוא כמו הענן הזה. כשתסתכלי בפעם הבאה בענן, תזכרי את הכלב שלך.
הפשטות העמוקה הזו ליוותה את דמותו תמיד, והפכה למשאב עצום למען אחרים גם כשעסק בנושאים טעונים כמו מלחמות, סכסוכים או משבר האקלים. ברב המכר האחרון שלו, "זן ואמנות הצלת הפלנטה", עוסק האן בשאלה השאפתנית "כיצד ניתן לנסות ולהציל את העולם מבלי לאבד את השלווה". הוא מדגים, שוב, כיצד ניתן להביט באזור טעון ומלא פחד וקושי, מבלי לקרוס לתוך ייאוש וזעם. לתפיסתו, העוצמה שלנו כבני אדם היא היכולת להתמיר קודם כול את עולמנו הפנימי, ולהבין שיש קשר בין מצבנו הנפשי – קונפליקט, ריקנות, חרדה ודכדוך, ובין יכולתנו לפתור את המשברים החיצוניים שסביבנו.
בעידן שבו נדמה לעיתים כי שני הקצוות של התלהמות או ייאוש הן האפשרויות היחידות שלנו להתמודדות עם בעיות – אישיות, חברתיות ועולמיות – האן מתייחס היישר לתחושות חוסר האונים שלנו מול מצבי חיים שנדמה לנו כי הם גדולים מאיתנו. הייאוש והפחד יוצרים הימנעות ממפגש עם המציאות, ומובילים להסתגרות ובדידות שרק מחריפים את תחושת המשבר.
בספרו האחרון, כמו בכל דבריו, האן מעודד אותנו למבט אמיץ שמזמין לחקור את החוויה שלנו ולחפש תמיד את דרך האמצע, את ערכי הליבה. הוא מציג תפיסה של כוח שאינה כוחנית, אלא נובעת מהיכולת לא לקרוס גם במצבים קשים. כך הוא כותב בקטע שכותרתו היא "אמנות הכוח":
אל לכם לחשוב שאם אין לכם כסף או מעמד, אתם חסרי אונים ואינכם יכולים לעשות דברים משמעותיים. פגשתי אנשים רבים, עשירים ובעלי כוח, הסובלים מרה, ורבים מהם אינם מסוגלים לעזור לאחרים. הם כל כך עסוקים בצבירת עושר שלא נותר להם זמן לעצמם או למשפחתם. אני עצמי שמח מאוד ללא עושר וכוח, ולמעשה, הצלחתי לעזור לאנשים רבים. יש דברים שאני יכול לעשות ואחרים אינם יכולים. אני יכול לצום במשך עשרה ימים, או למשל, כשאני שומע משהו מעליב, אני לא כועס, אני מסוגל לחייך, יש רבים שאינם מסוגלים לעשות זאת… לכוח אמיתי תמיד צריך להיות ממד רוחני (עמ' 211).
סליחה מן האדמה
ב־1997 הגיע האן לביקור בישראל. בביקור זה פגש אותו, בין השאר, הרב ד"ר אלון גוטשטיין, שמנהל מזה חצי יובל שנים את מכון אליהו לדיאלוג בין־דתי, המפגיש מנהיגי דתות מכל העולם לשיתוף רעיוני ורוחני. לאחר ההיכרות בישראל נסע גוטשטיין לבקר במנזר של האן בדרום צרפת. "איש עדין", הוא מתאר אותו, "ונדמה לי שהעדינות שלו באה לידי ביטוי גם באופן שבו התייחס לדתות אחרות. הוא אִפשר ואפילו עודד אנשים להישאר בדת שלהם. הוא לא דרש מעולם לוותר על הדת שלך כדי להצטרף אליו".
הרב גוטשטיין מספר על קשר הדוק שנרקם עם הנזירה צ'אן קונג, האדם השני בחשיבותו בארגון של האן, שליוותה אותו מאז ימי וייטנאם. קשר זה נמשך במסגרת ועידת האקלים, שכללה מיזם בין־דתי של הכרזה על עקרונות דתיים להתמודדות עם משבר האקלים. "היא ועוד כמה נזירות תרמו טקס של בקשת סליחה מהאדמה. היופי של האנשים הללו הוא שהם מביאים מודעות, עומק והתכוונות, אבל בלי להכריח אותך לאמץ משהו. הם נותנים לך כלים, פרספקטיבה ומבט רוחני".
על התפיסה שלפיה כל הדברים בעולם מתקיימים יחד, בתלות זה בזה, אומר גוטשטיין: "כשמנסים למצוא לזה סימוכין יהודיים, זה לא הדבר המיידי שעולה. אם מתאמצים אפשר למצוא את הרעיונות הללו. אבל אצלו, האחדות הזה שהכול קשור – הוא היה מסתכל בכוס מים ורואה את העננים – הייתה מאוד מרכזית, וזה מבט שהוא יכול להביא מעבר לגבולות של הדת והמסורות של אנשים אחרים. זה היה היופי של האיש הזה. איש עדין, איש אציל, שהקים תנועה עם הרבה אנשים עדינים ואצילי נפש, שרוצים להביא מבט עמוק וחודר יותר לחיים ולתרום למה שהעולם צריך לו, וכל זאת מבלי לכפות את עצמם על אחרים".
לאחר מותו ביקש האן שלא לטמון את עפרו במבנה שעליו שלט. הוא היה מתבדח שאם יעשו זאת, עדיף שיכתבו על השלט "הוא לא כאן". תלמידיו פיזרו את עפרו, בטקס נוגע ללב, באדמת מרכזי המדיטציה שהוקדמו בהשראתו ושבה חי מרבית חייו. כשיגיע הגשם, הם ידעו, הוא יזרום לתוך האדמה, העצים והעולם שכה אהב.
מתי ליבליך היא מייסדת־שותפה ומנהלת ההכשרות במרכז לחינוך קשוב ואכפתי. מחברת הספרים "להיות כאן ועכשיו" ו"שבילי המיינדפולנס"
