בניגוד למיתוס שלפיו העברית הייתה שפה מתה, היא שימשה שפה חיה במשך כל הדורות בקרב תלמידי חכמים, בחיבוריהם ובתכתובות שביניהם. בפי חברי הקהילות, לעומת זאת, היא שימשה במעמדים ליטורגיים (תפילות) ופארא־ליטורגיים (ברית מילה, סעודות וטקסים דתיים אחרים), אך לא כשפה חיה.
במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה החל תהליך חדש בקרב מקצת יהודי מרוקו, שהתגוררו בעריה הצפוניות ונחשפו ראשונים לתרבות יהודי אירופה במערבה ובמזרחה. כבר ב־1860 הגיעו אליהם עיתונים יהודיים כתובים עברית ממזרח אירופה, ובאמצעותם למדו על הלכי הרוח החדשים שם, ובראשם ההשכלה והתחייה התרבותית העברית.
מחקר ההיסטוריה התרבותית יוצא מנקודת הנחה שרק מתוך בחינה רבת־זוויות אפשר לעמוד על מלוא המשמעות של תופעה תרבותית מוגדרת. כלומר, חקר הביטויים התרבותיים – ספרות, מוזיקה, אמנות חזותית לגווניה, הגות וכדומה – בהקשריהם האידאולוגיים, האנתרופולוגיים, החברתיים והפוליטיים, ולרוב גם הפסיכולוגיים. דוד גדג' ייחד את מחקרו ההיסטורי־תרבותי לתרבות העברית במרוקו בימי הפרוטקטורט הצרפתי שם, ובמשתמע הניח שעצם הנוכחות הצרפתית במרוקו באותן השנים כישות פוליטית, ולא רק כנקודת ייחוס תרבותית, חוללה תופעה תרבותית חדשה בקרב חלק מיהודי מרוקו: תרבות עברית.
גדג' השתית את מחקרו על ארבעה סוגי מקורות: ארכיונים של ארגונים ומוסדות, כלומר תכתובת רשמית ורשמית למחצה; ארכיונים פרטיים, שממצאיהם עשויים להיות מגוונים יותר ולכלול גם תכתובת לא פורמלית, טיוטות, מזכרים וכדומה; עיתונים וכתבי עת, ששימשו "נשאי תרבות" ו"סוכני שינוי"; מקורות ומחקרים. מתברר שהמקורות בתחום עשירים מאוד, וחוקר מוכשר יכול להפיק מהם תמונה ססגונית ומרתקת.
אליטה אינטלקטואלית חדשה
חלקו הראשון של הספר דן בשלושים השנים הראשונות של הפרוטקטורט, עד לנחיתת כוחות בעלות הברית בצפון אפריקה. בתקופה הראשונה (1912–1926) החלו בוקעים ניצני התרבות העברית במרוקו. "למשכילים בצפון אפריקה", מציין המחבר, "קווים ביוגרפיים משותפים: מרביתם נולדו בעשור השישי של המאה ה־19; הם התחנכו במסגרות חינוך מסורתיות של הקהילה, וחלקם גילו בקיאות בשפות זרות, שאותן למדו באופן עצמאי; הם למדו בישיבה, התמצאו בארון הספרים היהודי ושלטו בשפה העברית ברמה שאפשרה להם לקרוא עיתונות וספרות משכילית שנכתבה באירופה; פעילותם המשכילית לא צמחה מהכשרה במוסדות תרבותיים, אלא הייתה פרי החלטה אישית שגמלה בהם לאחר שהתוודעו לתנועת ההשכלה בעיתונות ובספרות העברית או דרך מפגש עם משכילים מחוץ לצפון אפריקה; הם השתייכו למעמד הבינוני או הנמוך בקהילות… אליטה אינטלקטואלית חדשה…; הם השתייכו לזרם ההשכלה המתונה, שלא ראה בהכרח סתירה בין ערכי ההשכלה לערכי הדת והמסורת היהודית" (עמ' 41).
גורם משפיע נוסף הייתה חברת "כל ישראל חברים" (כי"ח), שהקימה את בית הספר הראשון שלה בתטואן שבצפון מרוקו ב־1862, ובטנג'יר הסמוכה ב־1864. דמויות המפתח בדור הראשון היו שלמה בניון, חיים בן־שבת ("לוסיוס"; אור בלטינית), דוד יום טוב צמח, מואיז נהון וסלומון בן־אוליאל בטנג'יר, ושמואל דניאל לוי בתטואן. רובם התחנכו בבית הספר של כי"ח בעירם, ולמדו אחר כך בבית המדרש למורים של כי"ח בפריז. "כששבו למולדתם נעשו סוכני תרבות לאידיאולוגיות החדשות שייבאו, והתאימו אותן לצורכי הקהילה המקומית".
גדג' מזהה שלושה דגמים של תרבות עברית: תרבות עברית לאומית דתית, שמעצבה הראשון היה חיים טולידאנו. הוא הושפע מחיבורי הרב האיטלקי יהודה מנחם אלפונסו פצ'יפיצ'י, שפיתח את תפיסת "היהדות המשולבת", אשר הושתתה על היסטוריה ושפה. דגם שני הוא תרבות עברית אוניברסלית. דוברה הראשון היה מואיז נהון, שהושפע הרבה מיהדות צרפת, ושני העקרונות המנחים שלו היו היהדות כדת אוניברסלית וכדת רציונלית. ודגם שלישי של תרבות עברית דתית מתוקנת, אשר דוברה העיקרי היה ס"ד לוי, שחתר "לחזק את הזהות היהודית הדתית לאורם של רעיונות מודרניים ושל גישות פדגוגיות מתקדמות".
פעילות עברית לאומית התקיימה כבר לפני הכיבוש הצרפתי, החל בראשית המאה העשרים, בערים מוגאדור, תטואן, סאפי ופאס. עוד פעלה בקזבלנקה חברת "מגן דוד", שעסקה בהפצת השפה העברית ואט אט התרחב מעגל השפעתה גם בערים נוספות. בין פעיליה היו האחים שלמה ואברהם חדידא, שהחזיקו חנות לספרים ולתשמישי קודש וכן ניהלו הוצאה לאור, שבין השאר הפיצה את העיתון "אור המערב". הוא יצא לאור שנתיים בלבד (1922–1923), אך מילא תפקיד מרכזי בהפצת התרבות העברית.
משנת 1926 התגבשו במרוקו כמה תרבויות עבריות. קבוצה אחת התגבשה סביב העיתוןL'Avenir Illustre [העתיד המצויר] שהופיע בקזבלנקה. אחד מראשי המדברים בה היה יעקב אוחיון. הוא דגל בלימוד עברית מטעמים לא ציוניים אלא רפורמיסטיים־לאומיים, כחלק מעיצוב זהות יהודית במרוקו, ושאף למזג בין התרבות האירופית והיהודית.
תיאטרון, חב"ד ופורת יוסף
במשך השנים נמתחה ביקורת גלויה אם כי מאופקת על מוסדות כי"ח במרוקו. הטענה העיקרית הייתה שרמת העברית הנלמדת בהם אינה מספקת. במשתמע הייתה זו ביקורת גם כלפי הפרוטקטורט הצרפתי וכלפי ראשי הקהילות שאפשרו זאת. ואכן, מאמצע שנות השלושים התחולל שינוי עמוק בגישה של כי"ח לחינוך העברי והיהודי, בעיקר ביוזמת אדם אחד, ז'יל ברונשוויג. תמיכה גדולה במאמציו סיפק דו"ח שכתב הרב מוריס ליבר באביב 1939, לאחר שסייר במרוקו והתרשם מן המצב המתסכל במרבית בתי הספר של כי"ח שם. במקביל גברה הפעילות הציונית במרוקו, ומאז 1936 התקיימה בה ועידה ארצית של ציוניה. על אלה יש להוסיף את הפעילות המתמשכת והמתגוונת של אגודת מגן דוד, שגדג' ייחד לה בספרו מקום נרחב.
בעקבות מלחמת העולם השנייה החלה פריחה בפעילות התרבותית העברית במרוקו באמצעות שני סוגים של סוכנים. האחד – יהודים מאירופה ומארץ ישראל שהיגרו אליה מסיבות כלכליות או בגלל קשרים משפחתיים, מורים בכי"ח שהגיעו מהארץ, יהודים שנמלטו מאירופה בזמן המלחמה, חיילים יהודים בצבאות בעלות הברית ומורים ושוחרי שפה מקומיים. הסוג השני כלל חומרים פיזיים: ספרים, עיתונים ומכתבים ששלחו אנשי "ברית עברית עולמית" למרוקו אחרי המלחמה וכן תמונות ותצלומים. "לטקסט הכתוב כוח עצום ביצירת תודעה לאומית לאוכלוסייה הנפוצה בשטחי ארץ רחבים ורחוקים זה מזה", מציין גדג'. סעיף חשוב במחקרו הוא חלקן של נשים בהפצת התרבות העברית במרוקו.
שוחרי התרבות העברית הפעילו מועדונים בדגמים שפתיים שונים: עברית בצרפתית – המועדון העברי של מגן דוד; עברית בערבית יהודית – המועדון העברי של חובבי השפה; ועברית בעברית צברית – קבוצת בן יהודה, שניהלו צעירים וצעירות. המועדונים היו סוכן תרבות מרכזי. גדג' סוקר ומנתח שורה של אופני פעולה ובהם: מסיבות עונג שבת, שיעורים ללימוד עברית, שירים ומקהלות, תיאטרון, תערוכות, מסיבות חג בגוון לאומי (בייחוד חנוכה, ט"ו בשבט ופורים), ימי זיכרון, לוויות ואזכרות, ותחרויות ספרותיות.
תוצאות מלחמת העולם השנייה חוללו שינוי עמוק בפעילות כי"ח, שהתאפיינה בראייה פוסט־טראומטית של השואה. עמנואל לוינס מילא תפקיד מכריע בהעצמת הצביון היהודי ובהעמקת הממד העברי בפעילות הממוסדת של כי"ח ברמה העולמית. לצד רשת בתי הספר של כי"ח פעלה במרוקו רשת "אוצר התורה" שיזם ב־1942 יוסף שמאע, יהודי יליד סוריה שחי בירושלים. הוא רתם לרעיונו את הרב אברהם קלמנוביץ, נשיא ישיבת מיר בניו־יורק, ואת הרב רפאל עבו, מחניכי ישיבת פורת יוסף בירושלים, ובעקבותיהם גם רבנים מקומיים חשובים ובהם הרבנים ברוך טולידאנו ממקנס, יוסף בן נאים מפאס, יוסף משאש ממקנס ודוד עובדיה מצפרו. היחסים בין כי"ח ל"אוצר התורה" היו מורכבים ומתוחים, ועם זאת פעלו לעיתים תוף שיתוף פעולה. גם חב"ד החלה לפעול במרוקו, מעת כניסתו של ר' מנחם מנדל שניאורסון לתפקיד האדמו"ר, ב־1951.
מנהיגים מקומיים בלתי נודעים
חמישים עמודים בספר מוקדשים לדיון במערכות ההכשרה של מורים לעברית. בראשית 1946 הקימה קבוצת מורים בקזבלנקה את "חבר המורים העבריים במרוקו", אגודה לעזרה הדדית למורי העברית. הצלחתם הייתה חלקית, אולם דווקא משום כך, אזכורם והדיון במאמציהם חשובים. הם היו חלק מן התהליך המורכב והמתסכל לעיתים של ניסיונות, המצטרפים בסופו של דבר למסה קריטית.
בעקבות המלחמה הוקם בקזבלנקה בית מדרש למורים בעברית. תוך זמן קצר הצטרפו דמויות חשובות מהנהגת הקהילה היהודית בצרפת לסייע בהפעלת בית המדרש, ובתוך כעשור, "בשנת 1956, כאשר מרוקו קיבלה עצמאות, עלה בידי בית המדרש להחליף כמעט את כל הרבנים בבוגרי בית המדרש". סגל בית המדרש עמד בקשר עם אנשי האוניברסיטה העברית, וחתר שתלמידיו יעמדו במבחן שהתגבש באוניברסיטה כדי שיקבלו את "התעודה הירושלמית" – מיזם משותף של האוניברסיטה והאיגוד העולמי לחינוך העברי בתפוצות בראשות פרופ' שלמה דב גויטיין. לתעודה הייתה משמעות מעשית גדולה לנרשמים ללימודים באוניברסיטה, שבאותם ימים הייתה האוניברסיטה היחידה בארץ (לצד הטכניון ומכון ויצמן).
בפרק הסיכום מנתח גדג' את עיקרי ממצאיו ומארגן אותם במסגרת תיאורטית של רשתות קשר חזקות וחלשות. זו סוגיה מורכבת, ולא כאן המקום לתאר אותה ביסודיות. בהקשר הנוכחי די לומר שגדג' היטיב להבחין במבנה המסורג, המורכב והמשוכלל של זיקות רבות בתוך הקהילות במרוקו ובינן לקהילות אחרות, בעיקר בצרפת, בבלקן ובארץ ישראל. הדגם הרב־רובדי בעוצמות משתנות שהעמיד, מאפשר להבחין בזיקות מגוונות ובאופני תקשורת רבים, וכך להאיר תהליך מורכב שהתרחש במשך עשרות שנים במרוקו בדרגות שונות של ממסדיות, ושימש נדבך חיוני בהכשרת הלבבות ובשיפור מערכת החינוך היהודי במרוקו. כל אלה נתנו את פִּרְיָם משהגיעו ארצה מאות אלפים מיהודי מרוקו, מקצתם בשנות החמישים ורובם בשנות השישים של המאה הקודמת.
דוד גדג' הוא מן הכוחות העולים באקדמיה בשנים האחרונות, ולפי הישגיו עד כה נראה שבשנים הבאות יהיה מן החוקרים המובילים בתחומו. ספרו הוא מחקר מופתי המאיר תחום בלתי מוכר לרבים, ובכך מתקן עוול היסטורי לא רק ביחס ליהודי מרוקו, אלא גם ביחס למידע חלקי ומטעה שרווח בישראל על מה היה ומה לא היה במרוקו. הספר הזה הוא מצבת כבוד לצעירים יהודים במרוקו שתפקדו כמנהיגים מקומיים ואחר כך ארציים, לראשי כי"ח ולעוד מאות אנשים, חלקם בלתי נודעים בעליל, שרקמו את הסיפור הנהדר הזה והוציאו אותו מן הכוח אל הפועל.
שורשיהם של חלק מהישגי יהודי מרוקו בתחום התרבות העברית אינם נובעים מן המעשה החינוכי בישראל, אלא תולדת יוזמות חלוציות, פוריות ונמרצות של מנהיגים יהודים צעירים במרוקו עוד טרם עלייתם ארצה.
