עינת קאפח חלמה חלום ובו הלוויה של רב תימני קשיש בשם משה. כעבור כמעט עשרים שנה, החלום – שהיה לדרמה קצרה ולתסריט לסרט מלא – נולד כרומן הביכורים שלה. הספר נכתב בהשראת סבה הרב יוסף קאפח, חתן פרס ישראל, חבר בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית, מתרגם מערבית לעברית ומפרשם של עשרות ספרים; וסבתה הרבנית ברכה קאפח, כלת פרס ישראל, אשת חסד ויזמית. המחברת הייתה נכדתם הקרובה, והסיפורים, הביטויים והלשון המיוחדת ששמעה בביתם עשו את דרכם אל דפי ספר הביכורים הראשון שלה.
בקריאת הספר קשה שלא להיזכר בספריו של הרב חיים סבתו, הן מצד התוכן הן מצד הצורה. אם הרב סבתו מביא אלינו את ניחוחות ארם צובא דרך הדמות של סבו, עינת מביאה לקוראים את ניחוחות צנעא דרך רחובות וסמטאות ירושלים. מקום ההתרחשות הוא רחוב המדרגות שבשכונת שערי חסד הירושלמית. ובדומה ללשונו של סבתו, קאפח ניזונה מלשון תלמידי חכמים המצויים במקורות היהודיים, לשים אותם ביד אמונה ויוצרים בהם רבדים על גבי רבדים. היא מתבלת את עיסתה בתבלינים מלשון ימינו, וגם בשגיאות דקדוקיות שמאפיינות דיבור ילדי לצד סלנג ישראלי מצוי, כמו למשל "אני יבוא", "אני יגיע" – שגיאה נפוצה שמשמשת את קאפח לאפיון הדוברים. לצד אלו מופיעים ביטויים בערבית־תימנית, שמעניקים לסיפור את הארומה הייחודית. את חלקם בחרה במכוון שלא לתרגם, והותירה לקוראים להבין אותם מתוך ההקשר. אישית, חסר לי תרגום לביטויים לא מוכרים.
ספר תורה שנפל
הספר בנוי בכמה רבדים וגדוש מטאפורות, סמלים ורמזים. אדגים זאת באמצעות הפרק הראשון, שבו מפזרת קאפח את הזרעים הראשונים של הסיפור כולו. הוא פותח בתיאור ה"לוקיישן", שהרי המחברת היא גם תסריטאית. אבל לא מדובר במיקום פיזי בלבד, אלא גם סמל לאיכויות הרוחניות של העלילה:
לפחות חמישים מדרגות מתרוממות במעלה רחוב המדרגות, רחוב שבקצהו התחתון מאפיית פיתות ריחניות. אך הטור שיורד בכל בוקר אל תוך המאפייה לא משתווה אל זה המטפס על פני המדרגות ונמתח עד לפתח בית הכנסת שבמעלה הרחוב. אנשים ונשים בערבוביה מחכים לפגוש את הרב מורי משה… שם בבית הכנסת הוא מקבל את המבקשים עצה ותבונה…
יש כאן גם קמח גם תורה. למטה מאפיית פיתות, ולמעלה יושב המורי, משיא עצות ומברך את השוחרים לפתחו, שהרי "המדרגות נושאות כל בקשה מלמטה למעלה". במאמר מוסגר אעיר כאן שהשימוש בשם "משה", שבו משתמשת קאפח לסירוגין, בין מורי צדוק, שם המשפחה, ובין השם הפרטי, מנמיך בעיניי את הדמות וחבל.
בפרק הראשון של הספר אנו פוגשים את המאיץ של העלילה כולה. בבית הכנסת, קבל עם ועדה, נופל ספר תורה יקר מידיו של המורי. כיסוי העץ שבו נתון ספר התורה מתנפץ, הגווילים מתפזרים והספר מתקלקל ונפסל. וכך מתואר הרגע שבו מורי משה צדוק אוחז בזרועותיו את ספר התורה: "והספר נשמט מהן פתאום ונפילתו אינסופית ומתארכת נצח". כשספר תורה נופל חייבים לצום ארבעים יום, ויש אומרים שכל העדה כולה. אבל איך? "הן רק אתמול סיימו באנחת רווחה את מלוא הבקשות שהתפללו בראש השנה ועומדים הם לצום את צום גדליה שהוא יום צום שנוסף על חטאי העבר. אף שרק אחד מהעם רצח את מי שעמד בראשם אבל החטא רובץ על העם כולו".
אבל מורי צדוק יודע שרק עליו לצום. הוא מרגיש שזה אות שנשלח אליו במיוחד, להודיע לו שקרב יום מותו. הוא מחליט לזמן את ילדיו שפרשו ממנו בכעס, להתפייס איתם ולהעביר להם את אוצר הספרים היקר שהביא מתימן.
מורי צדוק קובע פגישה בביתו, אך הפגישה לא מתקיימת. מכיוון שאף אחד לא בא, הוא מחליט שהוא עצמו ילך אליהם. מסעו של מורי צדוק אל ילדיו הוא מסע כפרה שמתחיל ביום הרביעי של עשרת ימי תשובה, ונמשך לקראת יום הכיפורים. כל פרק בספר עוסק ביום אחד מימי התשובה.
מורי משה צדוק מכור לספרים העתיקים, בהם ספרי תורה בני מאות שנים וכתבי יד עתיקים, שהוא ואביו חפרו ואספו מהגניזות שבכדים החבויים במערות הנידחות שבתימן. כשעלו לארץ העלה אותם במסירות נפש ושמר אותם בספרייתו. הוא מסרב להוציא אותם מתחת ידיו, למרות הפצרותיהם של אנשי הספרייה הלאומית ומומחים שונים שמשחרים לפתחו. מורי צדוק שומר עליהם בספרייה הנעולה, שבה הוא גם כותב את ספריו, ושהמפתח אליה מצוי בידיו בלבד. זהו מקום קדוש, שאפילו ילדיו לא מעיזים לדפוק על דלתו.
הוא, שאיננו מתעניין בעולמם של ילדיו, מוצא עצמו מנותק מהם. הם עוזבים אותו אחד אחד, ומוצאים את דרכם אל מקומות שמנוגדים לרוחו לחלוטין. כעת מפרידות ביניהם עשרים שנה של נתק וכעס, על שלא נתן להם לבחור את דרכם כבני חורין. ההתנהלות המשפחתית הזו מנוגדת למה שהוא עצמו מטיף לאחת הנשים שבאה אליו להתייעץ בקשר לבעל שמתעמר בה. הוא מורה לה לקום ולעזוב את הבית, שהרי היא בת חורין וזכאית לבחור את דרכה. תורה שלא השכיל לאמץ בעצמו, ביחסו לילדיו.
הידע הקולנועי של המחברת והיכרותה את נבכי המצלמה מורגשת בכתיבתה. למשל, כשהבן שלמה מביט בתצלום המשפחה הישן ושואל"ואיפה אתה אבא בתמונה?", עונה האב: "אני צילמתי". דימוי לכך שמורי צדוק מביט על משפחתו מבחוץ. הוא עומד מהצד ורק מצלם את חיי המשפחה.
הכניעה הגדולה
מורי צדוק מאמין שהוא חוליה בשרשרת הדורות ושילדיו חייבים להמשיך אותה. דא עקא, ילדיו אינם מעוניינים בכך. אלא שתוך כדי מסע הימים הנוראים הללו, קורים דברים. הבן הבכור מגודל השיער, שיצא בטריקת דלת מהבית ובשל המריבה בין האב לבן נפטרה אימו משברון לב, אינו מעוניין בספרים העתיקים. אבל עכשיו, כשהוא מתגלה לעיני אביו לאחר שנות הנתק, מתברר שבתוכו פנימה שמורה בכל זאת תורת אביו. הוא אמנם הרחיק למדבר והצטרף לקבוצה מוזרה שאותה הוא מוביל, אבל הוא מלמד בה תורה וביניהם גם את דברי מורי צדוק, אומנם בצורה שונה לחלוטין מזו של האב, אבל עדיין זו תורת אביו.
תאומו הופך לבמאי חילוני שמעוות את סיפור עקידת יצחק, אבל גם בו נותרים משקעים משל משפחתו. יש לו קשר בעיקר דרך בתו, שעוסקת בארכיאולוגיה וחופרת באדמה, בדומה לאבותיה. בן נוסף, חשוך ילדים, אינו מתעניין בספרים, אבל ממשיך את מורשת אימו באמצעות המסעדה שהקימה במחנה יהודה. רק בן הזקונים, שנשאר ילד תמים גם בגיל ארבעים, נותר נאמן לאביו ושומר על מפתחות הספרייה. אלא שגם הוא נוטש את משמרתו ברגע של חולשה. נראה שעם ילדיו של המורי אין סיכוי להמשך, אבל אז בוקע אור חדש: דור הנכדים הוא התקווה הגדולה והסיכוי לגשר בין הדורות.
מותש חוזר משה צדוק ממסעותיו, ללא מחילה של ילדיו. הוא מחליט להיכנע, להיפרד מאוצרו ולהעביר את הירושה שילדיו בוחלים בה, לדעתו, לעם ישראל כולו, כלומר לבית הספרים הלאומי. מעתה לא יהיה זה עוד נכס פרטי. אומנם בדורות הקודמים, בגלות, עברו הכתבים מאב לבן, אבל פה בארץ יש להם גואל, זוהי המדינה היהודית שאותה גם הוא, מורי צדוק, שירת בצעירותו כחייל בצה"ל.
בכניעה הגדולה מצויים גם הפיוס והכפרה הגדולה. ערב יום הכיפורים המסע עומד להסתיים. מורי צדוק בחדרו, אבל רגע לפני כניסת יום הדין הבנים שבים אליו. הם מקיפים את אביהם שנרדם על הספר שעיין בו, הוא מרים את עיניו, וסוף סוף רואה את ילדיו מכונסים סביבו. ערב יום הכיפורים מביא גם את סוף הסיפור וגם את תיאור הלוויה המשותפת למורי צדוק ולספר התורה שהתקלקל בגינו, אותה הלוויה שראתה קאפח בחלומה. הספר והאדם, ספר התורה שניזוק ומורי משה צדוק שהתפייס ונתכפר עוונו, נקברים יחד.
זהו ספר שעוסק במשפחה, בפיוס, בציפיות ובאכזבות, ומלווה בניחוחות של תבשילים, אהבה וגעגוע. מזמן לא בא כבושם הזה אל פי. מזמן לא קראתי ספר כה מענג וכתוב היטב כמו יצירת הביכורים הזאת.
