פרופ' משה קוה, נשיא אוניברסיטת בר־אילן לשעבר, התריע בעבר כי היעדרה של התמודדות מעמיקה בחינוך הדתי עם ערכי המודרנה המשתנים, גורם להסתגרות מסוכנת בחלק מהישיבות התיכוניות. "חוסרים אלה בתוכנית הלימודים נובעים לעתים מן העובדה הפשוטה שכמעט ולא נכתבו ספרים בנושאים אלו" (בין עולמות, עמ' 221). ובכן, ספרו השלישי והחדש של הרב אילעאי עופרן – רבה של קבוצת יבנה, פסיכולוג מוסמך וראש המכינה הקדם־צבאית "רוח השדה" – מבקש להיענות לקריאה הזו, ולשנות את התמונה הנוכחית בשיח החינוכי הדתי. בבסיסו עומדת ההבנה כי "כדי שיוכלו המחנכים והמחנכות לעשות עבודתם נאמנה, נדרשת הבנה עמוקה של השדה התרבותי והחברתי שבו הם פועלים".
חיבורו של הרב עופרן מבקש להנהיר את האתגרים המרכזיים שעימם מתמודדים מחנכים דתיים בראשית המאה ה־21. אך נדמה ש"לנבוכי העולם החדש" רלוונטי לקהל רחב יותר מציבור המחנכים, ובעצם לכל מי שמבקש שיחה מעמיקה על הקושי שבשילוב החיים הדתיים והמודרנה. זהו ספר הגות חינוכי, המחולק לעשרה אתגרים העומדים לפתחו של החינוך הדתי בזמננו, דן בהם בכנות רבה וללא פחד, ומציע דרכי מוצא.
עופרן מבקש להציץ מבעד לאתגרי החינוך הנצחיים, ולמקד את הדיון בתקופתנו. הוא עומד על הצורך ברִענון השפה הדתית, הנשענת לא פעם על ציות ומשמעת, בעידן של דמוקרטיזציה תרבותית אשר שמה דגש על זכויות הפרט, כבודו ורצונותיו; הוא כותב על השאיפה לאותנטיות, המבקשת לחיות אידיאלים מתוך חיבור פנימי ולא מתוך יראה חיצונית, והשלכותיה על חיים דתיים שבמרכזם עומד לא פעם פורמליזם הלכתי; הוא דן בערעור החוסן הנפשי של צעירים בעידן הטלפונים החכמים; ונוגע בחשיבות של הכנסת הומור וקלילות לשפה הדתית. כתיבתו מתאפיינת בכנות, ונמנעת במודע משיח פסקני המבקש להתוות דרך בלעדית שבסופה פתרון קסם לבעיות. במקום זאת הוא משתף בתהיותיו ופורש את האפשרויות השונות העומדות בפני הקהילה, הרב או ההורים בהתמודדות עם הקשיים השונים.
הסכנה היא האדישות
אחת הנקודות החשובות שהרב עופרן עומד עליהן, היא סכנת האדישות. כדי להמחיש במה מדובר, אשתף בחוויה אישית. לפני שהחילותי את תפקידי כאיש צוות במכינה קדם־צבאית דתית, התכוננתי לשאלות בוערות באמונה מצד תלמידי הצעירים. מיינתי ותייקתי את הקבצים הרבים שאספתי במשך השנים בנושאי תנ"ך ומחשבה, והבאתי עימי אל המכינה ספרים רבים מספרייתי האישית. אך במקום שאלות וקושיות מאתגרות, מצאתי בעיקר מבטים תוהים ומשועממים. ובלשונו של הרב עופרן: "החרב החדה ביותר המונפת על קיומנו הרוחני איננה חרבו של העולם ה'חילוני'. האיום האמיתי והסכנה המהותית ביותר לעתידה של דרכנו ואמונתנו הינה דווקא האדישות. אותה עמדה רוחנית שאינה שואלת, חוקרת או מתעניינת" (עמ' 185).
האדישות הזו קשורה גם לכך שאחרי אלפיים שנות גלות, מדינת ישראל מאפשרת לראשונה לטפח זהות יהודית ברורה, גם מבלי להיות קשור לדקדוקי הלכה. עופרן מציע לעודד את התלמידים למחקר, סקרנות ושאילת שאלות, ולשמש בעבורם השראה לחיים דתיים מלאים, המצויים בהתפתחות מתמדת. ועם זאת, בנימה של מי שמכיר את השטח מקרוב, הוא מודה: "חוששני שכנגד אדישות אין הרבה מה לעשות. מי שאינו אדיש, אינו זקוק לכך שיוציאוהו מאדישותו, ומי שאדיש, אדיש גם לקריאות 'צא מהאדישות'".
נקודה נוספת וראויה לציון היא מה שעופרן מגדיר "ניצחון המשפחתיות על האידאולוגיה". באופן פרדוקסלי משהו, דווקא חוזקו של ערך המשפחתיות בחברה הישראלית הביא ללגיטימציה של תהליך החילון בחברה הדתית־לאומית. "חלק ניכר מתהליכי החילון ועזיבת העולם הדתי בימינו אינם תוצר של השקפה מתירנית, ערכים פרוגרסיביים, תרבות המערב או כפירה בעיקרי האמונה", מאבחן עופרן. "כל אלו אינם אלא תוצרי לוואי של מציאות שבה הורים התחילו לומר לילדיהם: 'אני אוהב אותך בכל מקרה'".
אלטרנטיבה ערכית ומוסרית
אחת הדרכים שמציע עופרן כדי להפחית את המתח שבין ערכי התרבות הנוכחית ובין זהות דתית המבקשת לחיות במרחב מודרני, היא הכללתם של ערכים או נוהגים חברתיים הנתפסים כיום כחלק ממרחב ניטרלי לכאורה מקדושה – בתור ענף נוסף של עבודת ה'. בהתאם לתפיסה זו הוא גורס למשל כי יש לראות את המשפחה והשמירה על אחדותה כערך דתי ראשון במעלה. כך, המתח שבין קבלתו של ילד שבחר בדרך אחרת ובין השמירה על משפחתיות בריאה, איננו איום של "ערך חיצוני" על ערכי היהדות, אלא דורש מאיתנו לאזן בין שני ערכים דתיים ראשונים במעלה.
דוגמה מובהקת להחלת פתרון זה אפשר למצוא בדבריו בעניין היחס שבין התנהגות מוסרית לזהות דתית. החינוך הדתי הפנים, למרבה הצער, את התפיסה שעמדה בבסיס הגותם של פילוסופים כעמנואל קאנט, אשר ניתקו את הקשר שבין דתיות למוסר. בעוד שהחינוך הדתי מדגיש את שמירת ההלכה כקריטריון בלעדי לזהות דתית, "עלינו לחזור ולהדגיש את החיבור שבין יראת שמים ושמירת ומצוות ובין התנהגות מוסרית והגונה. רק בדרך זו נוכל להביא להחייאת העולם הדתי בימינו", סבור המחבר.
בעיניו, ההתעלמות מן האלטרנטיבה הערכית והמוסרית שמציעה תרבות המערב החילונית, היא החמצה עמוקה של חוויית ההתלבטות של הנער או הנערה הגדלים בעולם דתי ומתלבטים בינו ובין העולם החילוני. המאבקים לשוויון חברתי, צמחונות וטבעונות והמאבק באלימות מינית, אשר נולדו מתוך המרחב החילוני, מעידים כי צעירים דתיים אשר עוזבים את חיי התורה והמצוות, "אינם מתירים את הכבלים והחוקים המגבילים אותם, אלא ממירים אותם במערכת חלופית, נוקשה ובעלת דרישות אחרות". עופרן אף מרחיק לכת וטוען כי לא נכון לטעון שהיחס למין בעולם המודרני הוא "מתירני", שהרי היו אלו דווקא מדינות המערב אשר ביצעו לראשונה, ובקנה מידה נרחב, אכיפה נגד עוולות כזנות או אלימות מינית.
בנקודה זו – ודווקא כמי שגדל בציבור החילוני ורואה באופן שלילי בהחלט את ניסיונות ההשחרה המגוחכים שלו על ידי דוברים דתיים – אני חייב להעיר בזהירות כי עופרן הפריז על המידה בשבחיו למרחב החילוני. בוודאי כאשר הוא משווה את אורח החיים ההלכתי למערכת חילונית־ערכית התובעת "עול כבד" מנושאיה, ואשר רבים מבניה ובנותיה "מקפידים על איסוריה בדקדוק ובדבקות", כאשר כדוגמאות לאותה דבקות הוא מביא שמירה על עקרונות כמו צער בעלי חיים או מִחזוּר.
שיטוט קצר באתרי חדשות וברשתות החברתיות יעלה כי קביעותיו של עופרן על המוסר המיני בחברה הישראלית החילונית מוגזמות, גם אם אכן קיימים בה עדיין רשמים מובהקים של ערכים מסורתיים, כמו אחוז ילודה גבוה בהשוואה למדינות המערב. זה לא אומר שאין לדתיים "מה ללמוד מהחילוניות בת זמננו; אבל נדמה שבניסיונותיו של עופרן לסנגר על התרבות החילונית אל מול שיח דתי גאוותני המבטל בשישים את כל מרכולתה, הוא עיוור מלראות את מגרעותיה שלה, ובהקשר החינוכי – את הפיתויים שהמרחב החילוני מציב בפני צעירים דתיים.
ההתעלמות מביקורת החילון בנושא זה היא דרמטית ומעלה תהייה: האם סירובו של הרב עופרן לבקר את התרבות הפרוגרסיבית, שבמידה רבה מכתיבה את הטון כלפי מין ומיניות בתרבות בת זמננו, איננו מותיר מרחב פרוץ לאושיות מהמגזר החרד"לי לקעקע את כל מי שאינו כמותם, בשם ההתנגדות לפרוגרסיביות?
להניח את האידאולוגיה בצד
הפרק החמישי מעניין בעיניי במיוחד. עופרן מבקש לחשוף בו את התשתית הפסיכולוגית הניצבת ביסודן של השקפות רעיוניות רווחות בחינוך הדתי. מתוך דמיון לעמדתו הפסיכולוגית של פרויד, אשר הניח כי בדומה לכל מערכת ביולוגית, גם נפש האדם שואפת להגיע למצב מאוזן של הרפיה והיעדר מתיחות – עופרן מציין כי בתחומים רבים משנתו של הראי"ה קוק חותרת גם היא להרמוניה, וכוספת למימוש אידאל "אחדות ההפכים".
אל מול עמדה זו מציג המחבר את גישתו של הגרי"ד סולובייצ'יק, אשר בדומה לגישתו הפסיכולוגית של ויקטור פרנקל ביקש לחיות עם הקונפליקטים הקיימים בנפש, ואף להתעצם מהמתח המפרה שביניהם. כך למשל, בהתייחסו לסוגיית הרע בעולם, הגרי"ד אינו מנסה להצדיק את הדין או לתרץ קושיות בעזרת עולמות עליונים, אלא "מותיר אותו כשאלה מהדהדת וכצעקה ללא מענה". לדעת עופרן, "הדרך לכונן עולם יהודי במאה ה־21 היא לעבור מגישתו של פרויד לזו של פרנקל, ומהלך החשיבה של הראי"ה לזה המאפיין את תורת הגרי"ד. מעולם רוחני שמבוסס על תירוץ הקושיות, לעולם רוחני שמבוסס על חיים בצילה של קושיה מתמדת".
הרקע הזה מבהיר את אחרית הדבר שבה מסתיים הספר. לדעת המחבר, החינוך הדתי מעורר בתלמידיו שאלות אין סוף, תוך ניסיונות להלעיטם באידאולוגיה סדורה ובשיעורים באמונה ובמחשבה. "אלא שמטבע הדברים", הוא כותב, "עיסוק נרחב במתן תשובות מלבה עוד את אש השאלה. אולי נכון יותר להניח את ארגז הכלים האידיאליסטי, הערכי, האמוני והמלומד, ולהחליפו בזהות פשוטה, ראשונית, ללא פאתוס, ללא ספרי השקפה וללא שיעורי אמונה".
ייתכן שעופרן מפספס פה כאשר אינו מבחין בין "אידאולוגיה" ל"שיעורי אמונה". בעוד שאכן טוב יעשו מחנכים דתיים אם ישילו מעליהם מעט את כובד האידאולוגיה – את העיסוק במחשבת ישראל, תחום שעולם התורה הציוני־דתי צבר בו הישגים לא מבוטלים, אין לזנוח. ועוד: בהיעדרה של אידאולוגיה דתית סדורה, מעל הצעתו של עופרן מרחפת השאלה: האם גישה כה רכה ומקבלת של העולם החילוני וערכיו, לצד עולם דתי אשר ייאלץ "לחיות עם הקרעים שלו", תוכל אכן לספק יציבות לחיים של תורה ומצוות בעולם פוסט־מודרני?
למרות הביקורת המסוימת, בעיניי ספרו של הרב עופרן חשוב למחנכים, להורים ולנוער. הקשרים שהוא טווה, לדוגמה, בין הקושי האמיתי להגיע לתפילה בבית הכנסת שלוש פעמים ביום, ובין החיים בעידן המהפכה הפמיניסטית, שבו גם האישה עובדת מחוץ לבית – מעלים שאלות של ממש על מקומו של בית הכנסת בקהילה. הדגשתו את חשיבות ההסבר ומתן משמעות להלכות, ולא רק את פרטי ההלכה היבשה, הכרחית בעיניי.
נראה שהאידיאל החינוכי שעופרן היה רוצה למצוא בחינוך הדתי קיבל ביטוי יפה בדבריו של אורי אורבך המנוח, שבימים הקרובים ימלאו שמונה שנים לפטירתו: "היהדות שלנו טבעית לנו כמו אוויר לנשימה. אנחנו לא שואלים יותר מדי שאלות ולא מתפלספים יותר מדי. אנחנו יודעים שמי שמחזיק את החיים הדתיים, בתבונה ובעדינות אלו דווקא אנחנו, הדתיים הנורמלים, אלו שמתמרנים בין חומרות מטורללות להקלות שמוציאות את הטעם. כי אנחנו יודעים את העיקר: שאנחנו רוצים חיים מודרניים וציוניים, וחיים של תורה ומצוות" (דתי נורמלי, עמ' 72).
