"ראיתי סביבי צללי אדם והבנתי שכרגע זה המקום שלי"

כשהשער הירוק של כפר שאול נסגר מאחוריי, חולף בי לרגע פחד קמאי. אולי יטעו וישאירו אותי כאן? אולי כשאתחנן לרופא ואגיד "זו טעות, דוקטור, אני לא שייכת לפה!", הוא ישיב בפנים חתומות: "כן, כולם כאן אומרים ככה". אולי אנשי הצוות הרפואי המיומן יעלו עלי. הם יביטו בי אל תוך הנפש ויאמרו: "היא משקיעה הרבה כדי שלא יראו עליה, אבל באמת היא צריכה להיות אצלנו".

הגעתי לבית החולים הפסיכיאטרי בכפר שאול כדי להשתתף בכנס בנושא "קהילה, רבנות ומתמודדי ומתמודדות נפש", שיזם בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר במסגרת שבוע "עושים נפשות". הקהל באולם קטן. לפי כמויות הכריכונים המושקעים שחיכו בחוץ להפסקת הצהריים, נראה שהמארגנים ציפו ליותר. תחום בריאות הנפש הוא סיפור של מעטים; אלה שנאלצו להיות חלק ממנו, ואלה שבחרו להתקרב אליו ולעסוק בו.

"אין לנו הרבה כוח אדם", אומר גם סגן מנהל בית החולים הפסיכיאטרי בכפר שאול, ד"ר אלכס טייטלבאום. "סטודנטים מעטים לרפואה נרשמים להתמחות בפסיכיאטריה. אני מבין, זה לא מאוד מושך", הוא מעיר, "אבל אני דואג". בהרצאתו הוא מדבר על התקציבים הדלים ועל מאמציהם לשפר בכל זאת את התנאים ולדאוג למיטות איכותיות, לצביעת החדרים, לפעילויות מגוונות.

עם סיום הכנס אני פוגשת לשיחה נרחבת את אלישבע רז, אחת המרצות בו. רז, בת 44, תושבת השומרון, אם לעשרה ופסיכולוגית במקצועה, מעבירה ברחבי הארץ הרצאות הסברה בנושא דיכאון אצל נשים, ולאחרונה הצטרפה למערך ההסברה של קואליציית ארגוני בריאות הנפש. הנושא חשוב לה וקרוב לליבה לא רק כפסיכולוגית, אלא גם באופן אישי. בשנת 2013, בעיצומו של הריון ובעקבות גורמי לחץ שונים בחייה, חוותה דיכאון חריף שהוביל לאשפוז.

המונח דיכאון מעלה אסוציאציה של אדם השוכב במיטתו, רפוי ומכונס ביגונו. אצל רז זה היה שונה. "בדיכאון הקלאסי יש בכי, חולשה וחוסר תפקוד. אצלי הדיכאון היה מסוג פחות מוכר לציבור, דיכאון אגיטטיבי", היא מסבירה. "זה דיכאון שמאופיין בדיוק להפך, בהרבה אי שקט. הוא מערב התפרצויות זעם, חוסר סבלנות וקוצר רוח, כמו גם גסות רוח וקשיים בעיכוב תגובות. בדיכאון מהסוג הזה התפקוד עשוי דווקא להיות גבוה, וזה דבר שמבלבל גם את הסביבה וגם את האדם עצמו. הציפייה היא שבמצב כזה אדם ישכב במיטה ולא יצליח לתפקד, אבל במקרה הזה חוסר השקט מביא אותך להיות עצבני, מתפרץ. הקוגניציה שלך קשיחה, החשיבה נוקשה, ואתה חייב שדברים יהיו בדיוק כמו שאתה חושב. אם זה בלוח זמנים, כמו מתי הילדים ילכו לישון, או בתחום הכלכלי – כמה נוציא על החלונות בבית שאנחנו בונים.

"הדיכאון הקלאסי, שבו האדם חלוש ורגשותיו 'שטוחים', מגייס את הסביבה הרבה יותר. האדם התומך אפילו מרגיש חזק ו'מציל' ליד האדם הסובל. לעומת זאת, הדיכאון האגיטטיבי לא מגייס בכהוא זה. להפך, הוא מעורר אצל הסביבה רגשות שליליים של כעס, עצבים ואנטי, שמפחיתים תמיכה. לצד אלה סבלתי גם מסימפטומים של דיכאון קליני טיפוסי – אנהדוניה, שהיא חוסר יכולת לחוות הנאה מדברים שנהניתי מהם בעבר, מועקה, קושי בקבלת החלטות, ירידה בערך העצמי, ירידה בתיאבון, ירידה חריפה במשקל, הפרעות שינה".

מה אני עושה כאן

בשלב מסוים הגיעה רז למצב שבו הייתה לה כוונה אובדנית. "נסעתי על דעת עצמי ועל דעת בעלי למיון בבית החולים הפסיכיאטרי 'שלוותה'. הייתי מאושפזת שם שבעה ימים, ואחריהם חודשיים של אשפוז יום. אני מזכירה את השם שלהם כי אני רוצה להכיר טובה, ובמיוחד לפרופ' יחיאל לבקוביץ על הטיפול האנושי שלו. לשלוותה יש מקום משמעותי בהחלמה שלי.

"פסיכיאטריה זה המרתף של החיים, אבל בעצם התקופה הזו הייתה עבורי הכי קרובה לה'. היה לי ברור שבתהום לא הרבה מבינים ולא הרבה מבקרים. שמעתי פעם אימא שאמרה, 'אלוקים לא מבקר במחלקות הפסיכיאטריות'. לא הזדהיתי עם זה. הרגשתי שהוא דווקא הראשון שביקר וראה והבין"

"בימים הראשונים של האשפוז ראיתי סביבי אנשים שנראו צללי אדם", מתארת רז. "מהלכים בחושך, יושבים הרבה בחוץ, חתולים מסתובבים סביבם. בהתחלה אמרתי 'מה אני עושה כאן, לעזאזל'. אבל אז שאלתי את עצמי בכנות אם אני מסוגלת עכשיו להיות בעולם, בחוץ, להתמודד עם השגרה. עניתי לעצמי שלא, והבנתי שכרגע זה המקום שלי. עם הזמן, כשהכרתי את המטופלים האחרים, התמלאתי כלפיהם הערכה עצומה על ההתמודדות היומיומית ועל הגבורה שלהם. מבחינתי הם היו כמו המכבים שנלחמו בחושך והדליקו את האור".

במודעת הכנס הוגדרת כ"פסיכולוגית, מתמודדת נפש ואם לעשרה". את מרגישה שהמונח הזה מגדיר אותך היום? אני מניחה שזה תהליך ארוך עד שמאמצים ומשלימים עם הזהות הזו.

רז מסתייגת ומדגישה שההתמודדות הנפשית לא הפכה לזהות המרכזית שלה. "התמודדתי בעבר כמה פעמים והחלמתי, ואני חושבת שגם כשאדם נמצא בתוך ההתמודדות הנפשית, לא זה מה שמגדיר אותו. הוא הרבה דברים מעבר. אדם הוא לא אוטיסט – הוא מתמודד עם אוטיזם. אדם הוא לא סכיזופרן – הוא מתמודד עם סכיזופרניה. לצד זה יש בו עוד הרבה כוחות ויכולות. לא הרגשתי שאיבדתי את הזהות הקודמת שלי, אלא שהיא נצבעה בצבעים יותר שחורים. הרגשתי שהכוחות החיוביים שלי נדחקים הצידה בגלל דברים אחרים שעוברים עליי כרגע, אבל הם שם ולא איבדתי אותם".

איך לתווך לילדים

מלבד ההתמודדות האישית, הדיכאון משפיע על מעגלים נוספים – על בן או בת הזוג, הילדים, בני המשפחה המורחבת והסביבה כולה. רז מבחינה בהקשר הזה בין ההתמודדות בזמן התפרצות הדיכאון, ובין השלבים הבאים: האבחון, הטיפול והשיקום בטווח הארוך. "בשלב הראשוני של ההתפרצות אתה מוצף בסימפטומים ובמופעים, ומופעל התנהגותית מהדיכאון. אם זה בחוסר הנאה מדברים, קושי לאכול, אי שקט, מועקה, מצב רוח רע, נוקשות מחשבתית שמשפיעה על התגובות. אומרים שמדוכאים מרגישים בושה ואשמה. אני הרגשתי בעיקר אשמה, אבל יחד עם זה הרגשתי שאני באמת צודקת ושדברים צריכים להיות בדיוק כמו שאני חושבת. זה דיסוננס, כי אתה מרגיש שאתה צודק בגלל הנוקשות במחשבה, אבל מבין שאתה מתנהג בצורה שמרגיזה אחרים ומרגיש אשמה. זה יוצר גלגל כזה. חוויתי את עצמי כהרסנית, וזה השפיע על תפיסתי העצמית.

"כל זה תוך כדי התפרצות הדיכאון. אחרי שיש אבחנה, לי זה גרם הקלה עצומה. יש אנשים שנבהלים מאבחנות. לא רוצים, מכחישים. לי זה נתן תחושה שמיקמו אותי נכון, ששמו את הזרקור, שהאשמה משתחררת ממני. ומהמקום הזה, לאט לאט, נכנסה אפילו גאווה על עצם ההתמודדות עם הדברים. לא צריך להיבהל מאבחנות. יש בהן כוח להעניק לנו מפת דרכים איך לפעול נכון מבחינה טיפולית, מה עומד לפניי ואיך. בזכות המידע האבחנתי אני יכול להכיל את זה אחרת".

האדם הקרוב ביותר למתמודד הנפש הוא בן הזוג, ועליו נופל גם העומס הטכני: מטלות הבית, תפעול הילדים והיענות למצבם הרגשי, לעיתים היעדרויות ממושכות מהעבודה, והתמודדות עם הקשר הזוגי בכלל. "בתקופה של ההצפה היה לבעלי קשה מאוד, בעיקר עם הנוקשות המחשבתית שלי שדברים חייבים להיות כך ולא אחרת", משתפת רז. "היה לי איתו שיח ארוך בתוך שלוותה, בשבת שהוא היה אצלי. טיילנו ודיברנו המון. הוא התחיל להבין, הכעס שלו לאט לאט התפוגג, והוא התכוונן אלי אחרת. הוא ראה אותי פתאום בעמדה של מתמודדת, התגאה בי מאוד ותמך יותר. כשאתה רוצה לגייס תמיכה ממישהו, יש עבודה לעשות כדי לאסוף אותו למקום הזה, עבודת הסברה.

"הפרעות נפש זה לא משהו שצפון במרתף. כל אחד סוחב איתו משהו, גם אם זה לא פתולוגי, וכדאי להכיר גם את החלקים הפחות מוצלחים שלנו. בכל אחד יש קצת חרדה, קצת דכדוך, קצת אובססיביות. השאלה טמונה במספר הסימפטומים, בעוצמה ובמשך שלהם"

"יום אחד ראיתי על השומר מסך בטלפון שלו תמונה שלי באיזה מקום יפה. שאלתי אותו 'איפה היינו במקום יפה כזה'. הוא אמר 'תסתכלי טוב', וראיתי שאני לובשת שם את הפיג'מה של שלוותה. הייתי קצת מופתעת. 'זאת התמונה שבחרת?'. הוא אמר 'כן, זו התמונה הכי יפה שלך'".

ומה עם הילדים? מה קורה כשאימא לכמה ילדים אומרת פוס משחק ונכנסת למיטה?

"זה מחייב תמיכה מבחוץ. צריך לבחור בפינצטה את האנשים שרוצים לשתף. לא חייבים להגיד להם הכול, אבל צריך הרבה עזרה. וכן, הילדים באמת סופגים הרבה, בין אם זה בשלב ההצפה ובין אם בשלב השיקום. מה בכל זאת אפשר לעשות בתור הורה? לתווך להם. 'כרגע אימא לא מרגישה טוב'. כשנסעתי לבית החולים אמרתי להם ש'אני נוסעת למקום שבו אנשים כועסים ועצובים'. זו הייתה סייעתא דשמיא שזה מה שה' שם לי בפה. זה באמת מה שזה, 'מקום של אנשים כועסים ועצובים'".

מהמשפחה המורחבת ומעגלי החברות, מי היה שם לעזרה?

"אחים שלי וגיסות שלי באו לבקר. חלקם היו יותר בשוק, חלקם פחות, אבל כולם היו ותמכו גם במשברי המשך. גם אימא שלי זיכרונה לברכה, המשפחה של בעלי, חברות מסוימות שאיתרתי ושיתפתי. פניתי לחברות שלא נבהלות מכאוס פנימי, שמבינות מתי מתאים ומתי לא, מתי לשמור על פרטיות ולתת מרחב ומתי להיות איתי".

כאישה שרגילה להיות בצד הנותן, בתור אימא לילדים ופסיכולוגית, איך הרגשת בעמדת הנזקקות?

"ברגע שהגעתי לתהום ממש, יש רגע פנימי של כניעה ושחרור שליטה. זה שחרר גם את השליטה הקוגניטיבית המקובעת שהייתה לי. במישור הרוחני הרגשתי חזק את הקב"ה, שמבין אותי ממש ושאליו אני נזקקת. בחלק החברתי, כשירדה קצת הבושה הבנתי מה אני צריכה בדיוק מכל אחד. ממי אני צריכה היום ארוחת צהריים ומי ליווי רגשי".

את "מטופל נוח", אחת שיודעת להגיד בדיוק מה היא צריכה.

"כן, אני יודעת לתקשר את זה, וזה עוזר לריפוי. אבל זה קרה בשלב מסוים. כשהייתי בתוך ההצפה וחשבתי שאני יודעת הכול ושולטת, לא ידעתי להניח. רק בתחתית התהום הגעתי לעמדה הנפשית שאני פחות מנווטת הכול, ולא מנסה לשלוט על הכול. כניעה מוחלטת וכואבת. במיון לא דיברתי, לא הצלחתי להוציא מילה מרוב כאב נפשי".

הזכרת את הקב"ה. איפה הנוכחות שלו בתוך כל זה?

"ביום־יום אני לא מספיקה להתפלל, בקושי ביום כיפור, אז אם אני רוצה להתקרב לתחושת קדושה או קרבה, אני פשוט צריכה להיזכר בשלוותה".

כי מה יש שם?

"התהום היא תהום, והיא מפחידה. פסיכיאטריה זה המרתף של החיים, אבל בעצם התקופה הזו הייתה עבורי הכי קרובה לה'. היה לי ברור שבתהום לא הרבה מבינים ולא הרבה מבקרים. שמעתי פעם אימא שאמרה, 'אלוקים לא מבקר במחלקות הפסיכיאטריות'. לא הזדהיתי עם זה. הרגשתי שהוא דווקא הראשון שביקר וראה והבין".

מצוות לוויית החי

רז בוחרת את מילותיה, ומדי פעם מדייקת ומתקנת את עצמה. בתוך שיחה על נושא כאוטי ביסודו, הבהירות והדיוק מסגירים את היותה אשת מקצוע: פסיכולוגית עם רקע שיקומי, שמצויה כעת בהתמחות חינוכית. "אני חושבת שהאשפוז שלי בנה בי מסוגלות אחרת לראות פתולוגיה בלי להיבהל. העבודה שלי כאשת מקצוע וכשאני פוגשת מצבים פסיכיאטריים, היא לא להיות בהזדהות יתר. ועם זאת, כשהורים מדברים איתי על נערה במשבר הם מרגישים ממני עמדה לא מתנשאת, לא שיפוטית. באופן עקרוני זו עמדה שאמורה לאפיין כל פסיכולוג. לצד ההבנה במושגים, נדמה לי שיש איזו חוויה של אותנטיות שעוברת בהקשבה. גם אני הייתי שם. גם אם אני לא ממש מספרת להם עלי, הם מרגישים".

היחס החברתי לתחום בריאות הנפש הולך ומשתנה עם השנים. "אפשר לראות בסרטים ובספרים איך התייחסו במאה ה־19 ל'משוגעים'. קשה מאוד לשנות את תדמית קן הקוקייה. אבל לאט־לאט נפתחים צוהרים לעולם הזה. ועדיין ישנה עוד דרך", אומרת רז. הרתיעה מהתחום גורמת בין השאר לכך שבניגוד לחולי סרטן למשל, מבוגרים ונוער המתמודדים עם מצוקות בתחום הנפש אינם נהנים מהטבות רבות. בעבורם אין יום כיף בסופרלנד, או ספרית שמגיעה למחלקות כדי לצבוע את שערן של המאושפזות. וכשהתקציבים דלים והאנשים מתרחקים, העליבות ניכרת.

אחד המפתחות לשינוי הגישה, אומרת רז, הוא ההבנה שהתמודדות עם אתגרי נפש היא בהגדרה סיפור של רצף. היא זוכרת כיצד בזמן לימודיה טען אחד המרצים שלכל אדם יש מקום על רצף החולי; כולנו חווים כאב נפשי, חריף יותר או פחות. "אחד התלמידים הזדעק, מה פתאום. אני חושבת שזה נבע מתוך פחד. ריחמתי עליו שהוא מכחיש את זה. לכולנו יש חלקי צל, לצד חלקי האור. הפרעות נפש זה לא משהו שצפון במרתף, לחולים, מוזרים ומנודים. כל אחד סוחב איתו משהו, גם אם זה לא פתולוגי, וכדאי להכיר גם את החלקים הפחות מוצלחים שלנו. בכל אחד יש קצת חרדה, קצת דכדוך, קצת אובססיביות. השאלה טמונה במספר הסימפטומים ובעוצמה של הדברים, כלומר עד כמה הם גורמים למצוקה משמעותית, ובמשך שלהם. בעיניי יש בזה כוח להכיר בכך שלכל אחד יש משהו.

"אני רוצה להדגיש שוב כמה חשוב לאבחן נכון, לזהות, לשיים. אצלי דברים השתנו אחרי האבחנה והשיח עם הפסיכיאטר. זה מכוונן הכל, זה מוריד אשמה. אפשר להבין איך להתחיל לעבוד, אפשר להתחיל לשקם. גם אם האבחנות משתנות ולפעמים לוקח זמן לאבחן – לא לפחד מאבחנה. זה נכס גדול.

"נכון, זה לא קל לשמוע אבחנה, במיוחד על ילד שלך, ובמיוחד כשזו אבחנה קשה. נגיד שילד אובחן כאוטיסט. גם אם תתכחש עד מחר, הוא ימשיך להיות אוטיסט. אז כדאי שתשתהה שם, תתחיל לראות מה יש לפניך, ואז תוכל להתמקם אחרת מול הילד ומול ההורות שלך. זה תהליך, לא עניין של יום־יומיים, אבל יש גם אספקט של הקלה בלהישיר מבט ולראות נכוחה מה יש לפניך. לקבל מפה חדשה איך לראות את הילד או את בן הזוג. זו לא המפה היחידה כמובן, יש לו גם חלקים טובים, אבל עכשיו אני מיישירה מבט לחלקים האחרים כי ככה אני יכולה הרבה יותר טוב לעזור לו, להבין אותו, להתנהל איתו".

ההתמודדות עם מחלת נפש ועם תהליך השיקום דורשת סבלנות ואורך רוח רבים. "אני שומעת אנשים אומרים 'הוא צריך לצאת מזה', 'היא צריכה להרים את עצמה'. יש שלב שלא צריך כלום, רק להיות ביכולת לקבל מה יש לי ולהיות בתוך. לא להכחיש ולא לנסות לקום מיד, אלא להשתהות במרחב הזה. באשפוז שלי הייתי מקשיבה למטופלים", אומרת רז, ומיד משנה את הניסוח – "לחבריי לאשפוז. הם לא מטופלים, הם חבריי לדרך. זה נתן לי תחושה של משמעות, להיות אוזן קשבת למישהו שאף אחד לא מבקר אותו. להיות איתו 'באשר הוא שם'".

רז מצטטת מדבריה של אמירה רענן, "תלמידת חכם ומתמודדת נפש בעצמה", כהגדרתה. "היא אומרת שכמו שיש מצות לוויית המת, יש מצוות 'ליווי החי', לעזור למישהו להמשיך להיות חי. התמיכה יכולה להתבטא בליווי פשוט של התעניינות עמוקה ואותנטית בשלומו של אדם, או בעזרה טכנית וכדומה. גם לאנשים אובדניים יש כוחות חיים, וצריך לשמוע את שני הקולות האמביוולנטיים ולעזור להגביר את קולות החיים".

גבולות הגזרה של המחלה

עשור לאחר האשפוז שלה ב־2013, רז מצויה במקום אחר בחייה. "אני מגדירה את עצמי כמי שהתמודדה בעבר לא פעם ולא פעמיים, אבל היום אני במקום יציב ומוחזק", היא אומרת. "אחרי האשפוז ההוא חזרתי הביתה, נחתי, ילדתי את ירדן־מרים, שני שמות שמסמלים מים וזרימה, ואחריה עוד חמישה ילדים. הייתי הרבה בבית, ועבדתי בחברה לאבחונים.

"כרגע אני עושה התמחות בפסיכולוגיה חינוכית, מטפלת במתבגרות ובמבוגרים, ומרצה ברחבי הארץ בנושא דיכאון אצל נשים. אני שואפת להגיע גם לקהלים של גברים, שיבינו שהם יכולים להוות מקור תמיכה. התמיכה משמעותית ביותר לריפוי, והיא צריכה להיות קודם כול טיפולית. לא לפחד מכדורים. אף אחד הוא לא תקדים היסטורי בנושא הזה. אבל לא מספיק לקחת לוסטרל. הטיפול הפסיכיאטרי מחייב גם פסיכותרפיה, טיפול בדיבור. בסוף אנחנו לא אוסף של נוירונים וכימיה, אלא בני אדם ששואפים לתחושה של משמעות ולחוויות של ערך עצמי".

האם בעינייך אנשים שהם מתמודדי נפש יכולים למלא תפקידים מובילים בקהילה, כמו הוראה ורבנות? זה נראה לך אפשרי?

רז משיבה על כך בסיפור. "פעם כשעבדתי בפסיכיאטריה אמרתי למדריכה שלי, 'לא הייתי מקצועית היום כי לא הייתי אמפתית'. היא ענתה: 'זה לא נקרא חוסר מקצועיות. מקצועיות לא אומר להיות כל הזמן אמפתית ונחמדה. מקצועיות אומר לזהות אצל עצמך מה קורה, האם את אמפתית או לא ולמה. השאלה היא האם אתה מזהה נכון ושם לב'.

"בעיניי זה עונה על השאלה האם לתת תפקיד משמעותי למישהו. השאלה היא האם הוא מודע למה שיש לו. אם אתה מכחיש וזה מתפרץ, אז קודם כולאתה לא טיפולי כלפי עצמך. מעבר לזה, אם אני יודע שיש לי למשל מאניה־דיפרסיה, ויודע שגורמי לחץ מסוימים עלולים להביא להחמרה, אז אני יודע להיות בפחות לחץ וגם להתייצב ולמצוא מקורות החזקה: פסיכולוג, פסיכיאטר טוב, אנשים עם רדאר שיסתכלו עלי ויעזרו לי לזהות מה עובר עליי. אז צריך לבחון כל אדם ואדם וכל תפקיד ותפקיד, ואולי הם כן יכולים לקבל תפקיד משמעותי בקהילה".

הכנס שהשתתפנו בו יצא מבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, ששייך לתנועה הקונסרבטיבית. האם קהילות פלורליסטיות יותר שחרטו על דגלן את קבלת האחר והשונה פתוחות יותר לקבלת מתמודדי נפש?

"זו שאלה טובה. הרב שרלו למשל מוביל מהלך יפה, ואני מרגישה שעם הזמן גם קהילות אורתודוקסיות והנהגה אורתודוקסית נפתחות ועושות צעדים משמעותיים. אני רוצה לציין בהערכה עצומה את קואליציית הארגונים הדתיים למען בריאות הנפש, שהקימה ומנהלת ורד מזומן־אביעד. הם עושים עבודת קודש".

מהם המסרים העיקריים שצריך להדגיש כשרוצים להסביר את התחום לקהל הרחב?

"אנשים מפחדים ממשהו שהם לא מכירים ולא מבינים. ברווח שבין המציאות לדמיון נולד הפחד. התפקיד של ההסברה הוא להקטין את הפער הזה. להכיר את האנשים המתמודדים עצמם, לראות בהם עוד חלקים. אדם הוא לא רק האבחנה שלו. יש לו חוש הומור, הוא יצירתי, חכם, חבר. ויש לו גם סכיזופרניה, שלפעמים היא בולטת ולפעמים היא תהיה בנסיגה. לגיטימי שאתה מפחד ושואל איך הוא יפעל והאם יהיה אלים, אבל ככל שתכיר יותר, תבין את גבולות הגזרה של המחלה. הרבה פעמים נוח לנו לשמור על הפיצול הזה בין חולה לבריא. כשמסתובבים חתולים ליד המאושפזים שיושבים בשמש, נוח לשים את המטופל עם החתול מעבר אחד, ואת עצמך בגדה השנייה. זה שומר על השלם שאתה רוצה לחשוב שאתה".