לקראת פורים המתקרב נלמד קצת מתורותיו של רבי צדוק הכהן מלובלין. אתם מכירים מן הסתם את מדרש חז"ל המפורסם: "אסתר מן התורה מנין? 'וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר'". לכאורה המדרש הזה מתייחס להסתר הפנים של הקב"ה, שכבר איננו מתערב באופן גלוי אלא מסתתר ומסתיר את התערבותו בעולם, כמו בסיפור המגילה. אולם ר' צדוק רואה את הדברים באופן שונה, ונותן כמה כיוונים מעניינים להבנה שונה של מהות הסתר הפנים.
כך כותב ר' צדוק:
ואף על פי שהוא חושך והסתר פנים, החושך הוא על ידי צל ידו יתברך ולא על ידי צלא דמהימנותא, המגין וסוכך עלינו דרך הסתר פנים דוקא. כמו להגן בפני החמה הלוהטת צריך לעשות צל ולהחשיך קצת, כי ריבוי האור מזיק לחלושי הראות, וכן רבוי החום. וברוחניות גם כן, כפי ריבוי האור שהיה בדורות הנביאים, כן זה לעומת זה גבר אז יצרא, דכל הגדול מחבירו יצרו גדול, וכן בכלל האומה, ואנשי כנסת הגדולה שבטלו יצרא דעבודה זרה ואמרו לא איהו ולא אגריה, אז נסתלקה גם כן הנבואה, כי הוצרך להעלים הבהירות גם כן (דברי סופרים לח, בקיצורים).
בדברים אלו מתייחס ר' צדוק למדרש במסכת יומא, המספר על אנשי כנסת הגדולה שהתפללו כדי לבטל את יצר העבודה הזרה, שהביא על עם ישראל את הפורענות והגלות. הם הצליחו בכך, והיצר יצא כמו דמות של אש מבית קודש הקודשים. ר' צדוק מציג כאן את התזה שלו שריבוי האור עלול להיות מזיק, והסתר הפנים נועד להגן ממנו, כמו צל המגן עלינו מהשמש הלוהטת. כך קרה בריבוי האור שהיה בדורות הנביאים. הסתר הפנים איננו אפוא צל או חושך של העדר, כמו "צלא דמהימנותא", דהיינו צל או חיסרון של אמונה, אלא צל של הקב"ה, צל מגן של אהבה.
אותו אור גדול שהיה בדורות הנביאים, אור של גילוי א־לוהים בעולם, הביא גם את החטא הגדול, חטא העבודה הזרה. בגלל האור הגדול גבר גם יצר העבודה הזרה, כי "כל הגדול מחברו – יצרו גדול ממנו". וכשאנשי כנסת הגדולה אמרו "לא איהו ולא אגריה", כלומר שאנו לא רוצים את יצר העבודה זרה ולא את השכר שמקבלים כשמתגברים עליו, מבין ר' צדוק שבכך הם בעצם גרמו שנסתלקה הנבואה. כלומר, במדרגה הגבוהה שבה קיימת הנבואה יש מעין עסקת חבילה, שאיתה מגיע גם יצר העבודה הזרה.
צל ידו
ממשיך ר' צדוק:
אבל עוד ידו נטויה בהסתר פנים לזכות לאור גדול יותר על ידי ש"אשים דברי בפיך" – שכל חכמת חכמי תורה שבעל פה הוא דברי אלקים חיים.
כאן אומר ר' צדוק את התזה השנייה שלו, שהסתר זה של אור הנבואה הוביל לכך שנזכה למשהו חדש, גדול, והוא חכמת התורה שבעל פה:
וכמו שכתוב בבבא בתרא דאתאמרא הלכה למשה מסיני כותיה, וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמרה למשה מסיני, ועל כן חכם עדיף מנביא. דאף שהוא בהעלם, הוא משיג יותר. וזוכה לנטוע שמים וליסד ארץ, כמה שכתוב בזוהר דעל ידי חידושי דאורייתא נבראו שמים וארץ חדשים. וזהו רק בתורה שבע פה, שבה הם החידושין שמחדשין חכמי ישראל. וזהו חזרת קבלת התורה בימי אחשוורוש, דהדר קבלוה מאהבה כמה שכתוב בשבת. והיינו על תורה שבעל פה. דעל זה היה תחלת כפיית הר כגיגית כמה שכתוב.
החידושים של התורה שבעל פה הם כמו בריאה חדשה כדברי הזוהר, וזה התאפשר רק לאחר סיום תקופת הנבואה. זוהי משמעות קבלת התורה המחודשת בימי אחשוורוש.
הפסוק בישעיהו "וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ", מתפרש בגמרא ביחס להשגחה הנמשכת גם כשהיא נסתרת:
"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא". אמר רבא, אמר הקב"ה: אף על פי שהסתרתי פני מהם, בחלום אדבר בו. רב יוסף אמר, ידו נטויה עלינו, שנאמר "וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ".
ר' צדוק ממשיך עם רעיונותיו ביחס לתורה שבעל פה. לפני המילים "וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ", נאמר בפסוק "וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ". מילים אלו מתייחסות לתורה שבכתב, "מה שדיבר השם יתברך עם משה פנים אל פנים, וכן כל דורות הנביאים זכו לגילוי אור פנים". ההמשך, "וּבְצֵל יָדִי כִּסִּיתִיךָ", מתייחס לתקופה הבאה, תקופת התורה שבעל פה. זוהי תקופת צל והסתר, שבה יד ה' מסתירה כביכול את האור.
נכס בלעדי
כעת מביא ר' צדוק את מדרש תנחומא, הדורש פסוק מנבואת נחמה של ישעיה: "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל". התנחומא דורש זאת על התורה שבעל פה, "שהיא קשה ללמוד ויש בה צער גדול ומשולה לחושך, והקב"ה מאיר את עיניהם". אולם ר' צדוק מבין זאת אחרת. ה"חושך" שנוצר מתוך סיום הנבואה, הוא שמאפשר את התורה שבעל פה:
ואחרי שנסתלקה הנבואה התחילו חכמי תורה שבעל פה, שעליהם אמרו בתנחומא העם היושבים בחושך ראו אור גדול… וכן אמרו בסנהדרין, במחשכים הושיבני זה תלמודה של בבל. אבל זהו מסטורין של הקב״ה, כמו שכתוב מי שמסטורין שלי בידו הם ישראל, כי ישת חושך סתרו כתיב, דשם הוא סתריו יתברך.
יש כאן הבנה שונה של דברי התלמוד, שלכאורה מדבר נגד חכמי בבל. "במחשכים הושיבני – זה תלמודה של בבל". היינו יכולים להבין מכאן שהתורה שבעל פה היא מדרגה נמוכה, תוצר לא רצוי של היעדר הנבואה. אולם ר' צדוק ממשיך בדרכו ודורש זאת בדיוק ההפך. התלמוד, התורה שבעל פה, יכול היה להיווצר אך ורק כתוצאה מהחושך של הסתר הפנים, לאחר סיום הנבואה ותקופת המקרא.
ר' צדוק מוסיף כאן דבר מעניין: "אבל זהו מסטורין של הקב"ה". מסטורין היינו משהו סודי. הוא מתכוון כאן למה שקרה בעקבות הנצרות, כאשר התורה שבכתב נגנבה באופן מסוים מעם ישראל והפכה לנכס של כל העולם כולו. לא כן התורה שבעל פה, שנשארה בבעלות הבלעדית של עם ישראל. "מי שמסטורין שלי בידו", זוהי התורה שבעל פה. עוד מדברי ר' צדוק על התורה שבעל פה, בפעם הבאה בע"ה.
