בביתם הקטן בשכונת קריית־משה בירושלים, אבי ורות יוסטמן מארחים אותי בנדיבות ומגוללים את סיפור חייהם. אבי, בן 31, גדל בשכונת מקור־ברוך, למשפחה של חסידי סלונים, והוא רוחש גם היום הערכה רבה לקהילה שבה גדל. "יש שם יראת שמיים פנימית שאין במקומות אחרים", הוא אומר. "אהבתי את השירים ואת ה'עבדֶס' (עבדות, עבודת השם; כינוי חסידי לתפילה בדבקות – מ"ל). אתה מחובר שם למשהו מאוד עמוק".
ובכל זאת, בסביבות גיל 15 אורח החיים החרדי החל להעיק עליו. "לא רציתי ללבוש את הבגדים החרדיים, להסתובב ולנהוג בצורה שלא מתאימה לי. מצד שני, ממש לא רציתי להיות חילוני". אבי התגלגל בין ישיבות ומסגרות, עד שבשלב מסוים מצא עצמו בצה"ל, באחד המסלולים של גדוד נצח יהודה, המיועד לחרדים. "לפני הגיוס החלפתי לכיפה סרוגה. זה היה לי טבעי יותר. כבר לא ראיתי את עצמי חרדי".
החוויה הצבאית עיצבה את נטייתו הכלל־ישראלית. "פתאום הבנתי מה זה להיות יהודי בארץ ישראל, להיות ישראלי, חלק מעם ישראל, ברמה שלא הכרתי לפני זה. זה היה מטורף בקטע טוב", אומר אבי, שמראהו ושפתו משדרים חספוס ישראלי. עד לאחרונה עבד כאחראי פניות הציבור במפלגת עוצמה יהודית, ובימים אלה הוא משיק מיזם העוסק בזהות יהודית וישראלית.
בת זוגו, רות בליטי־יוסטמן (32), גדלה ברכסים, במשפחה אנטי־ציונית. הוריה מנהלים קהילה ייחודית ברכסים, המקפידה על המסורת והמנהגים של יהודי מרוקו אך מטיפה לאנטי־ציונות נוסח סאטמר. "אימא שלי צמה ביום העצמאות, ואבא מארגן בבית הכנסת שלו דרשה קנאית של חסיד סאטמר ספרדי, הרב דניאל ביטון".
טובה: "אני מתקשה למצוא בית כנסת שארגיש בו בנוח, כי תחושת הזרות גדולה. לא למדתי באולפנה ואח שלי לא שירת בצבא עם הבן דוד של השכנה, אז אני לא ממש שייכת. אבל עדיין נוח לי שם יותר מאשר בקהילה החרדית"
בהיותה בכיתה י' נתפסה רות כשברשותה ווקמן, ובמקרה אחר כאשר רגליה נטולות גרביים. היא הורחקה מהמוסד החינוכי שבו למדה, ובעקבות זאת גם מבית ההורים. השנים הבאות עברו על רות בחיפושים אחר זהותה ומקומה בעולם. היא למדה הדרכת כושר במכון וינגייט, ובהמשך למדה במדרשה בניו־יורק והתגוררה אצל משפחה חרדית מודרנית שנתנה לה בית. "ראיתי את עצמי אז כחרדית שבאבניקית", אומרת רות.
הזדהותה עם העולם הדתי־לאומי הגיעה בשלב מאוחר יותר, בעקבות ההיכרות עם אבי, שפנה אליה בפייסבוק לאחר שהבחין בתגובות שנונות שלה. בשלב מסוים עבדה ברשת אופנה דתית, ואז אימצה גם את הלוק המגזרי. "הלקוחות בחנות לא היו מאמינות שאני באה מבית חרדי", היא נזכרת. כיום היא עובדת כמנהלת מִפקד במפלגת עוצמה יהודית.
"למדתי לייצר חממה לעצמי"
אבי ורות אינם היחידים. מנתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לשנים 2020-2017 (בעיבוד מחלקת המחקר של ארגון "יוצאים לשינוי"), עולה שמכלל עוזבי החברה החרדית, מספרם של מי שמגדירים עצמם כדתיים ברמה כזו או אחרת, עולה באופן ניכר על אלה שמגדירים עצמם כחילונים. כך, 46 אחוזים מיוצאי החברה החרדית מגדירים עצמם כדתיים, עוד 17 אחוז הם "מסורתיים דתיים", 15 אחוזים עונים להגדרה "מסורתי לא כל כך דתי", ורק 22 אחוזים רואים עצמם כחילונים. נתונים דומים עולים ממחקר שביצעו ד"ר איתן רגב וגבריאל גורדון עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה (ראו מסגרת).
אך בעוד שתופעת היוצאים בשאלה שעזבו את העולם החרדי ואימצו אורח חיים חילוני מעוררת עניין רב בתקשורת, בקולנוע ובטלוויזיה, היוצאים שבחרו לשמר זהות דתית ואף להשתייך למגזר הציוני־דתי, נותרו במידה רבה בצל. קיימת אולי נטייה לחשוב שבמקרה הזה לא מדובר במעבר דרמטי, אך בשיחות עם מי שביצעו את הצעד הזה בעצמם, ההנחה הזו מוטלת בספק.
אם בני הזוג יוסטמן נדחקו משורות העולם החרדי בעקבות התנהגות שאינה תואמת־מגזר, יש מי שלא מצאו את מקומם שם כתוצאה משאלות והרהורים עצמאיים. אורית שילה (43) גדלה בבית חרדי מודרני בחיפה ולמדה בבית־יעקב. כנערה מתבגרת העלתה שאלות על נושאים כמו הבדלנות החרדית, היחס לצבא ולעבודה, האפליה כלפי ספרדים והעיסוק בסממנים חיצוניים. "אחת המורות שלי, אישה מקסימה דווקא, אמרה לי: אם יש לך שאלות כאלה, את לא בת בית יעקב". אורית קיבלה על עצמה את האבחנה הזו, והחלה במסעה החוצה מהמגזר. גם היא עברה דרך החרדיות האמריקאית, כאשר שהתה בבית דודיה במיאמי וגילתה שם לדבריה "חרדיות פחות בדלנית ושיפוטית והרבה יותר מכילה".
לאחר שובה ארצה התקבלה לעבודה אדמיניסטרטיבית בתנועת בני עקיבא, ושם נחשפה לעולם הדתי־לאומי. הקשר עם המגזר הסרוג התהדק כשאורית, צעירה חדורת אידיאלים, נשלחה מטעם התנועה לשליחות באטלנטה, אף שמעולם לא הייתה בתנועת נוער. בשליחות הכירה את בעלה לעתיד, שהיה גם הוא ישראלי בשליחות, סטודנט למדעי הרפואה ובנו של רב ואיש חינוך ציוני־דתי. נישואיה ל"מזרוחניק", אם להשתמש לרגע במינוח החרדי, העניקו מבחינתה חותמת מלאה להשתייכותה המגזרית החדשה. בימים אלה הם שוהים שוב, הפעם עם חמשת ילדיהם, במדינת מרילנד שבארה"ב, במסגרת הפוסט־דוקטורט של בן הזוג.
לצד השאלות הערכיות שהזכירה אורית ושהטרידו אותה כבר כתלמידת סמינר, אחד הגורמים המרכזיים למעבר מהסוג הזה הוא ההומוגניות הקשוחה של העולם החרדי, שמאיימת על בעלי אישיות עצמאית. "אני לא אחת שהולכת עם עדר", מעידה אורית. "אני אינדיווידואלית, וצריכה את האפשרות לחשוב ולבחור. גם את ילדיי אני מחנכת שאפשר לשאול הכול, אין שום נושא שהוא וטו בבית שלנו". ואילו אבי יוסטמן אומר: "אמונה צריך לקנות בעצמנו, כמו אברהם אבינו. צריך לעבור תהליך לבד. איבדתי את החממה החרדית, אבל למדתי לייצר חממה לעצמי".
בני שיחי מדברים על שיפוטיות היתר שחוו בעולם החרדי, והעיסוק בנראות חיצונית. "אתה כל הזמן חי שם על במה, כל מה שאתה עושה – מסתכלים ומדברים", אומר אבי. בת זוגו רות מבחינה בהבדל אצל ילדתה בת השש: "לאריאל אין את השיפוטיות שיש לילדות חרדיות בגילה. היא לא תשים לב למשל אם לילדה שמולה יש מכנסיים או חצאית. זה מאוד בריא בעיניי".
בשביל הילדים
מניע מרכזי נוסף למעבר מהעולם החרדי לזה הדתי־לאומי הוא סוגיית חינוך הילדים, הגורמת להורים צעירים שחושבים על עתיד ילדיהם לחפש מענה במגזר השכן. במקרים מסוימים זהו הקשר העיקרי, אם לא היחיד, לחברה הדתית־לאומית, כאשר ההורים עדיין חיים בין העולמות אך הדור הבא כבר מפלס את דרכו בחברה אחרת.
"כתלמידת סמינר בבית יעקב הבטחתי לעצמי שהילדים שלי ילמדו במקום אחר", מספרת טובה, בת 33 מירושלים. "כשהילד שלי הגיע לגיל בית ספר חיפשתי בשבילו מקום של למידה, חוויה וקבלה, מקום שיראו אותו – לא את המשפחה, העדה או הטלפון הכשר או לא כשר". טובה מבטאת יחס אמביוולנטי כלפי היבטים שונים במגזר הציוני־דתי, אך נלהבת מהאפשרויות שמערכת החינוך שלו פותחת בפני בנה. "במסיבת הסידור שלו בכיתי על הזכות הזו שגם אימא יכולה להגיע למסיבה, ועל החופש שיש לילדים ולילדות על הבמה. כילדה בבית יעקב פחדתי לרקוד בחופשיות, שהמורה לא תגיד שהתנועות שלי מוגזמות. בית הספר היה בשבילי עונש, בשביל הבן שלי כל יום זו חגיגה. בכל בוקר אני מתרגשת כשאני מורידה אותו מהאוטו והוא מנופף בהתלהבות למורה ורץ לבית הספר בשמחה".
גם אצל אבי ורות יוסטמן, שאלת חינוך הילדים מילאה תפקיד בסיפור המעבר. "גם אחרי שהכרתי את אבי לא חשבתי לעבור לעולם הדתי־לאומי", אומרת רות. "מבחינתי הייתי עדיין חרדית, למרות הכול. כשהיינו מאורסים פתאום עלה הנושא של איפה לשלוח את הילדים, והתפתחה מריבה רצינית. אבי היה נחרץ, 'הילדים שלי לא ילמדו במוסד חרדי'. ואילו אני הייתי מבוהלת, 'הילדים שלי לא יהיו מזרחיסטים'".
הוויכוח הלך והחריף, וכמעט סיכן את החתונה המתוכננת. הם החליטו שלא להחליט, ועד שהשאלה הפכה לרלוונטית, רות כבר צעדה כברת דרך לעבר הציונות הדתית. "בהיריון של הבת הבכורה שלי אבי אמר לי 'בואי נקרא לה אריאל, אחד השמות של ירושלים'. התחברתי לרעיון, וזה היה אחד הניצנים הציוניים הראשונים שלי. אז הבנתי שלשם הבית שלי הולך". בבוא הזמן נשלחה הבת בלב שלם למוסדות דתיים־לאומיים.
הנושא של תגובת המשפחה והקהילה החרדית ליציאה בשאלה זכה בשנים האחרונות לתהודה רבה. אך איזה יחס מקבלים מי שבחרו להמשיך באורח חיים דתי, אך ללא השיוך החרדי?
משפחתה של אורית מקבלת אותה לדבריה "באהבה גדולה", ובכל זאת היא מתרשמת שבמובנים מסוימים "הדתיות יותר מאיימת על החרדים, כי זה לא שחור־לבן. קשה להם להבין שיש אלטרנטיבה של קיום מצוות בלי להיות חרדי. ההורים שלי בהתחלה לא הבינו מה זה שיש לי חבר לא מאורס, שהולך עם ג'ינס. אבל אחרי שהם הכירו אותו לא רק שהחששות נעלמו, הם התאהבו בו".
"המשפחה שלי מדהימה", מספר אבי. "בהתחלה לא היה להם קל, אבל היום הם גאים בי". אצל רות הדברים מורכבים יותר. "אני מאוד אוהבת את אימא שלי ויש לנו קשר טוב, אבל יש כל הזמן התלקחויות ומיילים זועמים על הסמארטפון שלי או על השיער הפזור של הילדה. הם לא מוכנים לקרוא לה אריאל, והפכו אותה לאריאלה. הקשר שלנו בנוי על התקרבויות וניתוקים". רות מתקשה להשלים עם אי ההכרה של הוריה בדרכה הנוכחית. "כשאבי שר בליל שבת 'י־ה אכסוף', אני לא מבינה איך אימא שלי לא רואה את האור בדרך שלנו".
טובה מספרת על רגעים של חוסר הבנה בין הבן שלה לבני דודיו. "היה עלי לחץ לשלוח לממ"ח (ממלכתי־חרדי, בתי ספר חרדיים עם לימודי ליבה; מ"ל), אבל בסוף שלחתי אותו לממ"ד מעורב. כשהוא מספר על חבֵרה מהכיתה, הבני דודים – ויש הרבה ברוך השם – לא מבינים, יש לך בנות בכיתה? או: יש לך מורות? אבל הקשר המשפחתי מנצח. הם אוספים בשבילו קלפי פוקימן, והוא אוסף בשבילם קלפים של 'עולם ומלואו'".
דתיים לא שלובים
ההחלטה לעזוב את העולם החרדי אך להמשיך לשמור מצוות איננה הופכת אותך בבת אחת לבן המגזר הדתי־לאומי. חרדי שמבקש להשתלב בחברה הזו, שיש לה קודים ושפה משלה, נדרש להשלים פערים שונים ולאמץ ערכים חדשים. חוק הדתיים השלובים לא חל על המצטרפים בגיל מאוחר, והם מתמודדים עם קשיי השתלבות.
"אני לא מרגישה שהפכתי ל'מזרוחניקית' כמו שקוראים לזה, אני פשוט דתייה", אומרת טובה. "אני מתקשה למצוא בית כנסת שארגיש בו בנוח, כי תחושת הזרות גדולה. לא למדתי באולפנה או במדרשה, ואח שלי לא שירת בצבא עם הבן דוד של השכנה. אז אני לא ממש שייכת, אבל עדיין נוח לי שם יותר מאשר בקהילה החרדית". אורית, לעומתה, חשה שהתערתה היטב בקהילה הדתית: "גם המשפחה של בעלי וגם החברה הדתית קיבלו אותי ללא שאלות. אני מרגישה לגמרי חלק מהציבור המקסים הזה".
אבי יוסטמן: "היום אני מרגיש יותר מחובר לעם ישראל, יותר יהודי, פחות מגזרי. היהדות הפכה יותר לערך עמוק ומהותי, ופחות למטלה. כשאתה יוצא מההשקפה החרדית, פתאום דברים מסתדרים לך. רואים שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה"
סוגיית השירות, צבאי או לאומי, עלולה גם היא להקשות על ההשתלבות. "כשחזרתי ארצה ממיאמי רציתי לעשות שירות לאומי, אבל לא מצאו לי משהו מתאים שההורים שלי יסכימו לו, אז ויתרתי", מספרת אורית. גם רות ויתרה על השירות מחשש לחרם משפחתי. טובה מוסיפה: "ברור לי שהבן שלי יתגייס, אבל אני מודעת לזה שהוא יעשה את זה בלי רקע, בלי החוויה של אבא במילואים וסיפורים על הדוד שגיהצו לו את המדים וארזו לו עוגיות".
תנועות הנוער, רכיב זהות מרכזי בעולם הדתי־לאומי, מייצרות גם הן פער תרבותי. "קשה לי עם זה שלא הייתי בבני עקיבא או משהו דומה", משתפת אורית. "כיום, כשהבן הגדול שלי מדריך בבני עקיבא, אני רואה כמה זה חשוב וממלא".
גם טובה משלימה באמצעות בנה היכרות מאוחרת עם חוויית הילדות המגזרית. "כשהבן שלי הגיע לגיל הזה הייתי מבולבלת. אין לי מושג מה ההבדל בין בני עקיבא, עזרא או צופים דתיים. קצת נלחצתי מהרעיון שצעירים יעסיקו את הבן שלי בשבתות, ועד היום לא לגמרי ברור לי מה הם עושים שם, אבל אני רואה את החוויה והברק בעיניים שלו, ולומדת יחד איתו עולם חדש".
תקופת הקורונה הציפה פער תרבותי מעניין שעדיין נשאר אצל בני הזוג יוסטמן, כאשר בשלב מסוים חזר אבי להתפלל בבית כנסת "חרדי מודרני עם ראש טוב", כהגדרתו. הסיבה לכך הייתה שבבית הכנסת הדתי־לאומי שאותו נהג לפקוד הייתה הקפדה מופרזת לטעמו על הגבלות הקורונה והמסכות, גם לאחר ההקלה בתקנות. "אנחנו לא עד כדי כך מרובעים", הם מחייכים. ציונות כן, מסכות לא.
האם המעבר לעולם הדתי מביא איתו רק הקלה בעומס החרדיות, או שיש בו גם ערך מוסף? אורית משיבה לשאלה המאתגרת הזו בחיוב. "עשיתי את המעבר כדי לקיים מצוות מתוך בחירה והבנה, זה הדבר הנכון בעיניי", היא אומרת. "ויש גם את הערך הציוני שאני מחשיבה מאוד. במשך שנתיים לימדתי פה במרילנד עברית לבנים בישיבה חרדית, והכנסתי יחידה יפה על מלחמות ישראל. התלמידים הרגישו פתאום חלק ממדינה ועם, וההורים אהבו את זה מאוד". אורית גם אימצה תפיסה ממלכתית. "זו המדינה שלנו, ואנחנו מכבדים ושומרים על החוקים שלה", היא מגדירה זאת בפשטות.
היוסטמנים עורכים בהקשר הזה חלוקה בין השלב הראשון, שכלל רק את עזיבת העולם החרדי, לשלב השני שבו אימצו בהתלהבות ערכים ציוניים־דתיים. רות שולפת מהמדף את הספר "יש לך כנפי רוח", המלקט פסקאות מתורתו של הראי"ה קוק, ומתארת את הלימוד בו כ"חוויה חדשה ופוקחת עיניים". סביב יום העצמאות היא משתדלת שלא לשוחח עם אימה; הפער בין תחושותיה החגיגיות לצום הנהוג בבית הוריה גדול מדי.
"עם כל המעלות של החרדיות, יש משהו שהיא מפספסת", סבור אבי. "היום אני מרגיש יותר מחובר לעם ישראל, יותר יהודי, פחות מגזרי. היהדות הפכה יותר לערך עמוק ומהותי, ופחות למטלה. כשאתה יוצא מההשקפה החרדית, פתאום דברים מסתדרים לך. רואים שמדינת ישראל היא אתחלתא דגאולה, נבואות מתגשמות פה מול העיניים. גם חייזר מכוכב אחר יזהה שיש פה תקומה של עם".
"כשאריאל זורקת משהו על הריצפה אני אעיר לה שלא מלכלכים את ארץ ישראל", מספקת רות דוגמה נוספת לעולם הערכים הנוכחי שלה. "חמש שנים לא יצאתי לחו"ל בגלל אהבת הארץ, ואני לא דורשת מאבי לקיים את ההבטחה שלו לנסוע לטיול בניו־יורק".
מנגד, היוצאים הדתיים חשים לעיתים גם פער רוחני לטובת עולמם הקודם. אבי מרגיש ש"אין לי בחיים היום את אותה רמה של 'יראת שמיים' כמו שיש שם". לטובה היה מוזר שהבן שלה לומד משנה כמקצוע, ללא כובד הראש שהייתה רגילה לראות בבית הוריה ביחס ללימוד תורה. "הוא לומד עם אבא שלי משניות פעם בשבוע, כי בתפיסה שלי ככה לומדים תורה".
גם אידיליית הקבלה וההכלה לא תמיד עומדת במבחן המציאות. רות למשל נתקלה בעין עקומה בבית הספר של בתה, כשחבשה כיסוי ראש פחות מקובל. "זה ביאס מאוד, בבת אחת נזרקתי חזרה לכיתה ט' במוסד החרדי".
לא בודקים בציציות
למרות שיעורם הגדול בין עוזבי העולם החרדי, היוצאים הדתיים שקופים במידה רבה וכמעט אינם תופסים מקום בשיח, לא בצד החילוני ולא בצד הדתי. נדמה שהעולם החילוני אדיש לשינוי שלא נתפס בעיניו כמשמעותי, ואילו הציבור הדתי אינו מגלה עניין לקלוט את החרדים העוזבים את קהילתם.
ב"יוצאים לשינוי", אחד מארגוני הסיוע המרכזיים ליוצאי המגזר החרדי, לא בודקים בציציותיהם של הפונים ומושיטים להם יד גם אם לא יצאו בשאלה במובן המלא. "מבחינת הצרכים ופערי ההשכלה והתרבות, אין הבדל מהותי בין יוצא דתי ליוצא חילוני. מבחינתנו רמת הדתיות של היוצא היא לא פקטור", אומר מנכ"ל הארגון, נדב רוזנבלט.
לדבריו, "בקרב הציונות הדתית קיימת רתיעה מסיוע ליוצאים מהסוג הזה, מתוך חשש מוטעה שזו פעילות אנטי־דתית. אבל זה פספוס כפול. בוגרי העולם החרדי יכולים להסתייע המון ברוח ההתגייסות הגדולה ובעולם הערכים של הציונות הדתית. ולא פחות מזה, הציונות הדתית יכולה להסתייע מהעושר התרבותי והקהילתי שמביאים איתם החרדים לשעבר".
בשעה שיוצאים בשאלה מקבלים כתף חמה מפוליטיקאים חילונים, אם מתוך אידיאולוגיה ואם מתוך הבנה שמדובר בפלח מצביעים הולך וגדל, ב"יוצאים לשינוי" מקווים שמפלגות דתיות יירתמו לעזרת היוצאים הדתיים ויראו בהם גם פוטנציאל אלקטורלי.
גם בעולם החרדי אין שיח של ממש על התופעה. ייתכן שהדבר קשור למורכבות שבהתמודדות עם דתיות שאינה חרדית, אך אפשר גם שהחרדים משלימים בשתיקה עם מעבר כזה ואינם רואים בו עילה למלחמה. אדרבה, אולי הם גם שמחים בקיומה של דרך אמצע, וכלשונו של איש חינוך חרדי ששוחחתי איתו והביע שביעות רצון מפרסום הכתבה: "זה חשוב מאוד שאנשים יבינו שגם אם לא מסתדרים אצל החרדים, אפשר להישאר שומרי תורה ומצוות".
