סיפורה של שירה, אישה נשואה, קונדיטורית ואם לשלושה ממודיעין, שנשלחת ל־15 שנים בכלא, עומד במוקד רומן הביכורים של מאיה וקסלר, "חנינה", המספק לנו הצצה נדירה ומרתקת לחצרות האחוריות והמוזנחות ביותר של החברה הישראלית.
לצד הדמות המרכזית מתארת וקסלר גלריה מגוונת של נשים בכלא, המתמודדות עם עבר בלתי אפשרי ועם עתיד חסר מוצא. אנו פוגשים נרקומניות, נשים בזנות ונשים הסובלות מהפרעות פסיכוטיות ברמות חומרה שונות, ומתוודעים למקרי רצח, אלימות וניצול מיני. יש גם לא מעט דמויות של נשים דתיות, שלשם שינוי אינן מופיעות כאן בתפקיד "האחר". וקסלר איננה מרחמת על הקורא ולא מייפה את המציאות. הכלא הוא זירה קשה ואכזרית, וסיפורי החיים של האסירות שורטי נפש. אין כמעט נושא מורכב, קשה או נועז שהוא טאבו בספר.
ועם זאת, ספרה של וקסלר מלא חמלה וחסד, גם כלפי הדמויות הקשוחות ביותר. זהו אחד מסודות כוחו: הדמויות מלאות, מורכבות ואמינות. הנשים שמסוגלות למעשים הקשים ביותר, הן גם מי שהמחשבה על ילדותן מעוררת בנו רצון לחבק אותן, לבכות, ולנסות לתקן את שנשבר באופנים קשים כל כך. לא הכול אפשר לתקן, והמחברת יודעת זאת. מקצועה של שירה הקונדיטורית ממלא את הספר בניחוחות מתוקים, אבל הספר לא דביק ולא מתקתק; הוא כן, אמיתי ושובה לב. מזי, ליאן, אוקסנה, מרנש ומנאל, כמו גם הסוהרות סימה, לירז וענהאל– אף לא אחת מהן מהשכבה החברתית ששירה מגיעה ממנה – נכנסות לנו ללב דווקא כשהן מתוארות בלי חנופה ומסכות.
הדבר נכון גם בנוגע לשתי הדמויות הראשיות, שירה ובעלה אייל, שנשאר להתמודד מחוץ לחומות הכלא עם משפחתו השבורה. הסיפור מסופר לסירוגין משתי נקודות המבט של בני הזוג. פעם שירה, הכלואה, ופעם אייל – שהמקצוע שנבחר לו בספר, למרבה האירוניה, הוא של מנעולן. בני הזוג מדברים בגוף ראשון, וראויה לציון היכולת של וקסלר ליצור להן קול מובחן.
אייל ביטון, בן קריית־שמונה, מביא אל הסיפור את ילדותו בעיירה המופגזת, את משפחתו המזרחית־מסורתית ואת סודות העבר המשפחתי שהוא הולך ומגלה ככל שהעלילה מתפתחת. סודות אלו מאפשרים לו להבין טוב יותר את מערכת היחסים שלו עם הוריו, ושלהם איתו ועם אשתו וילדיו. רעייתו שירה נושאת עימה עבר מסובך של ילדות מאוחרת בקיבוץ שלא האיר לה פנים, וחלקים עלומים בילדותה המוקדמת, שהיא מתכחשת אליהם לאורך השנים. אט אט מתבררים השדים בעברה, שיש בהם כדי להסביר את הדבר שהביא אותה בסופו של דבר לעונש מאסר חמור כל כך.
הפורום הווירטואלי מתגייס לעזרה
במהלך הסיפור משולבים נתונים רבים על חיי הכלא, כגון אחוז האסירות שעברו התעללות מינית קשה, מספר המקומות ברשימת ההמתנה לתוכנית גמילה, סוגי הקורסים המקצועיים וההבדל בינם ובין הקורסים בכלא הגברים, ועוד. אלה מבטאים מציאות מדויקת, שמשקפת את עבודת התחקיר המרשימה שביצעה הכותבת. וקסלר קראה מחקרים שנכתבו על נווה תרצה, כלא הנשים היחיד בישראל, ובהן עבודת מחקר על השפה הייחודית של האסירות, המשמשת את וקסלר היטב. זה איננו התחום היחיד שבו עמלה הכותבת על יצירת מציאות ריאליסטית אמינה. התחקיר, כפי שמעידים עמודי התודות, כלל בדיקה של מאפייני ערים, קיבוצים ועדות בישראל, היכרות עם נהלים של שירותי הרווחה, מאפיינים ושיטות טיפול פסיכולוגיות, ואפילו בדיקה ודיוק של פרטי הלכות ומנהגים. גילוי נאות: בבירורים אלה נעזרה הכותבת גם בי.
אף שהספר מלא בתובנות פסיכולוגיות ובתיאורים של טיפול פסיכולוגי, הוא מצליח לחמוק מתחושת הפתרון העלילתי הקל מדי, זה שספרים רבים לוקים בו, כשהם משתמשים בחדר הטיפולים כמניע עלילה וחושף סודות מן העבר. הדברים משולבים בעלילת הספר בחוכמה ובעדינות, ולא באופן מלאכותי ומודבק.
איך אפשר לנהל משפחה ולגדל שתי בנות לבד כשאשתך בכלא? כיצד שומרים על קשרי משפחה כשאת כלואה הרחק? מה ניתן לעשות במציאות כזו כדי להגן על המשפחה מסכנות האורבות לה? ואיך זוגיות יכולה בכלל לשרוד משבר כזה, שהוא רק חוליה נוספת בשרשרת המשברים שפקדה את שרה ואייל והובילה למאסר?
שתי נקודות אור לא שגרתיות עומדות לרשות גיבורי הספר: האחת היא "הפורום". חברות הפורום האינטרנטי ששירה חברה בו, אשר נחלצות לעזרתה ולעזרת המשפחה. וקסלר בוחרת לתאר לא את עידן הפייסבוק, אלא את זה שקדם לו: עולם הפורומים שהתקיימו בפורטלים כגון תפוז, כיפה ועוד. בזירה זו התנהלו קבוצות דיון שלמות תחת "ניקים" ושמות בדויים, שאפשרו מצד אחד קרבה גדולה ומצד שני אנונימיות מוחלטת.
הזירה הזו אפשרה שיתוף בקשיים וקבלת תמיכה וייעוץ מבעלות ניסיון, ולא פעם גם מבעלות מקצוע שהן פשוט חלק מהקהילה. זר יתקשה אולי להבין זאת, אך מי שמצאו עצמן מארחות משפחה זרה לחלוטין מהצפון בזמן מלחמת לבנון השנייה, מתארחות בחו"ל אצל אישה שההיכרות איתה הייתה עד אז וירטואלית בלבד, מנחמות אבלים או ממררות בבכי על קברה של אישה ש"פגשו" רק ברשת – יבינו במה מדובר.
הקהילה ששירה חברה בה, "אישה בגילי", זו שאיתה היא חלקה את קשיי ההריונות, ההנקה, גידול הילדים והפרנסה, היא קבוצה שגדלה עם חברותיה. הן משתפות זו את זו גם בשלבי החיים המאוחרים יותר, ושיתופי העומק האנונימיים יוצרים בה רעות וערבות ללא תנאים, כמו גם גיוון מגזרי, תעסוקתי וגיאוגרפי. אל הקהילה הזו פונה אייל בשעת משבר, וההיחלצות של הקבוצה לעזרתם של אייל ושירה היא מן הרגעים המרגשים והיפים בספר.
"כמעט התמוטטתי בכיסא מרוב הקלה. זאת אומרת שבזמן שניסיתי להירדם בצד של שירה הן כבר קראו את ההודעה ודיברו עם מי שצריך ועזרו, ממש עזרו, לשירה. לקחתי אוויר ובפעם הראשונה מאז שהיא בכלא, הרגשתי שאני מצליח לנשום ממש. כאילו עד עכשיו הייתי כל הזמן חצי חנוק… איפשהו בהודעה הרביעית של שרשור האוכל: 'נאפים כרגע בתנור שני מגשים של צלי עוף, עם גזר וקישואים. יגיעו ארוזים בתבניות אלומיניום, מוכנים להקפאה. לאן להביא?' קלטתי שאני מנגב את העיניים בשרוול… הרגשתי משותק מול הצונאמי הזה של אכפתיות ועזרה מכל כך הרבה נשים שאני לא מכיר ולא פגשתי אף פעם. שפתאום יש מישהו שאפשר להישען עליו שנייה, לא רק להחזיק ולהחזיק כל הזמן. רציתי לחבק אותן איכשהו דרך המחשב…" (עמ' 60-61).
העזרה המרגשת של הפורום, שכללה לא רק סיוע בהכנת אוכל וסירוק כינים, אלא גם ייעוץ בנושאי מיצוי זכויות, סיוע משפטי והפעלת קשרים, מעוררת גם מחשבות נוגות על הפער בין שירה, שיש לה רשת תמיכה, ובין שאר האסירות בכלא, אלו שאין להן חברות במקומות הנכונים, ידע רלוונטי או אפילו גישה מינימלית אליו.
זוגיות ששורדת, לשם שינוי
נקודת אור לא שגרתית אחרת היא הזוגיות של שירה ואייל. לכאורה דווקא שגרתית מאוד, ואולם מצער ומפתיע ככל שזה נשמע, נדיר למצוא ספרים המתארים זוגיות מיטיבה ארוכת שנים שצולחת יחד משברים. ברוב העלילות הדרמטיות פירוק נישואים הוא נושא מרכזי, או תוצאת לוואי הכרחית של משברים אחרים. כמעט אף זוגיות ספרותית או קולנועית מהימנה איננה צולחת אירועים בסדר גודל כזה. רעידות האדמה שעוברים שירה ואייל אכן מערערות את הבית שלהם ויותר מפעם אחת, אבל הסדקים והשברים אינם גורמים לו לקרוס. חיבור חזק ועוצמתי של בני הזוג מאפשר להם לנהוג בסופו של דבר לא רק בנאמנות טכנית (שעומדת למבחן קשה, ואף נסדקת), אלא גם בלב פתוח, חומל ומכיל. הזוגיות של שירה ואייל היא מהסוג שמרפא עבור כל אחד מהם את טראומות העבר, וככזו היא צולחת גם את המשברים הטראומטיים של ההווה.
וקסלר היא מספרת מחוננת. היא הצליחה לכתוב ספר מורכב ומלא פרטים שנקרא בנשימה עצורה, ומרתק בכל פרט. עיצוב זמן חכם ושילובי הווה ועבר, נוכחות והיזכרות, מצליחים להעביר אותנו בין מסלולי עלילה ופיתולי נפש. רגישות לנפש האדם יחד עם הומור משובח, מאפשרים לנו לפגוש את מורכבות החיים על כאבם ויופיים.
כוח הסיפור של המחברת מחפה גם על נקודת החולשה של הספר – הפתרונות שנדמים כמעט קלים מדי ביחס לגודל המשבר. אני לא בטוחה שבעולם האמיתי אפשר היה להשיג מה ששירה ומשפחתה מייחלים לו, או לסלק מעל ראשם סכנות איומות כל כך באופן חלק יחסית. אלא שווקסלר היא מספרת סוחפת ומשכנעת, וגם אם בהרהור חוזר תהיתי אם אמנם זה היה עובד כך גם בעולם האמיתי, במהלך הקריאה הצליחו דרכי המילוט שווקסלר מספקת לגיבוריה, להשתלב באופן קוהרנטי עם מהלך העלילה. אם כזה הוא רומן הביכורים של מאיה וקסלר, נותר רק לצפות לספרים הבאים שתוציא תחת ידה.
