לפני שמונים ואחת שנים, בח' בניסן תש"ב, נרצח בריגה הרב יוסף צבי קרליבך (1883-1942), יחד עם אשתו לוטה, שלוש בנותיו הצעירות ורבים מבני קהילתו המבורג, שאותה הנהיג בשנותיו האחרונות. בנו הצעיר שרד, וחמישה ילדים גדולים של בני הזוג קרליבך נשלחו על ידם לארץ ישראל ואנגליה עוד קודם לכן, מאימת המשטר הנאצי. הרב קרליבך עצמו דחה כמה פעמים הצעות למלט את עצמו מגרמניה, לאחר לבטים בין מחויבותו לעצמו ולמשפחתו ובין מחויבותו לבני קהילתו. באביב תרצ"ט עוד דחה משרת רבנות שהוצעה לו בדרום אמריקה, וכך כתב על החלטתו: "המנהיגים עזבו, ההמון שנשאר מצטמצם אט אט והוא זקוק לסיוע נפשי. אינני יכול לקבל על עצמי את האחריות ולעזוב גרמניה".
הרב קרליבך נותר למעשה הרב האורתודוקסי הבכיר האחרון בגרמניה הנאצית. הוא המשיך בפעילות דתית ועידוד רוחני לבני קהילתו עד לגירושו למזרח, ואף בחודשי חייו האחרונים במחנה יונגפרנהוף שליד ריגה. החלטה זאת תאמה את פרשנותו למושג "קידוש השם" שעליה הצהיר בשלבים שונים בחייו, ולפיה "היהדות רואה בוויתור על ההישרדות כמטרת החיים את הערובה היחידה לקיומה". זאת ועוד אנו למדים מספרו החדש של ד"ר מאיר סיידלר על חייו ומשנתו של הרב קרליבך, שראה אור לאחרונה בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בר־אילן.
סיידלר, חוקר מחשבת ישראל בתקופה המודרנית, פורש בספרו את עיקרי הגותו של הרב קרליבך על רקע דרכה המיוחדת של יהדות גרמניה במאה השנים שלפני השואה ועליית התנועה הציונית במאה העשרים. דמותו של הרב קרליבך מוכרת בישראל על רקע פועלו בתקופת השואה, בעיקר בזכות פעילות ההנצחה והמחקר הענפה של בתו פרופ' מרים גיליס־קרליבך ז"ל. אך ההיכרות נסובה בעיקר על תולדות חייו ומשנתו החינוכית ופחות על הגותו הדתית, שהיא והמחקר על אודותיה כמעט אינן נגישות לקוראי העברית.
בין המזרחי לאגודת ישראל
הספר פותח בתיאור הרקע לפיצול הדתי של יהדות גרמניה בעידן המודרני, התגבשות הזרם האורתודוקסי שאליו השתייך הרב קרליבך, ותחנות מרכזיות בחייו. הוא נולד בליבק שבצפון גרמניה למשפחה אורתודוקסית, ואביו שימש כרב הקהילה המקומית. בצעירותו למד בגימנסיה המקומית ובבית המדרש האורתודוקסי לרבנים בברלין. בשנות מלחמת העולם הראשונה שירת בקובנה שבליטא, כאחראי לארגון מחדש של החינוך היהודי במקום. החל משנת 1920 שימש קרליבך ברבנות בשלוש קהילות שונות בצפון גרמניה: ליבק, אלטונה והמבורג, שממנה נשלח למזרח בסוף 1941.
הפרקים הבאים מתמקדים בנושאים שונים שעליהם כתב הרב קרליבך. הפרק השני עוסק בהתמודדותו האינטלקטואלית עם גישות מדעיות מודרניות המאיימות על המסורת, כמו ביקורת המקרא ותיאוריות מדעיות על התהוות העולם. הפרק השלישי עוסק ביחסו לארץ ישראל ולציונות. הרב קרליבך התגורר בארץ ישראל בין השנים 1905—1907, עבד כמורה למדעים בבית הספר "למל" בירושלים, והכיר מקרוב את המנהיגים האינטלקטואליים ביישוב ואת הקונפליקטים בין אנשי היישוב הישן לחלוצי העלייה השנייה. במהלך השנים גיבש השקפת עולם הממצעת בין השקפות המזרחי ואגודת ישראל, ודגל באיחוד בין שתי המפלגות הללו. הפרק הרביעי עוסק בהזדהותו של הרב קרליבך עם גרמניה ותרבותה, כהמשך למורשתו של מנהיג הנאו־אורתודוקסיה במאה ה־19, רש"ר הירש. הפרק האחרון עוסק בכתיבתו של הרב קרליבך בתקופה הנאצית, ובמרכזה תגובותיו לתמורות הקיצוניות שהיו מנת חלקם של יהודי גרמניה בתקופה זאת.
לטענת סיידלר, הרב קרליבך היה קול ייחודי בין הוגי הדעות של האורתודוקסיה היהודית בגרמניה: "המפגש עם עולם הלימוד הליטאי והיכרותו עם ארץ ישראל חברו יחדיו ועיצבו – יחד עם ההשכלה היהודית והכללית לה זכה בגרמניה – את אישיותו". ייחודיות זאת באה לידי ביטוי ביחסו המורכב לתנועה הציונית, עמדתו העל־מפלגתית בוויכוח שבין המזרחי ואגודת ישראל, ואמונתו כי הזיקה לארץ ישראל הכרחית לקיום היהדות.
ייחודיותו ניכרה גם בנושאים חלוציים שבהם עסק, כמו הארכיטקטורה של בתי הכנסת. הארגון הפנימי של בית הכנסת העסיק את יהדות גרמניה עוד מהמחצית הראשונה של המאה ה־19. העברת הבימה ממרכז בית הכנסת לקדמתו, בהשראת מבנה הכנסיות הלותרניות, בניגוד להלכה שנפסקה בשולחן ערוך, הייתה לצנינים בעיני הרבנים האורתודוקסים, שקבעו כי שינוי זה נכלל באיסור על הליכה בחוקות הגויים.
הרב קרליבך לא הסתפק בשיח ההלכתי, וביקש להעמיק בהבנת העיקרון המחשבתי המארגן של הארכיטקטורה של בתי הכנסת. הוא ערך הבחנה בין שני סוגי מבני ציבור: בניין אורך ובניין מרכז. בבניין אורך, כמו תיאטרון, המוקד שלשמו נבנה המבנה נמצא בקדמותו. ואילו בבניין מרכז, כמו איצטדיון, המוקד נמצא באמצעו. בניין אורך הוא סמכותי והיררכי במהותו, ואילו בניין מרכז הוא יותר דמוקרטי ושוויוני. בית הכנסת הוא דו־מוקדי. הארון שנמצא בקדמתו מסמל את הסמכות הטרנסצנדנטית של ההתגלות האלוקית שבתורה, ואילו הבימה שבמרכז מסמלת את השותפות הציבורית בהחדרת התורה אל חיי היום־יום של הקהילה, באמצעות הקריאה בתורה. החקיינות, שאפיינה את בתי הכנסת הליברליים, הביאה, לפי הרב קרליבך, לאימוץ דגם הכנסייה של בניין אורך, המתאים למסר הלותרני של "האמונה לבדה" ו"החסד לבדו", השולל את יכולת האדם לזכות בישועה באמצעות בחירתו החופשית, וזאת ללא מחשבה על המסר היהודי השונה באופן מהותי מזה הנוצרי.
גרמנופיל נלהב
לעומת זאת, ביחסו לתרבות הגרמנית ולגרמניה כמולדת, דמה הרב קרליבך לעמיתיו, ליברלים ואורתודוקסים כאחד, שהזדהו בהתלהבות עם גרמניה ותרבותה. סיידלר מצביע על דיסוננס מובנה במחנה האורתודוקסי, שבניגוד למחנה הליברלי נדרש "לאמץ כפילות לאומית [גרמנית ויהודית] בלתי אפשרית, באשר כל לאומיות שואפת לבלעדיות". כעמיתיו, גם הרב קרליבך התגאה בתרבות הגרמנית ואף כינה עצמו "גרמנופיל נלהב". הוא היה משוכנע בצדקתה של גרמניה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ובעליונותה המוסרית על שכנותיה, והדחיק את עוצמת האנטישמיות בחברה הגרמנית. בהיותו בארץ ישראל, לצד התפעלותו מהמפעל ההתיישבותי הציוני, התרשם עמוקות גם מהמתיישבים הטמפלרים, שבחריצותם ויעילותם הגרמנית תורמים להתפתחותה הכלכלית של ארץ ישראל "יותר מכל אומה נוצרית אחרת".
בתחילת שנות השלושים, נוכח ההישג האלקטורלי של המפלגה הנאצית, חדל הרב קרליבך להתעלם מעוצמת האנטישמיות הגרמנית והחל לפקפק בעמדה המוסרית הגרמנית ובעליונותה על צרפת. מתוך הצבת האנטישמיות כקנה מידה מרכזי להערכה מוסרית, ביטא העדפה לתרבות האנגלו־סקסית, תוך קביעה כי בניגוד למגמה הנוכחית בגרמניה, "החיידק האנטישמי הרואה בכל יצירה יהודית משהו נחות, זר לנפש האנגלית".
סיידלר מצביע על כך שכמחצית מפרסומיו של הרב קרליבך נכתבו בתקופה הנאצית, וכמעט רבע מהם רק בשנת 1934. רוב פרסומיו בתקופה זאת עסקו בענייני השעה והיו מכוונים לחיזוק כושר העמידה היהודי אל מול ההתקפות הנאציות. לצד ניתוח מעמיק של התופעה הנציונל־סוציאליסטית, שייחסה לעצמה ממד מיסטי־משיחי, "הרואה ברייך השלישי את אחרית הימים, שבהם מצאה המדינה את הנוסחה הגואלת של גזע, דם ואדמה". הרב קרליבך, כעמיתיו, לא הבחין בעוד מועד כי נוסחה זאת שואפת לגאול את העולם מהיהודים אחת ולתמיד. כישלון זה מוסבר על ידי המחבר כתוצאה של דיסוננס קוגניטיבי מובנה של יהודי גרמניה, נוכח הזדהותם העמוקה עם מולדתם. עם זאת, הרב קרליבך נרתם להגן על היהדות באומץ אל מול ההתקפות הברוטליות עליה.
להשקיף מעבר לתרבות העוינת
במאי 1934 הוציא עיתון השטנה של המפלגה הנאצית, "דר שטירמר", גיליון מיוחד שהוקדש להפצת אשמת הרצח הפולחני ביהדות, עלילת הדם. הרב קרליבך, בניגוד לכותבים אחרים שחתמו על תגובותיהם בפסידונים, פרסם תגובה תקיפה להאשמה זאת, בחתימת שמו ותוארו המלא "הרב הראשי, ד"ר יוס.[ף] קרליבך, אלטונה". הוא הדגיש את הצורך לשאת את היהדות בגאווה דווקא על רקע ההתקפות עליה, והתייחס למאורעות כתשובה ניצחת לטמיעה הדתית של רבים מיהודי גרמניה: "פרצה הגזרה הקשה עתה כדי ללמד אותנו לקח. היא חשפה את ההתבוללות כאשליה גדולה, כשקר".
כאשר בשנת 1939 אולצו יהודי גרמניה הגברים להוסיף לשמם הפרטי את השם "ישראל" במסמכים רשמיים, הוסיף הרב קרליבך שם זה לחתימתו גם במכתביו הפרטיים, כמפגן של גאווה ביהדותו. הוא קרא לשאת בעול הסבל, לחוש אורחים במדינות אירופה, לא להתבלט בחברה ולצפות לגאולה. "עלינו להשקיף מעבר לתרבות העוינת של זמננו אל עבר ימות המשיח", כתב. עד לגירושו למזרח המשיך להנהיג את חיי הדת בהמבורג, לדרוש בשבתות בבית הכנסת ברחוב בנקה ששרד את פוגרום "ליל הבדולח", לחגוג את חגי ישראל ברוב עם, לחזק את החינוך היהודי, ולשגר מכתבי תמיכה ועידוד לחברי הקהילה העצורים במחנות ריכוז. בשל כך גורש עם משפחתו למזרח באחד המשלוחים הראשונים של יהודי המבורג.
הספר מעמיד במרכז הבמה את דמותו של הרב קרליבך כנציג נאמן של היהדות האורתודוקסית בגרמניה בדור האחרון לקיומה, על המייצג ועל יוצא הדופן שבה. למרות התמקדותו בנושאים הגותיים הוא כתוב בשפה השווה לכל נפש, ומצליח להבהיר את המושגים והמהלכים המחשבתיים המורכבים. הוא נוגע בנושאים מרכזיים שבהם עסקה היהדות האורתודוקסית בגרמניה, אך לא בכולם. דיון בנושאים כמו "מדע היהדות" או מקומה של האישה ביהדות עדיין נדרש לשם הבנה טובה יותר של דמותו, בית גידולו והגותו של הרב קרליבך.
הנימה השיפוטית הנחרצת על "החטא הקדמון של יהדות גרמניה" והאורתודוקסיה בכללה, מזמינה למעשה את חידושו של הפולמוס שהחל גרשום שלום לאחר מלחמת העולם השנייה על אודות "הסימביוזה הגרמנית־יהודית". עמיתיו של הרב קרליבך, רבני הקהילות האורתודוקסיות הגדולות של ברלין, פרנקפורט, וערים נוספות, הצליחו אומנם לעזוב את גרמניה ולמצוא מפלט בארה"ב, אנגליה או ארץ ישראל וזכו לאריכות ימים, אך דווקא מורשתו של הרב קרליבך היא המשפיעה ביותר ודמותו היא הנחקרת ביותר, ולא בכדי.
