"קורבנות של התרמית האנושית המבישה ביותר שידעה המדינה, הורים לילדים שנגזלו מהם במרמה"

בכל פעם שמשפחתה של רגינה מתכנסת לחגוג את סדר פסח, היא שבה ומספרת את הסיפור על יציאת עיראק ועל העצם הפלאית של הסבא יהושע, שאותה העניק כקמע כדי שישמור עליה ועל אימה בדרכי החתחתים לארץ ישראל. העצם, שנשמרה במשך השנים בכוס כחולה והונחה על צלחת ליל הסדר, "כנסיכה היושבת על כס מלכות", מחוללת נס, ומשאית הפוסטה הבריטית שבה הן נוסעות לירושלים, הניצבת עם שלושה מגלגליה באוויר, אינה מידרדרת לתהום.

את סיפור ההינצלות המאגי־מרקאסיאני בוחרת רגינה לספר בכל פעם מחדש, בשעה שהמשפחה מגיעה בסדר לרגע שבו אומרים "ביד חזקה ובזרוע נטויה". "ככה הוא החזיק אותה ביד שילו, כמו שאני מחזיקה עכשיו את אותה העצם", מספרת רגינה במבטאה העירקי, ומתעקשת שהסיפור הניסי הזה אכן התרחש במציאות. "ואחר מותה ידעו כולם שסבתא רגינה בכלל לא מתה. הצל שלה היה בהיר וצלול, שקוף כמו הכוס הכחולה של סבא יהושע".

רגינה היא הגיבורה המרכזית בסאגה משפחתית מקיפה שכתבה ניצה שחר, הנפרשת לאורך ארצות ודורות – מבגדד ועד שכונות עוני בירושלים ובתל־אביב, מהסב יהושע ועד הנינה צילה, ילידת הארץ, שהיא דמות המספרת בעלילה. הסב הוא אומנם הפטריארך הגדול, שבזכותו המשפחה עולה ארצה כעשרים שנה לפני קום המדינה, אך במרכז העלילה ניצבים בעיקר שלושה דורות של נשים – בתו אמירה, נכדתו רגינה ובתה צילה. כך שמדובר בעיקר בסאגה מטריארכלית, הממשיכה את המסורת של ספרות העוסקת בדמויות־אם שנכתבת על ידי יוצאי עיראק, ובעיקר ברומן "ויקטוריה" של סמי מיכאל ובכמה מספריו של אלי עמיר.

"לא יכולתי לקרוא לו אבא"

רגינה היא אישה קשת יום, שנפתולי נפשה והתמודדותה האמיצה עם התלאות הפוקדות אותה הופכות אותה לדמות שנחקקת בזיכרון. בשנות החמישים ובימי הצנע הקשים, מעזה רגינה לצאת נגד המוסכמות של פעם, להתגרש מבעלה האלים, השתיין והבטלן, ולגדל בכוחות עצמה ארבע בנות, וכל זאת למרות הקשיים הכלכליים הרבים הכרוכים בצעד הזה.

הרומן נפתח בהלוויה ומסתיים בהלוויה. הוא נפתח בהלוויית אביה של צילה ומסתיים בהלוויית אימה, וביניהן מסופר הסיפור המשפחתי. יש בו ארבעה חלקים (פרולוג, אבא, רגינה, צילה), אך למעשה הוא מחולק לסיפור מסגרת ולעלילה המרכזית. סיפור המסגרת, הפותח וסוגר את הרומן, נכתב בגוף ראשון על ידי צילה, והוא מגולל את סיפורן של נשים שגדלו ללא אב. רגינה לא הכירה את אביה, שמת בצבא הטורקי בימי מלחמת העולם הראשונה, ואילו בתה צילה נולדה כבר לאחר גירושי הוריה וגדלה אף היא בלי אב, שאותו פגשה רק פעם אחת.

האב הנעדר מצטייר בעיניה כדמות דמונית לכל דבר. מילדות היא שומעת את "סיפורי האימה על החיים עם האיש שמעולם לא יכולתי לקרוא לו אבא. תמיד סיפורים רעים על הצער, המצוקה, המכות". בניגוד לעמדת אמה ואחיותיה, שהטילו חרם מוחלט על האב ותיעבו אותו, מחליטה צילה להגיע להלווייתו, ושם היא מגלה למעשה שהאב, כדורי שמו, הקים לו משפחה חדשה.

צילה, שכאמור לא הכירה את אביה ולא סבלה מנחת זרועו, מנסה לבחון את הדברים בצורה אובייקטיבית ככל האפשר, ולגשר על התהייה מדוע על מצבת האיש החמקמק שהיה אביה, כתבו בני משפחתו החדשה "הישר באדם, אוהב בריות ועדין", בעוד היא שמעה בביתה גרסה הפוכה לחלוטין. את הסיפור מגוללת לבסוף צילה הן מעיני אמה והן מעיניה שלה, כמי שרואה את הדברים מעט אחרת.

אין מה לחפש בעירק

העלילה המרכזית של הרומן מציגה סיפור משפחתי שמתרחש בעירק ובארץ ישראל המנדטורית. סיפור המשפחה בעירק מוכר מעט מרומנים אחרים של יוצאי עיראק, אבל כאן נוסף לו נופך וחן משלו, לא מעט בזכות דמותו של הסבא יהושע, המגדל שבעה ילדים ודואג להעניק השכלה רחבה גם לבנותיו, כדי שלא יהיו רק במעמד של אשת איש אלא גם משכילות, בעלות מקצוע וידע בשפות. כזו היא אפוא בתו אמירה, שאותה הוא אוהב במיוחד, ואת אהבתו הוא מעניק גם לבתה רגינה, המקורבת אליו יותר מכל נכדיו האחרים.

הרומנים שקראתי בעבר על יהדות עיראק עסקו בסיפור עלייתם ארצה לאחר קום המדינה, שלוותה בקשיים רבים: יציאה ממדינה ערבית עוינת, קליטה במעברות ועוני, וילדים שנשלחו לקיבוצים כמו במקרה של אלי עמיר. שחר מספרת סיפור עלייה מעט שונה. מדובר במשפחה מצליחה בבגדד. הסב יהושע הוא צורף אמיד ובעל שם, והוא מטיף לבני משפחתו לעלות ארצה ואף רוכש אדמה בבית הכרם בירושלים. זו הירושה החשובה ביותר שאני מוריש לכם, הוא אומר לילדיו. "אתם תעלו כולכם לירושלים, שם העתיד. אין לכם עוד מה לחפש בעירק".

בני המשפחה מקיימים את צוואתו ועולים בהדרגה ארצה כבר בסוף שנות העשרים. הן הבנים והן הבנות, אמירה וציונה, שאיבדו שתיהן את בעליהן שמתו או הפכו לנעדרים בימי מלחמת העולם הראשונה. אמירה בוחרת שלא להינשא שוב ומקפידה במצוות על קלה כבחמורה, ואילו ציונה, לאחר שנים רבות כעגונה, בוחרת להינשא בישראל, דבר שגורם לקרע בין האחיות.

בני המשפחה מתיישבים כולם בשכונת בית ישראל בירושלים, שכונה שתועדה גם ברומנים של הסופר דן בניה־סרי. חלקם מתקשים לעכל את המעבר מבגדד, שבה המשפחה חיה בעושר יחסי, לעוני ולקשיים של בית ישראל וכן לאווירה הדתית המחמירה שם. אחת מבנות המשפחה, מתארת הסופרת, "לא ידעה את נפשה. התיישבה על כיסא בירכתי חדר השינה והחלה לגעות בבכי".

תרמית אנושית מבישה

גם רגינה מתקשה להתאקלם בשכונה, ומשלב מסוים הרומן מתרכז יותר ויותר בדמותה הכובשת בנוכחותה את העלילה. רגינה היא צעירה בעלת דעות מתקדמות וחריגות בשכונה. היא מנהלת עבודה במפעל, אוהבת להתלבש ואינה ממהרת להינשא. בהמשך היא אף עוקרת לתל־אביב ומתהלכות עליה שמועות שקריות שהיא "עושה מעשים אסורים" ומתרועעת עם גברים ועם בריטים. לבסוף, ובעקבות לחצים משפחתיים כבדים ("למה את לא יכולה להיות כמו כולם?"), היא נישאת לקרוב משפחה רחוק שלה, וטועה קשות בבחירתה.

נישואיה לכדורי מתגלים בהדרגה ככישלון חרוץ. בעוד שהיא אשת חיל, בעלה מתגלה כחדל אישים, המתקשה להתמיד במקום עבודה ומתקשה לפרנס. רגינה עובדת כתופרת והיא המפרנסת הכמעט יחידה שלה ושל בנותיה. העימותים בין בני הזוג מחריפים כשהיא יולדת לו שלוש בנות. כשסוף סוף נולד להם בשעה טובה בן זכר, התינוק בן החודשיים מתאשפז בבית חולים, ושם משקרים להוריו שהוא כביכול נפטר, אף שבפועל נמסר כנראה לאימוץ, באופן שמזכיר את פרשת ילדי תימן. "שניהם לא ידעו שהיו קורבנות של התרמית האנושית המבישה ביותר שידעה המדינה, הורים לילדים שנגזלו מהם במרמה", כותבת שחר.

לאחר מות בנו, כדורי יוצא מדעתו ומכלה את חמתו באשתו האומללה, מכה אותה ואת חמותו אמירה ומאיים על חייהן. צילה הקטנה גדלה על סיפורי השנאה של אמה, עד שהיא מואסת בהם. בסוף ימיה רגינה אף מבקשת במפגיע מבתה שתכתוב עליה ספר, שבו היא תספר לכולם ש"אישה לא צריכה להישאר עם גבר שמרים עליה ידיים". בפרקים האלה ניכר ששחר רואה ברומן סוג של שליחות.

עימותים בין ציונים לחרדים

רגינה מתעקשת על זכותה להתגרש בניגוד למקובל בתקופתה. התנהלותה, חוכמתה ואמירותיה המפולפלות בעברית מתובלת בעירקית (למשל, "הבעל שלי הוא המכה. אבל אני לא אישה מוכה"), מעניקים ערך מוסף לסיפור המשבר המשפחתי הזה, שקראנו כבר אחרים כמוהו בספרות העברית.

מוצלחים במיוחד הם תיאורי החיים בישראל המנדטורית ובימי הצנע שלאחר קום המדינה, והם מצטיינים באותנטיות ובאמינות רבה. הפערים והחיכוכים בין העולים המסורתיים והציונים לחרדים בירושלים, העימותים עם הערבים בימי המאורעות ולפני קום המדינה, ההפגנות נגד הספר הלבן וליל כ"ט בנובמבר, עזיבת שכונות התפר שבין תל־אביב ליפו לשכונות עוני שהוקמו עבור הפליטים, סיפור המערבולת המשפחתית ומערכות היחסים עם השכנים – מתוארים כולם בעין רגישה של סופרת שיודעת לספר בצבעוניות סיפור נוגע ללב.

לצד זאת, בכמה מפרקיו הספר מצטייר לעיתים כמסמך חברתי יותר מאשר רומן, והעלילה זקוקה למעט יותר סדר וארגון ולקיצורים שימנעו חזרות. אבל לניצה שחר בספרה השני יש ללא ספק סיפור חזק וכואב לספר, וניכר שספרה נכתב בחותם האמת.