הורתו של הספר בתחושה משותפת של העורכת והעורך, שעל אף כל מה שנכתב עד כה כיצד אפשר וראוי להילחם בנטייה לאובדנות ולמנוע אותה, נותר עוד מה לחקור ומה לעשות. עורכי הספר יצאו למסעם כלומדים בצוותא, כחברותא, כמעט עשור אחרי שדורון, בתה של דפני אסף, התאבדה במהלך שירותה הצבאי. דמותה נוכחת בספר מראשיתו ועד סופו. יוסי לוי־בלז הוא פרופסור לפסיכולוגיה במרכז האקדמי רופין, וראש השדולה למניעת אובדנות באקדמיה. הוא ועמיתתו דפני אסף ז"ל שוחחו עם שלושה־עשר מומחיות ומומחים מתחומי דעת וטיפול מגוונים, ופירות מסעם, חוויותיהם ותובנותיהם מוגשים בספר ומזמנים לקורא פנורמה ססגונית של נקודות מבט.
אף שהספר נערך בידי מומחים, הוא אינו ספר מחקר או עיון ואינו ספר של חוקר אחד או שניים, אלא מקהלה רבת קולות. אף אין בו הרצאה סדורה, שקולה ומסוגננת של מלומד או מלומדת. בעיקרו הוא תמליל של שיחות שניהלו שני העורכים עם מומחים במגוון תחומים, ומשנפטרה דפני אסף המשיך בכך יוסי לוי־בלז לבדו. רוחה החיה, הזורמת והמפרה של השיחה ניכרת בכל עמוד. כך, מתוך שיח כן וחשוף ולמידה משותפת, גם המומחים שמחים להימצא בעמדת הלומד ולא רק המורה. מתוך כך יש בספר עמדות שונות ולעיתים מנוגדות כלפי סוגיות קשות ומאתגרות, שיותר מקצתן עוסקות בדיני נפשות ממש.
הלקח העיקרי מן הספר הוא שקיימות דרכים רבות להתמודד עם כאב נפשי ועם נטייה לאובדנות. ככל שמשכילים לזהות בשלב מוקדם יותר את הסימנים המעידים, ולהתחיל מיד בטיפול מקצועי לאדם שבמצוקה ולבני משפחתו, כך גדל הסיכוי שאנשים המתמודדים עם מצוקות נפשיות קשות ימשיכו לחיות איתן ובצילן, ולא יבחרו לשים קץ לסבלם בצעד בלתי הפיך.
תופעה מודרנית
הפסיכיאטר פרופ' יורם יובל, אחד המומחים המרואיינים בספר, מאיר את המונח "כאב נפשי" בתובנות מתחום הנוירולוגיה ולפעמים גם הגנטיקה, ומראה כי מדובר במנגנון אבולוציוני חיוני. עוד הוא מדבר על תפקידם המכריע של ההורים כשומרי סף של עולמם הסוער של ילדיהם, בייחוד בתקופת ההתבגרות.
האנתרופולוג ד"ר דניאל נוה חקר חברות שבטיות פרימיטיביות ונחשף אצלן לדפוסי תגובה שונים לחלוטין מן המוכר בתרבות המערב כלפי חולי ומוות. הוא עומד על מקומם של חולי הנפש בתוך הקהילה ועל חשיבותה של זהות מגובשת כדי להתמודד עם עולם עתיר ניגודים. גם בחברות שחקר, ככל שהיחיד חש חלק מקבוצה כך הוא מוגן יותר. מתברר ששייכות, תחושת יחד ותמיכה חברתית הם מרכיבים מצילי חיים בכל תרבות.
ההיסטוריון פרופ' יובל נח הררי מסביר שהסבל קיים מראשית המין האנושי. הוא מבחין בין כאב לסבל: "כאב זאת תופעה פיזיולוגית – אותות חשמליים שעוברים בין עצבים ונויטרונים; ואילו סבל זאת תופעה תודעתית". החיים המואצים והדחוסים בעולם המודרני, ועוד יותר בעולם הפוסט־מודרני, גובים מחיר נוראי, והררי מציע הסבר מדוע "בתרבויות מודרניות מתקדמות יש אחוז התאבדויות הרבה יותר גבוה מאשר בתרבויות מסורתיות". חוקר העתיד פרופ' דוד פסיג מדבר בין השאר על זמינות האמצעים להתאבדות שגורמת לעלייה במספר ניסיונות ההתאבדות, וכן על האתגרים בחינוך הדור הבא, שיתמודד עם עולם מורכב יותר משל דור ההורים.
הפסיכולוגית הקלינית שרון זיו־ביימן משתפת במחיר הנפשי שהיא משלמת כמטפלת: "מעסיק אותי בעיקר הפחד, הפחד שיקרה אסון, ושאלת היכולת שלי למנוע אותו. בתפיסה שלי, אני באה למפגש עם האדם האובדני דרך הרצון שלי לשמור על עצמי. אני לא יכולה לשמור על מישהו שהולך להתאבד בלי להרגיש שאני שומרת גם על עצמי. התאבדות בסופו של דבר היא מעשה בין־אישי". בהמשך היא מדברת על היחסים המורכבים בין מטפל למטופל עם נטיות אובדניות, ועל מצבים שבהם, עם כל הרצון שלה להגיע לאדם במצב נפשי קשה, אינה מצליחה בכך.
דווקא הפילוסוף פרופ' אסא כשר, הוגה עתיר ניסיון וחתן פרס ישראל, מדגיש שכדי לעסוק במשמעות החיים, שבעיניו היא השאלה המרכזית שעל כל אחד לשאול את עצמו, מוטב שלא להתחיל בפילוסופיה. "זו חובה מוסרית להפריע לאנשים להתאבד", הוא מבהיר, וגם: "אני רק יודע שאסור לחנך על הקרבה". אלה דברים נוקבים שראוי לקוראם ולבוחנם בהקשרם הרחב, שהרי כשר היה דמות מרכזית בגיבוש ערכי צה"ל. הביקורת שלו על החינוך להקריב חיים בצבא מאלפת, דווקא בשל מעורבותו העמוקה בהוויה הצבאית. דבריו נובעים לא מתוך עמדה מנוכרת אלא דווקא מתוך הזדהות ושותפות בחיים המעשיים ומתוך תודעה ציונית עמוקה.
אושר זה לא הכול
מרתקת לא פחות השיחה עם מפתח גישת הסמכות החדשה, פרופ' חיים עומר, שהכריז כבר סמוך לתחילת השיחה: "אנחנו מדגישים את סבלם של ההורים לא פחות שאנו מדגישים את הסבל של הילדים". לדעתו יש להציף בפני הנוטים להתאבד את ההשפעה ההרסנית של מעשה כזה על עולמם של הקרובים אליהם, ולהימנע מלהילכד במלכודת מוכרת שבה ההורים הם בני ערובה בידי ילדיהם. הוא מספר על הקריטיות של מערכת תומכים רבת משתתפים ועל התמורה העמוקה שבכוחה לחולל באמצעות מעשים קלים. הוא מתאר את שיטת הטיפול שלו, שלעיתים היא ממש "הפוך על הפוך", ולדבריו רושמת הצלחות.
הוגה החינוך פרופ' נמרוד אלוני מדבר על הנזקים החמורים שמסב הקפיטליזם לנפש. בהיותו איש חינוך במחקר ובמעשה הוא מסביר כמה מסוכן לראות באושר את חזות הכול, ומציין כי "מחקרים מראים שאם הלמידה מבססת אצל התלמידים תחושת ערך עצמי ומסוגלות אישית, הם יצליחו יותר בבית הספר". ברוח זו הוא מסביר מה רבה הקרבה בין פילוסופיה וחינוך, וכיצד עבודה שיטתית של ההורים והמורים עשויה לשפר את יכולת הדור הצעיר לשאת את העומס של הכאב הנפשי, שהוא ממד נוכח בחיים. "ברור לכולנו שהערבות ההדדית היא דווקא כן לספר" על כוונת התאבדות של חבר, הוא קובע.
מניסיוני אני יודע שהוא צודק מאוד. דבריו משתלבים היטב עם תובנה מרכזית בטיפול מונע באובדנות: הדיבור דווקא מצמצם את ניסיונות ההתאבדות. הוא צריך להיעשות באופן מקצועי, שקול וזהיר, אבל צריך וכדאי לדבר. בהקשר זה ראוי לדעת כי משרד הבריאות מספק ללא תשלום מנחים להכשרת "שומרי סף" בארגונים. מאחר שהשתתפתי בסדנה כזו יותר מפעם אחת, אני מעיד שהיא מטלטלת ומועילה עד מאוד.
הפילוסוף ד"ר שמעון אזולאי שוחט פרות קדושות בשיחה עימו, ולא מתוך רצון לעורר פרובוקציות או להישמע בוטה. הוא מדבר על גישות כלפי המוות ועל כך שלעיתים מתאימים דווקא דברים בוטים כלפי המבקש להתאבד. דומני שהמשפט המטלטל ביותר שלו הוא: "המקור להתאבדויות קשור בפרטיות – כשאני סוגר את עצמי אני נהיה בודד ומדוכא. ברגע שנפרק את מושג הפרטיות נמנע הרבה התאבדויות". אלה דברים מאלפים מפני שמסקנתו כפילוסוף זהה לזו של האנתרופולוג דניאל נוה, ולא רק הוא. בהמשך גם הוא עומד על הסכנה ההרסנית בתפיסה שהעיקר הוא האושר. עוד הוא מבהיר שהמתאבד רציונלי: "בסערת רגשות לפעמים הוא רואה את המצב באופן מעוות, אבל יש לו שיקול דעת", ומסביר כיצד התובנה הזאת יכולה וצריכה לשמש נקודת מוצא להתמודדות עם ניסיונות להתאבד.
כלת פרס ישראל בחקר העבודה הסוציאלית, פרופ' זהבה סולומון, היא חוקרת מובהקת של טראומה, ומושג זה עמד במרכז השיחה איתה. היא מסבירה שעל החברה להכיר בטראומה שחוו אנשים, שאלמלא כן הכאב בלתי נסבל. גם היא, באופן בלתי מפתיע, מבליטה בסוף דבריה את הערך העצום של תחושת שייכות כבלם מרכזי מפני מחשבות אובדניות.
התערבות במשבר אובדני
מורות הבודהיזם ד"ר נעמה אושרי וטלי הלמן־מור מסבירות באריכות כיצד הן מחנכות לחוות כאב תוך הפרדה בין "הסיפור שהתודעה שלי מספרת לי על הכאב ובין ההסתכלות על כאב, גם נפשי וגם פיזי, כעל תופעה אנושית… וכמו שהיא באה היא יכולה גם ללכת". הדימוי הגלי חזר פעמים אחדות בשיחה עימן. הן מציגות גישה שונה מאוד מן הרווח בתרבות המערב, שעשויה לשמש אתגר חשיבתי מפרה.
היזמת החברתית עדי אלטשולר אומרת שהמניע העיקרי שלה במיזמיה (בהם "זיכרון בסלון" ו"כנפיים של קרמבו") הוא "לתת מקום". היא מדברת על המחירים החמורים שגובים תיוגים ועל כך שכל מיזם צריך לנבוע מצורך אמיתי, ושעליו להיות פשוט. דבריה מסתיימים במסקנה: "בסוף זאת המשמעות, שצריכים אותך, ולא משנה מי אתה ומה הקשיים שלך".
הספר נחתם בחמישה־עשר עמודים שכותרתם "התאבדות ומניעת התאבדות – איך אפשר להציל חיים?", ובהם הגדרות מרכזיות בתחום, נתונים על היקף התופעה, קבוצות בסיכון, מה מוביל להתאבדות (התהליך הנפשי וגורמי הסיכון והחוסן), ולבסוף "אז מה לעשות כאשר אדם שאתם מכירים נמצא במשבר אובדני". אין כאן מרשמי פלא ולא אשליות בתפזורת, אלא כמה עצות ממוקדות, מועילות ומוכחות.
תופעת האובדנות נוכחת בחיינו יותר ויותר. מספר המתאבדים בשנה כמעט כפול ממספר הנהרגים בתאונות דרכים. לפי הערכות משרד הבריאות, על כל מעשה אובדני המסתיים במוות יש כעשרה ניסיונות שלא הגיעו למוות. אפשר לצמצם את מספר המתאבדים ואת מספר הניסיונות באופן ניכר. יש בארץ ארגונים מגוונים – ממלכתיים, ציבוריים ופרטיים – המציעים טיפול, ייעוץ וליווי. זה הזמן לפקוח עיניים ולפתוח את הלב. בידינו הדבר!
