אם חשבתם שכל מה שיש לדעת על מלחמת העולם השנייה כבר נאמר ופורסם, נכונה לכם הפתעה: ישנם עוד דברים שנותרו חבויים. אחד מהם הוא יהודים שלחמו כקבוצה מוגדרת בתוך צבאות הברית, מלבד קבוצות פרטיזנים במזרח אירופה והבריגדה היהודית. רק עכשיו, כשמונים שנה לאחר מעשה, מגלה מחקר חדש את עובדת קיומה של יחידה יהודית מובחנת, כחלק מהצבא הבריטי. שלא במפתיע, המחקר בוצע על ידי חוקרת יהודייה־בריטית מוכרת, פרופ' ליאה גארט. ואולי, כפי שכותב ב"הקדמה לקורא הישראלי" ההיסטוריון גיורא קדר, שסבו לחם ביחידה זו, "ייתכן שיהדותם של לוחמי יחידה יוצאת דופן זאת היא שגרמה לכך שרק לאחר כשמונה עשורים יוצא סיפורם המלא לאור".
בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, התנדבו פליטים יהודים מגרמניה, אוסטריה והונגריה שנמלטו לאנגליה, למשימה סודית ביותר: להילחם כחיילי קומנדו בחזית נגד הנאצים. חיילי היחידה, שנודעה בכינוי "פלגה X", הרגו, שבו וחקרו חיילי אויב, ו"ראו במלחמה מטרה אישית". הסיפור היה ידוע למתי מעט. "כדי לחשוף את תולדות היחידה המרשימה הזאת", כותבת פרופ' גארט, "דאגתי לפתיחתם של תיקי צבא בריטיים סודיים ביותר… קיימתי ריאיונות עם חיילי קומנדו שעדיין חיים… וגיליתי מטמון של חומרים מפתיעים ביותר שמסרו לי בני משפחותיהם של לוחמי X". זהו סיפור שהיה צריך לספר, היא קובעת בצדק.
אנטישמיות בסגנון בריטי
הסיפור מתחיל בהגירתם של יהודים לא רבים, בני מזל, ממרכז אירופה אל האיים הבריטיים, בתקופה שבה איום המלחמה ואפלת השלטון הנאצי בגרמניה הלכו והתקדרו מעל שמי היבשת. המבוגרים שביניהם השתלבו בחיים ובעבודה בארצם החדשה, והנערים השלימו תיכון או למדו באוניברסיטה.
עם פרוץ המלחמה אחזה באנגלים היסטריה של פחד מפני מרגלים סמויים ומשתפי פעולה עם הנאצים מקרב הפליטים שהגיעו אליה מכל רחבי היבשת. במאי־יוני 1940 החל גל של מעצרים אלימים כנגד הפליטים. באופן תמוה נעצרו והוכרזו כ"אזרחי מדינות אויב" לא רק גרמנים וזרים אחרים, אלא גם הפליטים היהודים – הקורבנות הפוטנציאליים של הנאצים, שוודאי לא יכלו להיחשד כאוהדיהם בסתר. בין הפליטים היהודים הכלואים היו פרופסורים באוניברסיטה, מדענים ידועים, רופאים ועוד, לצד צעירים בגיל תיכון וסטודנטים.
תחילה הם הושמו במחנות מעצר על אדמת אנגליה, אך מסיבות שאינן ברורות החליטה ממשלת בריטניה בקיץ 1940 לשלוח אלפי עצירים גרמנים לאוסטרליה הרחוקה, ובהמשך גם לקנדה. האנגלים לא הבחינו בין אזרחים גרמנים, שרובם אכן אהדו את הנאצים ואולי התכוונו לפעול עבורם, לפליטים יהודים. וכך, באוניות הגירוש הדחוסות לעייפה ובמחנות המעצר הנוראים באוסטרליה מצאו עצמם היהודים כלואים לצד קנאים נאצים. סבלם היה נורא, מה גם שבין המלחים והשומרים האנגלים על ספינות הגירוש ובמחנות נמצאו אנטישמים שהציקו בכוונה ליהודים הכלואים. "מייג'ור פטריק סקוט, הקצין האחראי על העצורים שעל סיפון האונייה", מספרת גארט, "היה אנטישמי נלהב וסדיסט שנהנה לענות את היהודים שבתחום אחריותו… שומרים משועממים אילצו פליטים יהודים לרוץ יחפים על שברי בקבוקים שהם ניפצו", לקול צחוקם של שבויי המלחמה הנאצים.
אלא שאירועי המלחמה עשו את שלהם. כשהתעורר חשש מפלישה גרמנית לאנגליה, נזקקו האנגלים לעוד ועוד כוח עבודה לא מגויס אבל צעיר וחזק, לביצוע חפירות מגן לאורך החופים. ליהודים הצעירים הכלואים במחנות הגירוש באוסטרליה וקנדה הוצע לחזור לאנגליה ולהתגייס לחיל החַפָּרים. רבים מאלה שהרכיבו מאוחר יותר את "פלגה X" שבו לאנגליה במסגרת "התנדבות" זו, שהייתה עדיפה לאין שיעור על מחנות המעצר.
ב־1942, כשנדמה היה שהגרמנים מנצחים בכל החזיתות, הציע לורד מאונטבאטן, מפקד הכוחות המשולבים של צבאות בנות הברית, "להקים יחידת קומנדו חדשה, שונה מכל יחידה שהוקמה לפנים". יחידה של "חיילי קומנדו חדורי מוטיבציה, שיהיו גם דוברי גרמנית… כדי לחדור אל מעבר לקווי האויב, לחקור שבויי מלחמה מיד עם שבייתם", ולהשתמש במידע הזה כדי להנחות את לוחמי בעלות הברית אל לב הרייך השלישי. רק קבוצה אחת התאימה לדרישות התפקיד: פליטים יהודים דוברי גרמנית שוטפת, יוצאי גרמניה, אוסטריה והונגריה, שנכלאו במחנות או "התנדבו" לחפור תעלות כדי להשתחרר מן המחנות. אלה היו צעירים מבריקים וחדורי מוטיבציה, שכאשר הוצע להם "להתנדב ל'משימה מסוכנת' שטיבה לא פורט, ושתכלול משימות מסוכנות ביותר הכרוכות בהעברת הלחימה ישירות אל שטחי הנאצים", קיבלו על עצמם את המשימה מיד.
האתגר הראשון שעמד בפניהם היה שינוי הזהות. כדי להקטין את הסיכון לחייהם ולחיי קרוביהם – אם נותרו כאלה בחיים בשטחי הכיבוש הנאציים – היה עליהם להחליף את שמם לשם אנגלי ולהמציא לעצמם קורות חיים אנגליים טיפוסיים, מגובים במסמכים אישיים שהנפיק להם צבא בריטניה. זה היה אתגר פסיכולוגי קשה ביותר בעבור רבים מהם. הם התייסרו בהכרח להתכחש למוצאם ולמשפחתם, ולעיתים – כפי שקרה לחיילים דתיים – להתכחש גם לשמירת הדת היהודית ולהזדהות כאנגליקנים. זה היה מבחן הכניסה הראשון והקשה ביותר לפלגה X.
החייל היהודי ששבה גדוד
תהליך ההכשרה של 87 החיילים־פליטים היהודיים היה ארוך וקשוח. המחברת מקדישה פרקים ארוכים לתיאור התהליך, ועוד יותר לתיאור הקרבות שאנשי פלגה X היהודים היו מעורבים בהם. חלק מהתיאורים יבשים ולא מעניינים, אבל לעיתים ישנם קטעים ליריים כמעט של תיאורי מלחמה, אחוות לוחמים והצלת חיים.
אף שחיילי פלגה X הרגו גרמנים כשצריך, הם הקפידו לגרום להם להיכנע ולשבות אותם כשאפשר. בספר מתואר כיצד בימים האחרונים של המלחמה הגיע רב"ט האריס ("חייל יוצא דופן, נחוש וחסר פחד") יחד עם חייל נוסף לפאתי העיר אוסנבריק. להאריס נודע שמצויה שם מפקדה גרמנית, והוא החליט לנסוע למקום. כלי הנשק היחיד ששני החיילים היו מצוידים בו היה תת־מקלע "טומי גאן" של האריס. כשמצאו את המפקדה הגרמנית התברר שמולם גדוד שלם של האס־אס. המאיור הגרמני הצדיע לחייל האנגלי, שהיה במדים אך נטול דרגות, ושאל "מה אתה רוצה". האריס השיב: "באתי לקבל את הכניעה שלכם".
"האריס ידע שהוא בעמדה בעייתית ביותר. הם יכלו להרוג אותו בו־במקום או לשבות אותו. כדי להסיח את דעתו של הקצין הנאצי שניסה לשלוף את אקדחו, האריס הוציא מכיס החולצה שלו חפיסת סיגריות 'גולד פלייק'. 'גולד פלייק? אלה סיגריות גולד פלייק?', שאל הגרמני ושאף שאיפה עמוקה, 'לפני המלחמה עישנתי תמיד גולד פלייק!'. הקרח נשבר, והאריס זרק לעברו את החפיסה. 'זה בשבילך, חבר', אמר בנימה אגבית".
הגרמני עישן בהנאה והזמין את האריס לארוחת ערב. לפני שדנו בתנאי הכניעה הם ערכו תחרות קליעה כדי לבדוק למי יש "נשק טוב יותר". הגרמני, בלוּגֵר שלו, פגע רק ב־3 מתוך 10 בקבוקים ריקים, ואילו האריס קלע בכל העשרה. המאיור הגרמני נכנע עם אנשיו. "האריס שבה בכוחות עצמו את חיל המצב כולו. הוא נכנס לג'יפ שלו ונסע לאיטו בחזרה למפקדת בעלות הברית, בעוד מאות שבויים צועדים מאחוריו. המראה… היה מדהים כל כך, שצוות צילום הנציח את האירוע והצילום שודר ביומני החדשות בכל רחבי העולם, כדוגמה לקצין בריטי שנוקט יוזמה". כמובן, מסכמת ההיסטוריונית, "האריס לא היה בריטי ולא קצין, אבל הוא בהחלט ידע לזהות הזדמנויות ולנצל אותן".
האירוע המרגש ביותר התרחש ממש לפני סיום המלחמה, כאשר פְרֵד גרֵיי, אחד מחיילי פלגה X, ששמו המקורי היה מנפרד גנץ, גילה שהוריו גורשו מהולנד לטרייזנשטאט. הוא החליט לצאת לשם ולחפש אותם, ואכן מצא. גנץ הוא אחד הגיבורים הראשיים של הספר. סיפורו האישי כולל מחרוזת של אסונות ובצידם סיפורי ניסים וצירופי מקרים שלא ייאמנו.
התנשאות מוסרנית
הספר בכללו הוא שילוב של כתיבה היסטורית מדויקת, כישרון ספרותי מעולה ונחישות לחשוף את האמת, גם אם אינה נעימה. חיצי ביקורת רבים מופנים בספר כלפי האנגלים, שנהגו ברשעות ובנבזות. תחילה כלאו את הפליטים במחנות נוראים, אחר כך ניצלו את כוחם ואפילו את דמם וחייהם במאמץ המלחמתי, ולבסוף ניסו להתחמק מלהעניק להם אזרחות בריטית ואת הציונים־לשבח הגבוהים ביותר ("צלב ויקטוריה") שהגיעו להם על אומץ ליבם והקרבתם. עד היום הם מסרבים לציין את המילה "יהודים" על האנדרטה שהוקמה לכבודם מכספים שאספו משפחותיהם, בעיירה שבה שכן בסיס האימונים שלהם. זאת אף ש־95% מלוחמי פלגה X היו יהודים, ואף שהיא נועדה מלכתחילה להתבסס על פליטים יהודיים. הנימוק של המועצה המקומית להתנגדות הוא ש"ברצונם… להכיר בקורבן האדיר של אנשים מכל רחבי אירופה, ללא קשר לגזע, צבע או אמונה דתית".
בין השיטין, בייחוד ב"אחרית דבר", מתגנבות עמדות מסוימות של פרופ' גארט. כך למשל המשפט המתריס: "גבורתם בקרב ושירותם המופתי מערערים את הסברה המקובלת שרק בישראל יהודים נהפכו ללוחמים חמושים שנלחמים כדי לבסס לעצמם ולמשפחותיהם חיים בטוחים מסכנות". לא ברור לאיזה צורך נכתבו הדברים הללו.
גם אמירות אחרות נראו לי כמבטאות חוסר הבנה למצב הנפשי של קורבנות למעשי זוועה קיצוניים, שאנשים רגילים אינם מכירים או מסוגלים להבין, או פשוט חוסר צניעות והתנשאות מוסרנית: "לוחמי פלגה X השתמשו… בשכל שלהם כדי להערים על הנאצים ולשבות אותם לפני שייפלט אפילו כדור אחד… רובם שאבו מהמסורת האינטלקטואלית היהודית שמעלה על נס התנהגות מוסרית… כפי שאמר אחרי המלחמה מנפרד גנץ, הלוחם היעיל והעשוי ללא חת, הוא היה בעיקר גאה בכך שהצליח לגרום לאלפי גרמנים להיכנע… במובן זה, לוחמי X היו ההפך מהיהודים הנקמנים בסרט 'ממזרים חסרי כבוד'… במקום לבקש נקמה פרטית בגרמנים, הם צייתו לכללי המלחמה… אפילו בנסיבות קיצוניות".
גארט מוסיפה ומדגימה: הלוחם קולין אֶנְסון איתר את הגרמני שהלשין על אביו היהודי והיה אחראי למותו. "במשך בוקר שלם שקל לירות בו… אבל לאחר חיבוטי נפש רבים פשוט הסגיר אותו לידי המשרד לדה־נאציפיקציה". לימים אמר: "שנאתי את הנאצים אבל… לא הייתה לי הזכות לגזול חיים של אדם בגלל נקמה" (האירוע מתואר בעמ' 281, ושוב בעמ' 308, בניסוח קצת שונה).
