בשבוע שעבר צוינו שישים שנה לפטירתו של יצחק בן־צבי, נשיאה השני של מדינת ישראל, בכ"ט בניסן תשכ"ג. בן־צבי, שנבחר לנשיאות שלוש פעמים, כיהן בתפקיד אחת־עשרה שנים, זמן רב יותר מכל נשיא אחר. הוא הטביע חותם במנהיגותו, בצניעותו ובקבלת המגוון בחברה הישראלית. בתקופה שבה הפיצול והשסעים בתוכנו מעמיקים, חשוב להתבונן על מנהיגות שביקשה להעצים את האחדות אך לא ליצור אחידות.
יצחק שימשלביץ' (שם משפחתו המקורי) נולד בפולטבה שבאוקראינה בשנת 1884. אביו, צבי, היה פעיל בתנועת חובבי ציון. יצחק למד ב"חדר מתוקן", ואחד ממוריו היה הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ (אז"ר). בהיותו בן עשרים יצא למסע של שלושה חודשים לארץ ישראל. בדרכו עבר בטורקיה, יוון, קפריסין ולבנון, ונחשף לקהילות היהודיות בארצות אלו. בעבור צעיר שגדל במזרח אירופה, ההיכרות עם יהדות המזרח הייתה חידוש גדול. כבר אז גמלה בליבו ההחלטה ללמוד ערבית ולחקור את קהילות ישראל במזרח.
בעת ביקורו בארץ הגיע לבית הכנסת בגדרה, ושם התבשר על מותו של הרצל. בזיכרונותיו כתב: "נדמה היה שברגע זה מסמל מותו של הרצל את קיצה של הציונות. אולם הכוחות הבריאים שבאומה התגברו על הייאוש…".
כבר בגיל צעיר השכיל להתבונן על המציאות בעיניים מלאות חזון. כך למשל, בעת ביקורו בתל גזר, כאשר התבונן בפעולת הארכיאולוגים שחפרו במקום, עלה לנגד עיניו חזון לאומי, וכך כתב בזיכרונותיו:
ירח גדול כקערה ואדום כדם יצא על פני שמי אופל, והוא עולה ומטפס מעלה מעלה. מחשבות נוגות באות ומתרוצצות בקרבי. לא ידעתי נפשי בעצמי. הנה תקופה מתה מונחת בתוך האדמה, ובאים החופרים וחופרים שריד אחר שריד וחרס אחר חרס והדביקו שריד אל שריד וחרס אל חרס וקמה התקופה העתיקה והייתה לעיננו. האם לא נצליח להדביק גם שרידי עָם עצם אל עצם עד אשר יקום ויחיה?…
באיסוף החרסים והדבקתם ראה בן־צבי משל לאיסוף חלקי עם אשר ישוב, יתלקט ויחיה, נבואה שהגשימה את עצמה. הדימויים שבהם השתמש בפתיחת הפסקה מבטאים את ידיעתו וחיבורו העמוק לספרי התנ"ך, שהרי כך נאמר בספר יואל: "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ… הַשֶּׁמֶשׁ יֵהָפֵךְ לְחֹשֶׁךְ וְהַיָּרֵחַ לְדָם לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה' הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא".
בהמשך ביקורו הגיע לירושלים, וכך כתב: "עשרה ימים ביליתי בירושלים. מה עמוק הרושם שנשאר עלי מהביקור הראשון ליד קבר רחל אמנו בדרך בית לחם, זהו המקום הקדום היחיד שנמצא ברשותם של היהודים".
"מקומי הוא בארץ ישראל"
כעבור שנה, לאחר שובו לפולטבה, בהיותו בן 21 (בשנת 1905), החליט לעלות לישראל. לימים תיאר את הרגע שבו גמלה בליבו ההחלטה הזו, בעת שנאם באסיפת עם שהתכנסה בעירו:
דיברתי אנוכי אל ציבור של עשרת אלפים נפש, כמובן ברוסית. נאמתי כיהודי על המהפכה הרוסית, על השתתפות היהודים ועל שאיפתנו גם אנו לחיי עם חופשי בציון. והנה בשעה שנשאתי את דברי מעל הגזוזטרה של התיאטרון, ניצבה לנגד עיני רוחי דמותה החיה של ירושלים עיר הקודש על חורבותיה, שוממה מבניה כפי שראיתי בעיני לפני כשנה בביקורי הראשון בארץ בקיץ 1904. באותה שעה שאלתי את עצמי אל מי אני נושא את דברי? האם יבינוני שומעי אלה כאן בפולטבה, האם יאמינו? האם אנו היהודים הננו שותפים אמיתיים למהפכה זו ולניצחון זה? האם מהפכה זו, המבשרת גאולה לרוסים, תביא את הגאולה המקווה גם לנו היהודים? למה אני כאן ולא שם? למה אנו כולנו כאן ולא שם?
ומשעלו השאלות לפני, שוב לא יכולתי להשתחרר מהן. ובסיימי את דברי חשבתי לא על הפגנה זו ועל ניצחון המהפכה הרוסית, אלא על ירושלים שלנו. אותה שעה החלטתי החלטה גמורה שמקומי הוא בארץ ישראל ושעלי לעלות לשם ולהקדיש את חיי לבניינה ובהקדם האפשרי.
בשנת 1907 עלה בן־צבי לישראל. כאן היה שותף לייסוד תנועת בר גיורא ולתנועת השומר – שתי תנועות שהביאו את בשורת האחריות והעצמאות הביטחונית, מלבד העיסוק בהתיישבות. לאחר כעשר שנים נשא לאישה את רחל ינאית. בחתונה נכחו כמה חברים בלבד, ועורך החופה היה מורו מילדותו, אז"ר. במכתב ששלח דוד בן־גוריון לפולה אשתו, ששהתה באותם ימים בארצות הברית, הוא תיאר את החתונה:
לפני יומיים היתה לנו פה שמחה: בן צבי התחתן. את רואה, לא רק אני מסוגל לשטות כזו… עד שעה לפני החתונה לא ידענו כלום. היתה לנו ישיבה של הועד המרכזי של המפלגה, ובן צבי הזמין אותי לבית רחל לשתות כוס יין לאחר הישיבה. חשדנו שזה לא עניין פשוט. כשבאתי לשם מצאתי את בן צבי נבוך, והבינותי מה הדבר. החתונה נערכה אצל בן עירו של בן צבי, א.ז. רבינוביץ, סופר עברי ותיק. עשרה חברים היו נוכחים והטקס נערך כדת משה וישראל, עם קידושין, כתובה וכל השאר. בקיצור, בן צבי שלנו סידר הדבר בכל פרטי הפרטים. אני חושש שיש לי פה קצת אשמה. את יודעת שדוגמה רעה משפיעה (מכתבים אל פולה ואל הילדים, תל אביב תשכ"ח, עמ' 56).
במהלך השנים מילא בן־צבי תפקידי מפתח שונים במנהיגות הציונית. הוא היה מחותמי מגילת העצמאות, וחבר בכנסת הראשונה והשנייה. לאחר מות נשיאה הראשון של מדינת ישראל חיים וייצמן, בן־גוריון חיפש נשיא. וכך אמר בישיבת מרכז מפא"י בדצמבר 1952:
הנשיאות בישראל היא סמל חי של המדינה, סמל האחדות השלמות והעליונות של המדינה. זהו סמל לא רק של מדינת ישראל הקיימת, לא רק של המיליון וחצי־מיליון היושבים עכשיו בתוכה, זהו סמל של עם ישראל כולו. ועם ישראל כולו מכיל לא רק אחד עשר מיליון החיים אתנו כיום, אלא כל הדורות של ישראל מאז היותו. וסמל זה הוא לפיכך נורא הוד…
מכל עשרות האנשים הראויים לשמש באיצטלה זו נראה לי כי יצחק בן צבי הוא האדם המגלם בתוכו סגולות ותכונות אלה במידה המכסימלית. כשהוצע לבן צבי להיות מועמד לנשיאות הופתע יותר מכל איש אחר. כי עניו וצנוע הוא, ומעולם לא רדף אחרי הכבוד ולא ביקש שררה לעצמו. הוא הסכים להצעה אחרי היסוסים רבים ואחרי שידולים מצד חבריו הקרובים ביותר…
בתקופת כהונתו כנשיא, משנת 1952 ועד 1963, הוא העלה את בית הנשיא לירושלים ונתן מקום של כבוד לקהילות השונות בישראל. בכינוס הראשון שערך בבית הנשיא, בראש חודש תמוז תשי"ג, אמר:
אנו פותחים היום בשורה של כינוסי ראשי־חדשים המוקדשים לשבטי ישראל, עולי גולה מכל התפוצות, ובראש וראשונה לעולים מתפוצות ישמעאל. שאיפתנו היא לטפח כפי יכולתנו את תהליך קירוב הלבבות בין שבטי ישראל החוזרים למולדת, על ידי פגישות הדדיות עם נציגיהם וכן על ידי שיחות בינם לבין עצמם. בכוונתנו להעלות את ניצוצות האורה הצפונים בכל שבט משבטי ישראל, לעשותם נחלה לכל האומה, להבליט ולהעלות את ערכי הרוח המיוחדים לכל אחד מהשבטים, ערכים העשויים למשוך את הלב לאהבה ולהוקרה. הפגישות הללו ידובבו את בני העדות, שיספרו על עצמם בלשונם ובסגנונם. לא בכדי פתחנו בעולי תימן, שכן עליית תימן היא אולי המופלאה שבעליות לארץ… (שבטי ישראל בבית הנשיא, דבר הנשיא, עמ' 3).
כינוסי ראש חודש אלה ליוו את תקופת נשיאותו של בן־צבי, וביטאו מוטיב מהותי בה. הוא דאג להכיר מקרוב את הקהילות והעדות השונות בישראל, יהודיות ושאינן, ולבקרן במחוזותיהן, ביישובים ובמעברות. במקביל לפעילותו הנשיאותית המשיך לחקור את הקהילות השונות, ופרסם את מחקריו בסדרת ספרים.
נאבק נגד העלאה בשכרו
צניעותו של בן־צבי הייתה לשם דבר. עם היבחרו לנשיאות ביקש שמשכן הנשיא יהיה בצריף, ברוח הימים שבהם חלק גדול מהעם חי במעברות. ועדת הכספים של הכנסת רצתה להעלות את שכרו, אך הוא סירב לכך בתוקף. חברי הוועדה ניצלו את יציאתו למסע באפריקה, ובהיעדרו קיבלו החלטה להעלות את שכרו. עם שובו ארצה ביטא שוב את התנגדותו, במכתב ליו"ר ועדת הכספים, ישראל גורי:
מאז כניסתי לתפקיד הריני רואה בדאגה רבה את הדהירה המסחררת של רמת החיים במדינתנו כאחת הסכנות הרציניות לעצמאותנו הכלכלית שאנו כה כמהים לה. דעתי היא כי כל עוד אנו מצווים לקיים שתי המצוות החשובות – העלאת אחים וקליטתם בארץ, והגברת עצמאותנו הביטחונית נוכח הסכנות האורבות לנו מבחוץ – אסור לנו להיגרר אחרי העלאת רמת החיים. התנגדתי משום כך באופן עקרוני להעלאת משכורתי, מתוך תקווה להראות דוגמה לאחרים, וחזרתי על התנגדותי זו מדי שנה בשנה, הן בקביעת סכום משכורתי בהצעת התקציב של לשכתי והן בשיחה אישית עמך.
גלגולה של קבורה
לפני הקמת המדינה רכש בן־צבי חלקת קבר בהר הזיתים. משחדלו לקבור בהר הזיתים עם פרוץ מלחמת העצמאות, נפתח בסיועו בית הקברות בשכונת סנהדריה. בצוואתו הראשונה, בשנת 1950, כתב: "לאחר שיתברר דבר מותי יביאוני לקבורה כמנהג ישראל בירושלים עיה"ק, אשר בה חייתי מרבית ימי ולה הקדשתי ממיטב כחותי. אם בזמן מותי לא ישוחרר ולא יעבור לרשותנו בית הקברות בהר הזיתים – להביאני לקבורה בביהק"ב של סנהדריה בירושלים".
בערוב ימיו כתב עם רעייתו צוואה חדשה: "אנו מביעים את רצוננו להקבר בהר המנוחות בירושלים, באחוזה אחת, קבר ליד קבר". ובתוספת לצוואה פירטו: "אנו מביעים בזאת את משאלתנו כי אחוזתנו בהר המנוחות בירושלים, שבה נמצאים הקברים של אבינו ר' צבי שמשי ורעיתו דבורה שמשי… ישמרו מקומות קבורה לקרובינו: אחינו אהרון ראובני ורעיתו שרה, אחותנו שולמית קלוגאי ובעלה יצחק".
בשנות המדינה הראשונות לא היה נוהג ברור, ובוודאי שלא חוק או תקנה, המסדירים את קבורת מנהיגי המדינה. בתחילת שנות החמישים נחנך בית הקברות הר המנוחות. האדריכל, ריכרד קאופמן, הקצה בראש ההר חלקה שנועדה לשמש כ"פנתיאון" לאישי האומה. לימים הפכה חלקה זו לחלקת יקירי ירושלים. כאשר נפטר שר האוצר הראשון אליעזר קפלן, ביולי 1952, הייתה התלבטות היכן לקוברו. הצוות שעסק בנושא המליץ לקוברו בחלקת הפנתיאון בהר המנוחות, אך בן־גוריון החליט שייטמן בהר הרצל, בחלקה חדשה. חלקה זו הפכה ל"חלקת גדולי האומה" ובה נטמנים נשיאים, ראשי ממשלות ויושבי ראש הכנסת עד היום הזה.
נשיאה הראשון של המדינה, חיים ויצמן, נפטר בנובמבר 1952 ונטמן לבקשתו בגן ביתו שברחובות. הנשיא השני, יצחק בן־צבי, נפטר בשנת 1963 ונקבר בהתאם לצוואתו בחלקה משפחתית הסמוכה לפנתיאון, לצד אביו, בהר המנוחות בירושלים. בן־צבי נקבר בחלקה משפחתית, בתוך בית הקברות שבו קבורים כל עדות ישראל, אולי כדי להשאיר לדורות הבאים את הניגון העדין בין איש המשפחה, איש העם מאחד העדות, ואיש הממלכה.
רבים ספדו לנשיא השני של מדינת ישראל, אך עניין מיוחד ואקטואלי יש במילים שכתב עליו אבא אבן, שר החוץ:
מדינת ישראל מקבצת בתוכה את כל הניגודים וגורמי השוני. נוסף על כל אלה ומסוכן מכולם הוא היצר להבליט את המפריד ולטשטש את המאחד, להסתגר איש תחת דגלו העדתי, המפלגתי, הרעיוני, ולקדש מלחמה נגד יריבים מבית. זה יצר ההתפצלות שהוא בעוכרי האומה מאז ומתמיד.
אין תפקיד יותר נשגב לנשיאות בישראל מאשר להקים סכר נגד נחשולי הפירוד. יצחק בן־צבי תפס תפיסה עילאית את משימתו להיות המלכד של העם המפוצל והמפורד. לא תמו תפקידינו בליכוד האומה, השלום, הליכוד החברתי, עיצוב דמותנו הרוחנית – כל אלה עדיין הם מאתנו והלאה. אין שטח משטחי חיינו בו חסרים גילויי פירוד מיוחדים. ביום אבל זה מתנוססת לעינינו דמותו של הנשיא יצחק בן־צבי, אשר שמו ייחרת בהיסטוריה כמלכד הגדול של האומה.
אריק וירצבורגר הוא סמנכ"ל חינוך ביד יצחק בן-צבי
אריק וירצבורגר
