הסרט "ישמח חתני" נפתח בסצנה בלתי נשכחת של חגיגת בר־מצווה בבית הכנסת הקהילתי, שבמהלכה קורסת עזרת הנשים. אשתו של רב בית הכנסת נפגעת במהלך הקריסה ושוקעת בתרדמת, הרב מתמקד בטיפול בה, ובית הכנסת נסגר לצורך שיפוצים. הקהילה, שעד אז התאפיינה באופטימיות ושמחת חיים, נקלעת למשבר כפול: חורבן בית הכנסת והיעדרו של הרב. לתוך חלל זה פוסע בצעדים בטוחים רב צעיר ונלהב, המקבץ סביבו את הגברים בקהילה ומשכנע אותם כי האסון התרחש בשל הפרת מצוות הדת, ובראשן הצניעות. הוא מחליט לבטל את עזרת הנשים בקומה השנייה לטובת חדר צדדי שיסתירן באופן מוחלט מהגברים, ואת הכסף שאספו הנשים לשיפוצה הוא מקדיש לכתיבת ספר תורה. ואולם נשות הקהילה לא מוותרות, מתאגדות לפעולה נגדו, ומובילות את העלילה לסוף המשמח. הסרט היה חביב הקהל, זכה למספר הצפיות הרב ביותר בקולנוע הישראלי באותה שנה, והפך בהמשך לסדרת טלוויזיה.
בראיונות עימה סיפרה הבמאית שלומית נחמה סיפרה כי הסרט נעשה בהשפעת זיכרונותיה מהתחרדותו של אביה: "הסיפור בסדרה הוא החוויה שלי מול הכוחניות של הדת, וגם מקום הנשים בדת שכבר כילדה הפריע לי". עם זאת, יחסיה עם עזרת הנשים היו אמביוולנטיים. מחד גיסא היא נדרשה לעמוד שם בצפיפות, מאחורי מחיצה אטומה, וחשה ש"אנחנו לא נחשבות". מאידך גיסא, כפי שאמרה בריאיון לריקי רט במקור ראשון, "יש משהו יפה ברעיון של הושבת הנשים למעלה. משם הן יכולות לראות הכול, להחליף מבטים. אפילו בזריקת הסוכריות יש משהו מקסים, סוג של סוכריות משמיים".
את הסרט "ישמח חתני" הזכיר לי ידידי פרופ' חזקי שוהם מאוניברסיטת בר־אילן, כאשר ביקשתי את עזרתו בנוגע לדיווחים עיתונאיים בשעת מעשה על אסונות שאירעו בעזרות נשים באירופה במאה ה־19, שגבו מספר רב של הרוגות ופצועות. כמו עמיתים אחרים ששאלתי גם הוא הודה שאינו מכיר את המקרים המתוארים, והאסוציאציה היחידה שהעלו בזיכרונו הייתה זו של הסרט. רשימה זו היא בגדר הצצה ראשונית לנושא שראוי למחקר מקיף משל עצמו.
כמו בטיטאניק
עזרות הנשים נבנו בצורות שונות בקהילות שונות, בעיקר במהלך המאה ה־17. הן נבנו ברובן כקומה שנייה בבית הכנסת, שממנה יכלו הנשים להתפלל ולראות את המתרחש באולם המרכזי, מבלי שייראו לעיני הציבור. הרציונל התיאולוגי להפרדה היה מגדרי במהותו, למען לא יעוררו הנשים מחשבות חטא בגברים המתפללים.
האסונות המדוברים, שתוארו בעיתונות היומית העברית (בעיקר "הצפירה" ו"המליץ"), התרחשו לרוב בחגים ומועדים, כשהצפיפות בבתי הכנסת הייתה בשיאה, ובעיקר ביום הכיפורים. לרוב החל האירוע בעקבות מנוסת בהלה שפרצה בעקבות שריפה, או חשש שווא להתלקחותה. לעתים היה זה וילון שהתלקח או מנורת נפט שנפלה, ומכיוון שחלקים ניכרים מבתי הכנסת וריהוטם נבנו מעץ, ומטפי כיבוי יעילים עדיין לא היו קיימים, הואצה ההתלקחות מאוד. הידע בענייני בטיחות אף הוא היה דל בהרבה מזה שבימינו, וכך גם האכיפה. היעדרן של הנחיות ברורות בנוגע למספר המרבי של אנשים היכולים להימצא בבטחה במבנה, והדוחק במהלך התפילות ובעיקר במהלך יום הכיפורים, הפחיתו את סיכויי ההיחלצות בשלום.
לצד גורמים כלליים אלה, המבנה הייחודי של עזרות הנשים תרם תרומה מכרעת למקרי האסון. מרגע שהחלה השריפה או פרצה בהלת שווא, סיכויי הנשים לצאת מן המבנה בשלום היו נמוכים משל הגברים. מיקומה של עזרת הנשים, בקומה השנייה של בית הכנסת, הפך את היציאה ממנה לאיטית יותר. הדלתות לעזרת הנשים נפתחו לרוב כלפי פנים, וניסיונן של נשים רבות לצאת מהן בו זמנית הוביל לנעילת הדלתות בפניהן. בנוסף, גרם המדרגות שהוביל לקומה השנייה היה צר ואפל, והיקשה על היחלצות מהירה ויעילה.
גם גורמים כלכליים השפיעו על מספר האסונות ועל זהות הקורבנות: עלותם הגבוהה של שיפוצים נדרשים הקשתה על הקהילות העניות לבצע אותם, ואולי קיבלה עזרת הנשים עדיפות נמוכה יותר. בתקופה זו גדל מספרן של המתפללות בבתי הכנסת, מבלי שנלוותה לכך חשיבה ממשית בנוגע לסכנות המוחשיות שהדבר יצר למבנה כולו ובעיקר לעזרת הנשים, שמלכתחילה לא נועדה להכיל נשים רבות כל כך.
זאת ועוד, קרוב לוודאי שבדומה לאסונות אחרים הייתה להקשר הכלכלי השפעה נוספת, מעמדית באופייה: ממש כפי שבאסון טביעת הטיטניק מספר הקורבנות הרב ביותר היה מבין נוסעי המחלקה השלישית, כך גם בעזרות הנשים צוין בכמה מן האסונות כי ההרוגות היו "העניות" או "האביונות" של הקהילה. ייתכן כי במקומות הטובים יותר בעזרת הנשים, שנרכשו בכסף, ישבו נשים שמצבן הכלכלי אפשר תשלום עבורם, בעוד עיקר הדוחק היה במקומות שנשמרו לפשוטות העם, ולפיכך גם מרבית הקורבנות היו באזור זה.
"מהומה ומבוסה בליל כל נדרי"
את התיעוד המוקדם ביותר לאסון בעזרת נשים מצאתי בזיכרונותיה הידועים של גליקל מהמלין, אשת עסקים יהודייה, שתיארה את מה שהתרחש בבית הכנסת במץ שבצרפת, בחג השבועות תע"ד (1714). רעש עז בבית הכנסת הוביל נשים לחשוב כי המבנה מתמוטט, ובעקבותיו החלה מנוסת בהלה בניסיון להיחלץ במהירות האפשרית:
"הנשים למעלה בבית הכנסת מיהרו ורצו לרדת, כל אחת רצתה להיות הראשונה להציל נפשם… ומכיוון שכל אחת השתוקקה להקדים את רעותה, נפלו רחמנא ניצלן זו על גבי זו וגרמו זו למותה של זו בסוליות אשר ברגליהם… איזה מצב נורא זה היה – אי אפשר לספר או לכתוב… על המדרגות שכבו יותר מחמישים נשים, והיו מעורבבות כל כך זו בזו כאילו הודבקו בזפת זו על גבי זו, והחיות עם המתות – המבדיל בין החיים למתים – שכבו כולן אלה עם אלה".
גליקל מציינת בזיכרונותיה כי בעקבות האירוע, שהוביל למותן של שש נשים ופציעתן של 30, נערכו בדיקות במבנה תוך חיפוש אחר ולו "איזה סדק", אך אלו לא העלו מאומה, "ואיננו יודעים מאין באה הצרה הזאת ואין לתלות את כל האסון אלא בעבירות שלנו". עם זאת, היא מציינת שהתחבטה אם הייתה צריכה לכתוב את הדבר בספרה, "מפני שזהו דבר יוצא מהכלל". אנו למדים אפוא כי במאה ה־17 אסון מעין זה עדיין היה חריג.
ואולם בשליש האחרון של המאה ה־19 הפכו אירועים אלה לשגרה טרגית שגבתה את חייהן של לא מעט נשים. כך למשל בגרמניה בשנת 1872, הובילה שמועה על שריפה למותן של 20 נשים, מתוכן שלוש ילדות; בהונגריה בשנת 1879 "התבקעה הרצפה" ו־40 נשים וילדים נפלו עימה, מתוכם נהרגו 20; ובעיר זינקוב בשנת 1833 החלה שרפה כתוצאה מנפילת מנורת נפט, שגרמה למותן של 40 נשים. מאמר שפורסם בעיתון "הצפירה" בשנת 1899, בעקבות אסון שהתרחש בעיר לונטשיץ וגבה את חייהן של 32 נשים, מלמד על מספרם הרב של אירועים אלה: "החסידה יודעת מועדיה ושני אסונות ישמרו עת בואם דבר שנה בשנה: עלילת הדם בפסח, ומהומה ומבוסה, הרג וחנק ורסוק אברים בבתי הכנסיות בליל כל נדרי".
כנגד עלילות הדם קובע הכותב בצער כי אין דרך להיאבק; עם זאת, הוא מוסיף ומקשה:
"אכן, הגם לנגד האסונות בבית הכנסת, אשר אנחנו לבדנו אשמים בהם, אין עצה ואין תחבולה? הקצרה ידנו אם דלה בינתנו להסיר מטה זעם זה ממחנה ישראל? האמנם כלה ונחרצה היא מעמנו להקריב שנה שנה המון קרבנות מתים למלאך המות? המעטים הקרבנות שנקריב באונס, כי נוסיף עליהם קרבנות נדבה?"
ואמנם, העובדה שהיו אלה אסונות שחזרו על עצמם, במבנים ומועדים דומים, מעוררת תמיהה בנוגע להתמשכותם. כאשר החלה הקהילה לדון בהם, הוצעו שלושה סוגי פתרונות: האחד התמקד במבנה בית הכנסת, השני בגורם האנושי, והשלישי בגורם המגדרי. ביחס למבנה הוצעו פתרונות פרגמטיים כגון הסדרת פתחים רחבים לכניסה ויציאה, התקנת דלתות בעזרת נשים אשר נפתחות החוצה ולא פנימה, והרחבת גרמי המדרגות המובילים אליה. הפתרון השני שהוצע שם דגש על הרכיב האנושי, ובמסגרתו הוצעו בין השאר תרגולות ליציאה המונית ממבנים שיקלו על התהליך בזמן אמת, מינוי סדרנים בליל כל נדרי שיסייעו בניווט הקהל באירועי מנוסה, והבהרה לקהל המתפללים בטרם יחלו התפילות, כי אם יחל אירוע מעין זה עליהם לעמוד במקומם.
"נרעשות ונפחדות על נקלה"
עם זאת, ריבוי מקרי האסון סייע למי שנאבקו כנגד זכותן של נשים להתפלל בעזרת הנשים, זמן רב לפני ששלומית נחמה שרטטה ב"ישמח חתני" את דמותו הכריזמטית של הרב המבקש להדיר נשים מבית הכנסת. האסונות אפשרו לנמק את הדרתן של נשים מבית הכנסת באמתלה של הגנה על חייהן ולא הגבלת צעדיהן. טיעונים אלה הציגו את הפאניקה הנשית כמוקד הבעיה, ואת הדרתן מתפילות בחגים או פיקוח מוגבר עליהן כפתרון.
מחקרים עדכניים ישרטטו כמובן תמונה שונה. כך, מחקרים ממוקדי מגדר יצביעו על השפעתן של פרקטיקות חינוך שונות על נערים ונערות. הנערות שגדלו ספונות בביתן ולא ביצעו פעילות גופנית למעט עבודות הבית, היו נוחות יותר להיבהל, ויכולתן לנוס במצבי מצוקה הייתה מועטה יותר בהשוואה לנערים בני גילן. סיכוייהם של גברים שנמצאו בקומה הראשונה להיחלץ בחיים היו גדולים משל הנשים, גם כאשר הגברים ניסו לעלות לעזרת הנשים ולסייע להן לצאת ממנה. ממחקרים שנערכו בשנים האחרונות על רקע הגידול במספרם של אסונות המוניים אזרחיים, עולה כי פאניקה איננה גורם מרכזי, והדגש העיקרי הוא על הרגולציה ואכיפתה, לפני האירוע ובמהלכו.
אכן, הטענה שהתנהלותן ההיסטרית של נשים הייתה גורם מרכזי באסונות אלה תאמה את תפיסת העולם המגדרית במאה ה־19, ולפיכך הכתה שורש. מאמר שפורסם ב"הצפירה" בשנת 1899 הסביר את גורמי האסון כך:
"מקור האסונות ביום הכיפורים הוא, על הרֹב, עזרת הנשים… הנשים קלות הדעת ונרגשות העצבים, נרעשות ונפחדות על נקלה. דיה להברה אחת קלה, לקריאת פתע, להלך עליהן אימים בהיותן לעדר אחד, להכותן בתמהון ובשממון, והנה הן רצות כמשתוללות, נדחקות יחד וחוסמות לנפשן את הדרך ומגיפות בעצמן את הדלתות, ומפילות ארצה ורומסות וחונקות אשה רעותה… הנרמסות היו למעצור ולמכשול ליתר הנמלטות, וכה הלכה המהומה והתבוסה הלך וגבר, וגם על לב אחת לא עלה הרעיון להביט מאחריה ולשוב אל העזרה הריקה".
לפיכך, מי שראו בנשים את מקור הבעיה, ראו במענה הממוקד בהן פתרון, ובין השאר הציעו הצבת שַמשים שיסייעו בהשתלטות בעת הצורך על מהומות בעזרת הנשים, "ולא יתנו להנשים הנרעשות לרוץ כמשוגעות וכחיות רעות". גם בנוגע להגבלת מספר המקומות בבתי הכנסת, הוצע להקפיד במיוחד בעזרת הנשים מסיבות מבניות ומגדריות כאחד, "אשר מתוך שהיא גבוהה הרבה מאד ומדרגות רבות מובילות אליה סכנתה מרובה, וביחוד מאשר כי הנשים הן מטבען עלולות להפגע באסונות כאלה".
"תשבנה נשותינו בית"
בעקבות אותה שריפה בשנת 1883 בעיר זינקוב, התפייט עיתון הצפירה: "וכמה יפה התקנה שנהגה בכמה קהלות לגדור בעד הנשים שלא יבואו לבית הכנסת בליל יום הכיפורים, מי יתן ויתקנו כזאת בכל קהלות ישראל". בשנת 1899 נטען במאמר אחר באותו עיתון כי הפתרון הטוב ביותר הוא מניעת כניסת נשים לבתי כנסת בערבי חגים, ולא רק לצורך מניעת אסונות:
"אכן, הנבחרה בתחבולות היא לבלתי תת לנשים ללכת את התפלה בליל כל נדרי (והוא הדין בכל לילות החגים) כל עיקר. זכורני כי שנים רבות נהג המנהג הזה בהיכל הגדול בווארשא, אחרי השואה אשר היתה שם בליל קריאת המגלה, במות מיתה משונה נשים אחדות. ואם עתה הותרה הרצועה ודלתות ההיכל פתוחות בלילה גם לנשים… יוציאו רבנינו ופרנסינו צו לסגור עזרות הנשים בלילות. תשבנה נשותינו בית, תתפללנה ביחידות, והיה כפלים לתושיה: המעונות והטף לא ישארו כהפקר, בלי עין צופיה, ולא תרבינה הגנבות בהיות הבתים עזובים ונטושים, ומלאך המות לא יניף חרמש בבית הכנסת להצעיד לבור שחת המון נפשות רבות, להגדיל המספד בישראל ולהפוך את יום הכפורים ליום אבל כבד".
התנהלות זו, של הטלת אשם בהתרחשותם של אסונות בנשים עצמן, חזרה על עצמה לאחר האסון שאירע במירון בשנת 1911, שבו נהרגו 12 איש. השבועון "המודיע" שיצא לאור בפולטבה הטיל את האשם על הנשים ועל הפריצות הנהוגה בקרב המתיישבים החדשים שפקדו את הילולת רשב"י:
"נתאספו הבחורים והבתולות, מקושטות בחוצפה יתירה על הגג, וכיוון שנעשתה ההדלקה התחילו הבתולות לשיר השירים שלהן. ברגע הזה באה רוח סערה גדולה מאד וברגע נשברה מעקת האבנים והתחילו נופלים האנשים ביחד עם האבנים על העומדים למטה".
הפתרון שנקבע היה איסור כניסת נשים להר, אך הוא לא האריך ימים: זאת בין אם בזכות עדה פישמן־מיימון (אחותו של הרב יהודה פישמן־מימון, לימים שר הדתות הראשון של מדינת ישראל), שהתעקשה לעלות להר עם שתיים מחברותיה, ובין אם מכיוון שעד מהרה הבינו הגברים החרדים כי הגעה להר ללא נשים משמעה המשך הטיפול בילדיהם גם לאחר טקס החלאקה, והעדיפו להימנע מכך.
