"חסדים קטנים" מעלה תחושה קלה של מטיפנות קלישאתית

בעשור שבין תחילת 2010 ליוני 2021, אירעו בישראל 980 מקרים של שכחת ילדים ברכב. מתוכם, 35 הסתיימו במוות. כך לפי נתוני ארגון "בטרם". תופעת השִכחה חדשה יחסית, משום שעד תחילת שנות התשעים חלק גדול מהפעוטות והילדים ישבו במושב הקדמי, אך עם הכנסתן של כריות אוויר לכלי הרכב והעברת הילדים למושב האחורי, נרשמה עלייה בתופעה. גם הסחת הדעת והפרעת הקשב הכללית שממסכת את תודעתנו הפכה את שכחת הילדים לנפוצה. ממחישים זאת גם הקמפיינים שמהדהדים את הסלוגן "אל תגיד לי זה לא יקרה", ואביזרי התזכורות שהוכנסו לשוק.

הסוגיה של שכחת פעוטות וילדים ברכב מעוררת שאלות משפטיות ואתיות קשות. לפי החוק בישראל, וגם בארה"ב, הורים עלולים לעמוד לדין באשמת השארת ילד ללא השגחה, אף שבישראל, בניגוד לארה"ב, לא נהוג להעמיד לדין במקרה שהילד נפטר, בנימוק שמות הילד הוא עונש כבד דיו.

הנושא הפולמוסי ומעורר הרגשות הזה ניצב בטבורו של הרומן "חסדים קטנים". גיבורתו היא אלן, עובדת סוציאלית מסורה, שבוקר אחד נקראת לחלץ מטופלת שלה. בזמן שהיא נעזרת בכוחות משטרה, היא מגלה ששכחה את בתה התינוקת ברכב החם. בתוך רגעים ספורים מתהפך עליה עולמה. בתה מאושפזת בטיפול נמרץ, והיא עצמה מורחקת מקרוביה בצו משפטי ומועמדת לדין פלילי.

מגיע לה

סיפורה של אלן מעניין במיוחד, מפני ששכחת בתה ברכב מסבה לה אשמה נוראה כצפוי, אך גם מציבה אותה בפעם הראשונה בחייה בצד השני של המתרס; בעמדה סבילה ומתגוננת, שבה נמצאים בדרך כלל מטופליה הקשים ביותר. נגד אלן מוגש כתב אישום, והיא נדרשת להתייצב בתחנת המשטרה המקומית. באחת הסצנות היפות ברומן מתארת אלן בגוף ראשון כיצד היא חשה מחוללת בזמן החיפוש הגופני לפני המעצר:

"עור ברווז פושט בכל גופי כשאני חולצת את נעליי ופושטת את השמלה מעל הראש. אני מודעת עד כאב לירכיי המגוממות ולעור הרפוי על בטני, ופניי מאדימות מבושה אף על פי שהשוטרת מסיטה את עיניה מתוך כבוד לעירומי. אינני יכולה שלא לחשוב על הגברים והנשים, רבים מהם הורים לילדים שהוצאתי ממשמורתם, שעמדו באותו המקום בדיוק והתקלפו מבגדיהם. מימיי לא ריחמתי על האימהות והאבות האלה, מימיי לא הקדשתי שמץ של מחשבה לחוויית המעצר שלהם, ואני יודעת שכך בדיוק היו רואים אותי רוב האנשים כעת. אני כמעט יכולה לשמוע את הערותיהם: מגיע לה, למה את מצפה אם את מזניחה את הילדים שלך? קצת מבוכה? שתגיד תודה, זה הרבה פחות ממה שמגיע לה לסבול".

אף על פי שמהסצנה מהדהד לקח מוסרני על כך שרק לאחר מעצרה הבינה אלן שאסור היה לה לדון את מטופליה לכף חובה עד שתגיע למקומם, הסצנה ממחישה את התהליך האינטרוספקטיבי שעברה ואת מצוקתה.

אך אלן אינה הגיבורה היחידה של הרומן. ג'ני בת העשר, שאִימה נטשה אותה ואביה הוא שתיין הנודד איתה ממקום מגורים זמני אחד לאחר, היא הגיבורה השנייה. אנחנו מתוודעים לג'ני כאשר היא ואביה עומדים לנדוד שוב למעוז חדש, אלא שאז אביה נעצר וג'ני מוצאת את עצמה לבדה באוטובוס, בנסיעה לילית לקצה השני של הארץ. היא מגיעה לסידר סיטי, וכעבור כמה ימים מבינה שסבתה ואולי אימה מתגוררות שם. אולם עד מהרה מתברר לה שסבתה נפטרה, ושאימה המכורה לסמים ותקועה במערכת יחסים הרסנית עם גבר אלים – אינה רוצה בה.

רגשות אשם

סיפוריהן של אלן וג'ני כתובים בשפה קולחת ומסופר אט־אט, כשהמתח לקראת האסון (שהוא כמעט כרוניקה ידועה מראש) הולך ומתעצם ומשאיר את הקוראים דרוכים. העלילה מתגלגלת לסירוגין עד שהשתיים נפגשות. הבנייה הזאת יוצרת תמונת ראי הפוכה: בעוד ג'ני מחפשת אחר אימה הנוטשת, אלן כמעט מאבדת את בתה התינוקת. אך עולות השתקפויות נוספות. מודין, אימה האלמנה והזנוחה של אלן, שבתה מיעטה לבקר בשגרת היום־יום העמוסה שלה, היא זאת שמוצאת את ג'ני, מארחת אותה בביתה ודואגת לצרכיה. מנגד, האסון שנוחת על אלן מכריח אותה להתקרב אל אימה ולהיעזר בה. וכך האם חוזרת לתפקד כסבתא, לטפל בנכדיה ולזכות מחדש במשפחתה המנוכרת.

הסבתא מודין היא דמות מפתח ברומן. גם אלן וגם ג'ני נתמכות בה. היא האימא הגדולה שמחזיקה אותן, מזדהה עם כאבן ודואגת לשלומן. בצל האסון שמתרגש עליהן, שתי הדמויות – העובדת הסוציאלית הטרודה, וג'ני הבת הנטושה הכמהה לאם – לומדות מהאישה המבוגרת ובעלת הניסיון שיעור חשוב על החסדים הקטנים של החיים: הכרת הטוב, וברירת העיקר מתוך מסך הערפל של הטפל. "'אני יודעת שבכל מקרה את תשרדי. אנחנו נשרוד. את צריכה לחפש את החסדים הקטנים, רגעים של טוב ושל חסד שמתגלים בכל הרע שמסביב".

במחברת האסונות שלה תיעדה אלן את כל מקרי הקצה שבהם טיפלה כעובדת סוציאלית, המטפלת באוכלוסיות קשות יום ומוכות גורל: הורים שגרמו לנזקים בלתי הפיכים לילדיהם, ופעוטות שנולדו מכורים לסמים. אירוניה נוצרת כשמתברר שאלן היא הסנדלרית שהלכה יחפה. טיפחה קריירה מצליחה ודאגה לילדי הזולת, אך ברשלנות שכחה את בתה ברכב. סיפורה של אלן הוא מקרה קיצון, אולם קל להזדהות עם רגשות האשם המוכרים המתעוררים אצל הורים, ובפרט אצל אימהות שמנהלות סדר יום תובעני, תוך שהן נקרעות בין השקעת הזמן בגידול ילדיהן ובין פיתוח הקריירה, ויודעות שתפקידן הכפול מצריך החמצות וויתורים.

ריחוק צונן ואכזרי

בנובלה "חיי חורף" מאת אורלי קסטל־בלום, אישה ישראלית, שנסעה בסיוע מלגה אמריקאית לשהות קצרה בבוסטון, תוהה בהומור על סגנון התרבות האמריקאי ובמיוחד על החוקים ומנגנוני הבירוקרטיה, שהם שילוב של נימוס חביב וקפוא העטוף בקשיחות בלתי מתפשרת, "בבנק אוף אמריקה מקבלים קנס של שלושים וחמישה דולר על משיכת יתר אפילו אם עברת את האפס רק בסנט אחד…". אותה התייחסות חסרת פשרות לתקנות ולחוקים מתוארת ברומן "חסדים קטנים" ברצינות נטולת ציניות.

בריחוק צונן וכמעט אכזרי, התובע המחוזי והמפקחת, שני עמיתיה לעבודה של אלן במחלקת הרווחה, מבקשים להגיש נגדה צו הרחקה מבתה המאושפזת, וזאת ללא כל סנטימנטים להיכרותם המוקדמת. הם חוששים שאם יפגינו יחס שונה כלפיה, אמינותם המקצועית תיפגע:

"פרייטו מושיט לי פיסת נייר בלי אומר. פיסת נייר שאני עצמי נתתי להורים פעמים רבות מספור. פיסת נייר שטמון בה הכוח לפצח לב אם לשתי חתיכות שבורות. 'קארן?' אני אומרת ומסתכלת עליה באי־אמון. מבטה נותר יציב, נטול רגש, כפי שהיה נותר מבטי אילו נמצאנו כאן בתפקידים הפוכים. פרייטו מכחכח בגרונו. 'רציתי ליידע אותך אישית. אנחנו דנים באפשרות לכנס חבר מושבעים כדי לקבוע אם להגיש כתב אישום'".

כל הקצוות של הרומן נקשרים לסוף סגור לגמרי, ללא השארת שאלה אחת בלתי פתורה שתמשיך ותהדהד. מבלי לעשות יותר מדי ספוילרים, אספר רק שאלן החליטה לפרוש מעבודתה כעובדת סוציאלית במחלקת הרווחה ולהקדיש את זמנה לבלות עם משפחתה, וג'ני מצאה לה בית. המספרת מעידה על מעלותיו של השינוי שעברה: "לעת עתה אני מחבקת את ילדיי, מדברת עם אימי, מנשקת את בעלי ואומרת לכולם מדי יום ביומו שאני אוהבת אותם. כל יום, כל שעה, כל דקה שלנו יחד – הם כל מה שיש לי. זה מה שמשיב אותי לאיתני, מה שעוזר לי לסלוח לעצמי לאט לאט. מה שמשאיר אותי שבורה פחות. זה כל מה שאני מעיזה לקוות לו, אבל זה שווה הכול".

תחושה קלה של מטיפנות מתעוררת כשמתברר שאלן תיקנה את כל שגיאותיה וחזרה בתשובה לדרך הישר של אימהות במשרה מלאה. מעובדת סוציאלית – שהקדישה יותר מדי זמן לילדים של אחרים ופחות מדי לילדיה – לאם המוקירה כל רגע עם משפחתה. ההתרה המלאה והקלה של הקונפליקט שממשיך להעסיק אימהות ברחבי העולם, חונקת אותו מהר מדי באיבו. בנוסף לכך, הרומן מסתיים במנה גדושה של מתיקות, שעלולה לצבוע את התהליכים הפנימיים שעברו הדמויות בלקח דידקטי ובאווירה שמרנית, המאותתת לנשים קרייריסטיות לחזור לתפקידן המסורתי ולנהל קריירה תובענית פחות.

תהליך שלם מדי

בסיפור הקצר והמוכר "דבר קטן וטוב", מאת הסופר האמריקאי ריימונד קרבר, ילד נפגע בתאונת דרכים כמה ימים לפני יום הולדתו ומת בבית החולים. הסיפור מסתיים כשזוג ההורים מגיע למרכז המסחרי המקומי ופוגש שם את האופה שהטריד אותם בשיחות טלפון בלתי פוסקות, לאחר שלא אספו את עוגת יום ההולדת שהזמינו ממנו. בין ההורים ההמומים מכאב ובין האופה קשה היום מתפתחת שיחה אינטימית, שבסופה האופה מאכיל את ההורים בפת לחם. ההורים אינם מנוחמים, אבל ברגע שהוא גם מטפורי, טעמו מעורר התיאבון של הלחם מגרש את טעמו המר של האסון, וטעם החיים חוזר אליהם.

סיומו של "סדקים קטנים", לעומת זאת, נותר עם קומת משמעות טריוויאלית אחת. ההכרה של אלן בהחמצה שלה ביחס לבתה, מבחינת תשומת הלב והזמן שהלוואי הייתה יכולה לחזור לאחור ולהעניק לה אותם. תהליך התיקון שאלן עוברת אמנם מתבקש, אולם הוא מוגש חלק ושלם מדי, ולכן תובנותיה של המספרת נשמעות יותר כמו קלישאות ופחות כמו אמת פנימית שמזדככת לאחר משבר מטלטל.