כך, פחות או יותר, נראתה שבת של ילד מבית דתי־מסורתי בשכונות הנחלאות בירושלים לפני כמה עשורים: היא נפתחה כמובן בקבלת שבת ותפילת ערבית, ומשם לקידוש וארוחה. ואז (בחודשי החורף) מיהרנו לישון כדי להתעורר ב־2:30 לפנות בוקר לשירת הבקשות, המתחילה בשעה שלוש. עם סיום הבקשות, בשבע בבוקר, החלה תפילת שחרית, שהסתיימה בסביבות 10:30. שוב קידוש וארוחה, וב־12:00 כבר התייצבנו בבית הכנסת ללימוד טעמי המקרא. לאחר מכן תפילת מנחה, ומיד לאחריה עברנו לבית כנסת אחר לקריאת תהילים.
אחרי התהילים היו לנו כשעתיים של הפוגה מטירונות השירה הזו, שאותן ניצלנו למשחק סטנגה (עם אבנים שהונחו על סיפי המדרכות מבעוד מועד, לפני כניסת השבת). משחקי הסטנגה היו מסתיימים כאשר ראינו את המורה שלנו למקהלה צועד אל בית הכנסת. באותו רגע היינו מפסיקים את המשחק ונוהרים אחריו. במשך כשעה וחצי עד צאת השבת למדנו פיוטים, בקשות וכמובן מקאמים. לאחר ערבית של מוצ"ש היינו מתפזרים מותשים איש איש לביתו, ולאורך השבוע כולו מצפים ומייחלים לשבת הבאה.
שורשים צפתיים
המיוחדת מבין כלל פעילויות השבת הייתה שירת הבקשות. זהו אחד המנהגים המיוחדים במסורת היהודית, והפחות מוכרים בציבור הרחב. על פי המנהג, לאורך כל עונת החורף מתכנסים בשעה שלוש לפנות בוקר של שבת, לשירת פיוטים שנמשכת כארבע שעות.
המונח "בקשה" מוכר כבר מימי הביניים, והוא מתייחס לפיוטים שעסקו ברובם בבקשת סליחה, ישועה, גאולה ונחמה. פיוטי הבקשה נועדו להיאמר או להיות מושרים בפי היחיד או החזן בפני קהל המתפללים כחלק מההתכוונות לתפילת שחרית, לאו דווקא בשבת. שירת הבקשות הנהוגה כיום נקראת כך על שם הזמן שבו היא מתרחשת, כתזכורת לנוהג מימי הביניים, אך תכניה שונים ומגוונים.
שורשי המנהג כפי שהוא מתקיים כיום נעוצים ככל הנראה בצפת של המאה ה־16, בחוג המקובלים תלמידי האר"י. שעות הלילה ידועות ביהדות כשעות רצון, זמן מסוגל לתפילה, בקשה והתקרבות אל האל. בעוד שבימות החול נהגו חוגי המקובלים להתכנס באישון ליל לאמירת "תיקונים", אשר כללו וידוי, תחנון ובקשת סליחה, בלילות השבת, שבהן לא נוהגים באמירת וידוי ותחנון ולא בשירת פיוטי סליחה, החליפה שירת הפיוטים את התיקונים. כך נוצר הנוהג להסתופף בלילות שבת בבתי הכנסת לאירוע שכולו שירה ופיוט לה'. הסיבה לקיום המנהג דווקא בעונת החורף היא הלילות הארוכים בעונה זו, אשר אפשרו שינה ארוכה ויקיצה טבעית באישון לילה לטובת התכנסויות השירה.
מצפת של המאה ה־16 פשט המנהג לקהילות נוספות בארצות המזרח, בצפון אפריקה ובחלק מארצות הבלקן. מסורות שירת הבקשות המוכרות לנו כיום הן של יהודי העיר חאלב שבצפון סוריה, ושל יהודי מרוקו, עירק וטורקיה. לכל עדה סדר בקשות משלה, הכולל טקסטים שונים המושרים בלחנים האופייניים לסביבה התרבותית שבה חיה הקהילה. בשתי עדות, המרוקאית והחאלבית, מתקיים המנהג גם כיום כסדרו וכהלכתו.
את המשוררים כותבי פיוטי הבקשות ניתן לחלק לשלוש תקופות: פייטני ימי הביניים, פייטני המאה ה־16 בצפת ובראשם ר' ישראל נג'ארה, אשר פיוטיו מצויים לרוב בסדרי הבקשות השונים, ופייטני הקהילות השונות במקומות מושבן, אשר העשירו לאורך הדורות את רפרטואר הבקשות.
שירת הבקשות הפופולרית ביותר בקרב בני עדות המזרח כיום היא זו של יהודי חאלב. משלהי המאה ה־19 החלו גלי עלייה של יהודים מחאלב לירושלים. חכמי ופייטני העדה הפיצו ולימדו את שירת הבקשות על תכניה הטקסטואליים והמוזיקליים בקרב כלל קהילות יהודי המזרח. עם השנים הפכה שירת הבקשות חלק מרכזי מהווי שכונות ירושלים הוותיקות, עד כי כיום יש המכנים אותה "ירושלמית".
סדר הבקשות החאלבי מונה כשבעים פיוטים, המושרים מדי שבת באותו סדר. במסורת הבקשות המרוקאית, לעומת זאת, קיימים מאות פיוטים, כאשר לכל שבת רצף הפיוטים שלה. המכנה המשותף שלהם הוא הסולם המוזיקלי שבו הם מושרים, הנקרא בארצות צפון אפריקה "נובא". כל שבת והנובא שלה, כל שבת והאופי הרגשי והרוחני שמאפיין אותה.
תכני פיוטי הבקשות מגוונים. יש בהם פיוטי האדרת האל ובקשת קרבתו כמו "אגדלך א־לוהֵי כל נשמה" ו"ידיד נפש", פיוטים קבליים כגון "אל מסתתר", "אור צח ופשוט" ועוד, פיוטים העוסקים בשעות השחר ובסגולותיהן כדוגמת "שחר אבקשך" ו"כעפעפי שחר", פיוטי שבת כמו "כי אשמרה שבת", "יודוך רעיוני" ואחרים, ופיוטים העוסקים בשבח השירה לה', ובהם כאלה המזכירים את מנהג שירת הבקשות עצמו ומעודדים את הקהל להשכים קום בלילות שבת ולהגיע אל בתי הכנסת לשורר לה'. כזה הוא למשל הפיוט "יום זה שירו לאל", הנפתח במילים "יוֹם זֶה שִׁירוּ לָאֵל שִׁיר וּמִזְמוֹר, עֵת כִּי בוֹ שָׁבַת מְלַאכְתוֹ גָּמוֹר", ומסתיים ב"חִזְקוּ וְאִמְצוּ בְּרֹאשׁ אַשְׁמוּרוֹת, קוּמוּ הַעֲרִיצוּ לָאֵל בִּזְמִירוֹת".
סולם לשמיים
לפי מנהג יהודי חאלב, לכבוד שירת הבקשות מסדרים את בית הכנסת בצורה שונה מהרגיל. בית הכנסת מתחלק לשני חלקים, ובהתאמה, הקהל מתחלק גם הוא לשתי קבוצות. את כותל המזרח, המיועד בדרך כלל לנכבדי העדה, מחליפים כותלי הצפון והדרום, שם יושבים הפייטנים, ראשי הקבוצות, המובילים את המסע הלילי הזה. מולם, גב אל גב, יושבות קבוצות השרים, כל קבוצה עם הפנים אל הפייטן המוביל אותה. במהלך הלילה נודדת השירה מקבוצה לקבוצה, כאשר כל קבוצה שרה בית אחד ומאזינה לקבוצה השנייה בבית הבא, וכך לאורך ארבע שעות. מוקד העניין הוא השירה, ורשות ההובלה ניתנת לפייטנים הבקיאים ברזיה.
על הפייטנים מובילי הקבוצות מוטלת האחריות להתנהלותה הנכונה והמדויקת של השירה. החל בבחירת הסולמות המוזיקליים, דרך בחירת הסולנים, ועד להובלת השירה המשותפת של חברי הקבוצה. על הפייטן להיות בקי בתורת המקאם – הסולם המוזיקלי המזרחי, להכיר את הסולמות, להיות מסוגל לשוטט בהם וביניהם, לדעת לבחור בגובה הסולם המתאים לכל שיר, להתאים בין יכולותיו הווקאליות של כל משתתף ובין קטעי השירה שהוא מייעד לו, ובמקביל לנצח על השירה הקבוצתית. כל זאת על מנת להפוך את השירה למרוממת ככל האפשר, ולהוביל את קהל השרים לחוויה רגשית רוחנית. הסולם שבאמצעותו עולה התפילה השמיימה הוא הסולם המוזיקלי. כל מקאם מבטא איכות אחרת של סולם, שדרכו ניתן לצלול לעומקים רגשיים ולהתעלות אל גבהים רוחניים.
בניגוד לרושם העשוי להיווצר ולפיו שירת הבקשות היא אירוע המיועד לאנשי רוח, תלמידי חכמים הבקיאים בקבלה או מוזיקאים השולטים בנבכי תורת המוזיקה והמקאם – ההפך הוא הנכון. לא במקרה שירת הבקשות היא ברובה שירת־יחד, שירה מקהלתית. בזמן שירת הבקשות מלאים בתי הכנסת באנשים מכל הסוגים – תלמידי חכמים לצד פשוטי עם, פייטנים מקצועיים לצד חובבי שירה, ושומרי מצוות לצד מכבדי מסורת. לכולם יש מקום, ויותר מכך, כולם נחוצים על מנת שהחוויה תתקיים במלוא עוצמתה. ללא הפייטנים אין מי שישיר ויוביל, וללא הקהל אין אל מי לשיר ואת מי להוביל.
דווקא אירוע המתנהל בשירה, בשפת הצלילים, מאפשר לאנשים בעלי מרכיבי נפש שונים, בדרגות רוחניות שונות ובעלי כישורים שונים, להתחבר יחד. המוזיקה, המדברת אל כל אדם באשר הוא, מאפשרת לאנשים שונים להתאחד סביב אותה חוויה, לחוש את עוצמת השירה המשותפת ולהפיק את מרב העונג ממהלכים מוזיקליים מרגשים, בין אם הם מבינים אותם ובין אם לא. יחד עם זאת היא משאירה גם מרחב לכל פרט לחוות את האירוע בהתאם למבנה אישיותו ולעוצמות שהוא מסוגל להכיל. נדמה כי רק באמצעות הצלילים, המשחררים מהצורך לחשוב ולהתבונן, ניתן להתעלות לזמן מה מעל גורמים חוצצים ומפרידים, ולאחד נפשות שונות לחוויה מזוככת משותפת. ייתכן שזהו חלק מסוד הקסם של מנהג הבקשות: האפשרות של כל אחד ואחד לדעת ולהרגיש שהוא, כפי שהוא, חיוני, רצוי ותורם להצלחת המכלול.
נחלאות מתארחת בבוכרים ולהפך
שירת הבקשות מתנהלת ב"לייב" – אין לפניה חזרות, שום דבר לא נקבע מראש, אף אחד לא יודע מי מחברי הקבוצות יגיע ומי ייעדר, מי ואם בכלל ישיר איזה קטע סולו, באילו סולמות יבחרו, וכמה ואילו בתים יושרו מכל פיוט. הכול נקבע תוך כדי האירוע על ידי הפייטנים המובילים. לעיתים עשוי מישהו, ילד או מבוגר, לקבל קטע סולו שקצת גדול על מידותיו, ותוך כדי שירה לסטות מהמנגינה, מהמקצב או מהסולם. במקרה כזה יחבור אליו הפייטן הראשי תוך כדי שירה ויחזיר אותו אל המסלול. בשבוע שלאחר מכן תינתן לו כנראה הזדמנות נוספת.
בשנים עברו, ובמידה מסוימת גם כיום, הייתה שירת הבקשות הדרך היחידה ללמוד את מקצוע החזן־פייטן המזרחי. לימוד זה התאפשר רק בהתמדה ארוכת שנים, למן הילדות, כאשר הילד היה מתנסה בשירת סולו לראשונה בחייו, ועד גיל הבגרות שבו כבר התמודד עם קטעים מורכבים ומאתגרים, ולעיתים אף הפך לאחד הפייטנים המובילים את השירה.
לשירת הבקשות כללים וחיים משלה, ורב בה הבלתי צפוי על הצפוי, ולכן היא מתנהלת במתח תמידי. קצת כמו בספורט: כללי המשחק ידועים, השחקנים מוכרים, אך התוצאה הסופית בלתי ניתנת לחיזוי. זה מה שמשמר אותה חיה לאורך מאות שנים, וזה גם מה ששומר את משכימי הקום ערים לאורך הלילה. השילוב בין שעות הלילה ובין השירה המרוממת יש בו כדי לשנות סדרים והרגלים במנגנון הנפשי והפיזיולוגי, שינויים שאולי לא היו מתאפשרים בסיטואציה אחרת. כך ניתן אולי להסביר מה גורם לבאי הבקשות להתמיד ולהשכים קום מרצונם החופשי מדי שבת בחורף, חלקם לאורך עשרות שנים, ולעיתים בצעידת לילה חורפית ארוכה. הם מוותרים על תענוג השינה בשבת, ביודעם כי הפיצוי הוא עונג מסוג אחר, עונג שבת במשמעותו הנעלה ביותר.
שתי שבתות מיוחדות היו בשנים עברו בכל עונת בקשות: שבת חנוכה ושבת שירה (הלא היא שבת פרשת בשלח). בהן הייתה מגיעה העונה לשיאיה הרגשיים והמוזיקליים. בשבתות אלו נהגו קהילות הבקשות המרכזיות בירושלים, זו שבשכונת נחלאות וזו שבשכונת הבוכרים, לארח זו את זו לשירת בקשות משותפת. על פי המסורת, בשבת חנוכה הייתה מתארחת קבוצת הנחלאות אצל הבוכרים, ואילו בשבת שירה היו הבוכרים צועדים באישון ליל גשום אל אחד מבתי הכנסת בשכונת נחלאות. בית הכנסת, כמקובל בשירת הבקשות לאורך כל העונה, היה מתחלק לשתי קבוצות, הקבוצה המארחת מול המתארחת. המתח היה רב וההתרגשות בשיאה.
תכונה מיוחדת הייתה מורגשת בימים שלקראת השבת. מודעות עם שמות הפייטנים המשתתפים נתלו בשווקים ובשכונות, והגבאים המארחים עסקו במרץ רב בהכנות לקראת המאורע. קישוטים נתלו, ספסלים נוספו וכיבוד קל הוכן מבעוד מועד. בעוד בשבתות מן השורה היו מוגשים רק תה וקפה (משקה חריף היה עובר בין הנצרכים לו בצנעה, ובלבד שלא ישגיחו בו הגבאים או הרבנים), בשבתות החגיגיות נוסף כיבוד מיוחד לפי עניין השבת: סופגניות בחנוכה, ומפירות הארץ בשבת־שירה הסמוכה לט"ו בשבט.
בכל שבתות העונה, וביתר שאת בשבתות המיוחדות, קהל משכימי הבקשות היה מורכב ומגוון. הוא הכיל ילדים ומבוגרים, נשים וגברים, אברכים ובעלי בתים, ומסורתיים ודתיים מכל גווני הקשת. ידוע היה שחלק מבאי הבקשות אינם מקפידים בשמירת המצוות קלה כבחמורה. חלקם עשויים היו להגיע לבקשות היישר מבילוי ליל שבת שהסתיים לא מזמן. היו מי שהגיעו באדיקות לשירת הבקשות אך לא נשארו לתפילת שחרית הסמוכה, ואילו אחרים עשויים היו להישאר לתפילה אך לאחר החמין למהר אל מגרש ימק"א, למשחק הכדורגל של בית"ר ירושלים. כולם התקבלו בשמחה ובברכה ואף זכו ליחס חם כדי שירגישו רצויים ויוסיפו להגיע אל שירת הבקשות, וכך אולי יתקרבו חזרה אל דרך התורה והמצוות. לעיתים הצליחה השיטה, שכן חלק מאותם המועמדים־לקירוב שהפגינו כישורים מוזיקליים וקוליים נאותים, הפכו עם הזמן לחזנים ופייטנים ואף הובילו בעצמם את שירת הבקשות משך שנים.
חגיגיות כפולה
בדומה לשבתות הבקשות החגיגיות, תכונה מיוחדת הייתה מורגשת בשכונה בשבתות שבהן התקיים משחק חשוב בין בית"ר ירושלים לאחת מיריבותיה. לשיא הגיעה ההתרגשות בהקשר זה בשבתות הדרבי, כאשר בית"ר התמודדה מול יריבתה המקומית, הפועל ירושלים. לקראת משחקים אלו היו האוהדים מכינים שלטים שיניפו במשחק, והתקיימו דיונים רבים והתערבויות ידידותיות באשר לסיכויי הקבוצה לנצח ובאיזו תוצאה. לעיתים קרה שמשחק הדרבי ושירת הבקשות המשותפת חלו באותה שבת, ואז ההתרגשות גאתה כפליים. רבני הבקשות לא יכלו להתעלם מכך לחלוטין. בדרשות הבקשות שלהם היו מדברים ארוכות בשבח מנהג שירת הבקשות ובפרשת השבוע, וברמז מתייחסים גם לחגיגה נוספת שאמורה להתרחש באותה שבת, מאוחר יותר במקום אחר.
הרבנים, שהכירו היטב את צאן מרעיתם, ידעו שחלק מהיושבים לפניהם, ספונים באישון לילה בבית הכנסת ומשוררים לה', יעשו את דרכם בהמשך השבת להסתופף ביציעי ימק"א. כיוון שכך ראו לעצמם חובה להדגיש את ההבדל בין שתי ההתכנסויות, התכנסות הקודש מול חגיגת החול. באחת מאותן שבתות קם לדרוש הרב רחמים לוי ז"ל, רב שכונת נחלאות, ופתח ואמר: "קהל קדוש ונכבד, ברוכים הבאים לדרבי, הדרבי הקדוש של שירת הבקשות". מאותה שבת נקראו אירועי שירת הבקשות המשותפת בשם "הדרבי הקדוש".
ברבות השנים, עם השתלבותו של המונח החדש בשפת חובבי הבקשות, כאשר מישהו היה מכריז שבשבת הבאה יש דרבי, צריך היה לברר לאיזה מהם הוא מתכוון. גם בשיחות הרחוב במוצאי השבת, כשדנו בשאלות כגון איזו קבוצה הייתה טובה יותר, מי בלט בכל קבוצה, מי הצטיין ומי לא היה במיטבו, למאזין המזדמן היה קשה לעיתים לדעת מיד מהו נושא הדיון, דרבי הכדורגל או הדרבי הקדוש.
רוני איש-רן הוא מוזיקאי ופייטן. מלמד במכון שכטר ובמכון רננות לחזנות, ומנצח מקהלת הילדים של בית הכנסת "עדס" בירושלים
