הרב ד"ר יצחק ליפשיץ גדל מינקות על קווי תפר. אביו, שהיה המשגיח בישיבת כרם ביבנה, שלח אותו ללמוד בבית הספר היסודי בקיבוץ, לעומת מרבית ילדי הר"מים בישיבה שלמדו במוסדות תורניים מרוחקים יותר. ואז, היישר מחינוך ברוח הקיבוץ הדתי עבר הנער הצעיר לישיבת איתרי ובהמשך לישיבת חברון – שתי ישיבות חרדיות ידועות.
האב, הרב חיים ליפשיץ, היה דמות רבגונית. בוגר מדרשיית נעם וישיבת קול תורה שיצא לשווייץ ללמוד אצל הרב יחיאל יעקב ויינברג (מחבר שו"ת שרידי אש), ולמד שם גם פסיכולוגיה אצל ז'אן פיאז'ה. לצד ספרות תורנית רחבה וענפה, מספר הבן, היו בבית גם ספרי פילוסופיה והגות כללית. האווירה הזו השפיעה מאוד על דרכו של יצחק הצעיר.
"צדקה איננה עניין אישי אלא חובה של הקהילה, ובמדינה מודרנית כמו שאנחנו חיים בה היום, העיסוק ברווחה צריך להיות מוטל לדעתי גם על המדינה. אני חושב שהתורה בעד מדיניות רווחה. מצד שני, התורה לא מקבלת תפיסות של צדק חלוקתי"
"חשבתי שהתחפשתי טוב כשלמדתי בישיבות חרדיות", מספר הרב ליפשיץ בן ה־64, המלמד במרכז האקדמי שלם וב"ישיבת רבי יצחק יחיאל", בית מדרש קטן הממוקם בשכונת הגבעה הצרפתית בירושלים. "אבל חבר שקרובי משפחתו למדו איתי ב'חברון' אמר לי 'אתה מבין שכולם ידעו שאתה בעצם מזרוחניק'. כך זה היה מבחינתם. בכל השנים אמרתי הלל ביום העצמאות והתפללתי בהברה ספרדית בהסתר, אבל חשבתי שאני נותן הצגה טובה. כנראה היא לא הייתה מספיק טובה.
"המורכבות הזו הגיעה מהבית. אבא שלי היה איש מאוד מגוון. תאר לעצמך משגיח בכרם ביבנה שהיה גם פסיכולוג. זה לא דבר שהיה קיים אז. מצד שני עוד כמשגיח בכרם ביבנה הוא התנגד להשקפה של הרב קוק וסבל בגלל זה. היו לו תפיסות מקוריות, וגם פוליטית הוא היה שונה. אחת המלחמות שלו הייתה הסירוב שלו לעשות מינוי לעיתון 'הצופה'. מצד שני הוא היה היחיד מאנשי הישיבה ששלח את הילדים שלו לבית הספר בקיבוץ יבנה, יחד עם בנות. אז לא הבנתי את זה, אבל הוא היה מאוד חרדי מצד אחד ומאוד לא־חרדי מצד שני. ספרות כללית הייתה דבר בסיסי בבית. אין מה לדבר איתך אם לא קראת דוסטויבסקי וטולסטוי".

המורכבות הזו היא ענייין רב־דורי במשפחת ליפשיץ. "מצד אחד הרב סולוביצ'יק היה בן דוד של אבא שלי, ומצד שני סבתא שלי, כשברחה מרוסיה הלבנה לפולין, גרה אצל בני הדודים שלה, אצל הסופר והמחנך הציוני יצחק קצנלסון ולימדה אצלו בבית הספר. היא הייתה מאוד דתית אבל ספוגה בערכים ציוניים ועבריים. תמיד שמרנו על קשר. גדלתי על הערצה של הצד הזה ומעולם לא התכחשנו אליו. זה היה מסובך".
זהירות, אנכרוניזם
בספרו החדש "כלכלה וערכי היהדות" (בהוצאת מכון משפטי ארץ) מבקש ליפשיץ להביט על משנתה הכלכלית של היהדות דרך המשקפיים של המחשבה המערבית. בהקשר זה חשוב לו להדגיש שהניסיונות לתייג את היהדות כ"סוציאליסטית" או "קפיטליסטית" נדונו לכישלון. "אחת המטרות של הספר היא לצאת נגד הניסיונות הללו", הוא מסביר. "אני מתנגד לזה משני צדדים, מהצד הפילוסופי ומהצד ההיסטורי. קודם כול אני חושב שזה אנכרוניזם גמור, וזה גם מנוגד לאופי הדתי של התורה. הגישה הכלכלית שלנו לא נובעת מנטיות פוליטיות או משפטיות חילוניות.
"זו גם הסיבה שבגללה אני מתנגד לגישה של ר' שמעון שקופ, שמוצגת בשער ה' בספרו 'שערי יושר'. יש לו שם טענה שחבר שלי, ד"ר שי ווזנר, כתב עליה דוקטורט, שתפיסת הקניין היהודית היא בעצם לא יהודית אלא אוניברסלית, והיא קיימת לפני התורה. לפי הגישה הזו, למעשה התורה מתייחסת למציאות קיימת שיש בה מושג של בעלות, והתורה אומרת רק מה לעשות עם זה, אבל בעצם דיני הממונות של התורה הם חילוניים בבסיסם. לדעתי זה אבסורד. בסופו של דבר כל תפיסה משפטית נשענת על תפיסה אתית, ואת התפיסה האתית שלנו התורה קבעה. התורה קבעה מה אסור ומה מותר מבחינה ממונית, והמערכת של האיסורים שהתורה קבעה היא שקובעת את היחס בין האדם לממונו. זה מה שמגדיר מה נמצא בבעלות שלנו ומה לא".
מחקרו של ליפשיץ הוביל אותו להבנה שבסוגיית הקניין קיים הבדל יסודי בין היהדות לנצרות, "כנראה לא עם האסלאם, שהוא איתנו בעניין הזה", הוא מעיר. "לפי הנצרות, הבסיס לבעלות הוא זכות השימוש, ואילו ביהדות השליטה בדבר היא הבסיס לבעלות. עם זאת, גם בהלכה יש הפרדה בין השאלה אם החפץ נמצא ברשות אדם מסוים ובין השאלה אם הוא בעלים עליו. גם גזלן מחזיק בחפץ ברשותו, ובפועל יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה. מה שמגדיר בעלות בהלכה זו החזקה בחפץ שהיא מוצדקת ולגיטימית. כשאדם מחזיק בחפץ בצורה לא לגיטימית, החפץ אמנם ברשותו אבל לא שלו.
"מעשי הקניין נגזרים גם הם מהתפיסה האתית של התורה. התורה קובעת מה אסור לעשות: אסור לגנוב, לגזול, לעשוק. ממילא כדי להעביר חפץ מבעלות של אדם אחד לאדם אחר, לעשות קניין, אתה צריך לרַצות את בעל החפץ ולקבל ממנו הסכמה מרצון. מעשי הקניין נועדו לבטא 'גמירות דעת', וזה נגזר מהאיסור 'לא תגזול'.
"אני עוסק בספר גם בניסיון של חז"ל לדאוג שקניין יהיה מבוסס על דבר קיים וכמה שפחות ערטילאי. כך למשל, ההלכה קובעת ש'אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם', וגם זה שאתה מקנה לו חייב להיות בעולם. אתה לא יכול להקנות לאישיות משפטית ערטילאית. אני טוען שבסופו של דבר זה נובע מהתפיסה של קניין כשליטה. לכן קניין לא יכול להיות משהו לגמרי ערטילאי, חייב להיות לו ממד חווייתי".
ניצני הספר הנוכחי נבטו אצל ליפשיץ בגיל צעיר. כבר כתלמיד ישיבה בתחילת דרכו הוא נמשך לעיסוק שיטתי בעולם הערכים התורני והשוואתו להגות המערבית. "כשלמדתי בישיבת איתרי היה שם, כמקובל בישיבות ליטאיות רבות, 'סדר מוסר' – חצי שעה של לימוד ספרי מוסר. מאחר שלא כל כך אהבתי את שיטת המוסר הלכתי ל'אוצר הספרים' של הישיבה, מקום שאפשר למצוא בו ספרים בלי כריכה וכריכות בלי ספרים. לקחתי את הספר 'דבר אברהם', שעוסק גם בדיני מלחמה ובדיני קניין, ועטפתי אותו בכריכה של 'מסילת ישרים'. הייתי בן 13 וחצי, וזה מה שלמדתי ב'סדר מוסר' במשך שנה שלמה. למדתי שתפיסת הקניין שלו מאוד דומה לתפיסות של הובס. הייתי נטוע במחשבות האלו כבר מגיל צעיר".
כדי להגיע למסקנה שה"דבר אברהם" קרוב במחשבה שלו להובס, לא מספיק ללמוד "דבר אברהם" בסדר מוסר. צריך גם להכיר את הובס.
"קראתי הרבה, עוד לפני שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה הפתוחה בזמן הלימודים ב'חברון'. הספרות בבית הייתה אמנם יותר פסיכולוגיה מפילוסופיה, אבל אהבתי מאוד פילוסופיה כבר מגיל צעיר. את הדברים האלה הכרתי מהבית. בנושא הזה אני חייב המון לאבא שלי. אבי לא למד פילוסופיה באופן מסודר אבל הוא התעניין בזה וידע הרבה. הובס אומנם לא היה בבית, אבל ספרים אחרים היו. כשאמרתי לאבי שאני רוצה ללמוד פילוסופיה, הוא הדריך אותי במה להתחיל. התחלתי בפילוסופיה אנליטית, אבל מהר מאוד גיליתי את הפילוסופיה הפוליטית והתעניינתי בה.

"כיוון שהנטייה שלי מלכתחילה הייתה לפילוסופיה, אז כשבישיבה למדו בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא, רציתי לראות מה הפילוסופיה אומרת על זה. מהי פילוסופיה משפטית, איך מגדירים קניין בהגות הפילוסופית. למדתי את 'מערכת הקניינים' של רבי שמעון שקופ ולא באתי על סיפוקי. התעמתתי עם הדברים האלה כבר בגיל ההתבגרות. זו חשיבה שאימצתי כבר בתקופת הלימודים בישיבה, למרות שזה היה קשה מאוד. זה לא כמו היום, שיש אוצר ענק של ספרי פילוסופיה מתורגמים לעברית. נאלצתי לקרוא הכל באנגלית".
בהמשך השלים ליפשיץ מסלול אקדמי והתמחה בהיסטוריה יהודית ובפילוסופיה של ההלכה. הדוקטורט שלו, שנכתב באוניברסיטת תל־אביב, עוסק בפילוסופיה הפוליטית של מהר"ם מרוטנבורג. הוא נשוי, אב לשבעה וסב לעשרה.
צדקה לבן הדוד
ראשיתו של הספר בשני מאמרים שנכתבו עבור כתב העת המנוח "תכלת", שהופיע בעבר מטעם מרכז שלם. אחד מהם פורסם לפני כעשרים שנה, והשני לא פורסם מעולם. בעקבות המאמרים הללו הוזמן ליפשיץ על ידי הוצאת ספרים בחו"ל לכתוב ספר בנושא, והספר יצא לאור באנגלית. חברים ועמיתים ישראלים שהכירו את הגרסה האנגלית הציעו לו לפרסם את הספר בעברית, אולם התרגום העברי שונה מהמקור האנגלי.
"תרגמתי את עצמי, אבל שיניתי את הספר. הגרסה האנגלית כוללת הרבה התנצחות אנטי־קתולית. אני מראה באופן מפורט את ההבדל בין התפיסה הכלכלית היהודית והתפיסה הכלכלית הנוצרית. בגרסה העברית זה עדיין קיים, אבל הורדתי הרבה חלקים וציטוטים מהמחקר האנטי־נוצרי שעשיתי, והוספתי עוד כמה פרקים, משפטיים בעיקר".

כדוגמה לפער בולט בין התפיסה של שוק חופשי מוחלט ובין המשנה הכלכלית של התורה מביא ליפשיץ את מצוות הצדקה ביהדות, ומסביר שאיננה חובה פרטית אלא מצווה ציבורית. "הפרק השני בספר עוסק בכך. צדקה איננה עניין אישי אלא חובה של הקהילה, ובמדינה מודרנית כמו שאנחנו חיים בה היום, העיסוק ברווחה צריך להיות מוטל לדעתי גם על המדינה. אני חושב שהתורה בעד מדיניות רווחה. מצד שני, התורה לא מקבלת תפיסות של צדק חלוקתי. התפיסות הללו מיוסדות על ההנחה שהמדינה היא שמעניקה לפרט את זכות הקניין, וממילא המדינה היא גם זו שקובעת איך מחלקים את הקניין הזה. אני טוען בספר שבהלכה זה לא כך. זכות הקניין היא זכות אישית פרטית שנובעת מתוך צלם הא־לוהים של האדם, שמתיר לו לשלוט בעולם בהתאם למגבלות שהתורה קובעת. יש על כל אדם חובה פרטית לתת צדקה ולדאוג לרווחתו של הזולת' אבל על הקהילה ועל המדינה מוטלת האחריות לדאוג לממש את זה. לכן הן גובות את הצדקה, שבפועל היא סוג של מס".
העובדה שמדובר בחובה ציבורית ולא רק במצווה אישית באה לידי ביטוי בפסיקת ההלכה בימי הביניים. "אנשים באו ואמרו 'נכון, אני חייב לתת צדקה, אבל אני נותן את כל הצדקה לאחי העני או לבן דודי העני'. מתברר שהקהילות, בגיבוי פוסקי ההלכה, יצאו נגד האפשרות הזאת. הבסיס לכך היה הגמרא במסכת עירובין שקובעת 'כל הנותן תרומותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם'. הגמרא מדברת אמנם על כהנים, אבל הם ביקשו ללמוד ממנה שגם מי שנותן את תרומותיו רק לעני אחד מביא רעב לעולם, וקבעו מה השיעור המקסימלי של הצדקה שאדם רשאי לייעד לקרוב משפחתו, ומעבר לו הוא חייב להעביר את יתר הצדקה לעניי העיר. זה ממש היגיון של תפיסת מיסוי ולא של מצווה אישית, אבל הבסיס שלה איננו צדק חלוקתי אלא כפייה דתית. המקור איננו רצון לחלק את העושר בעולם מחדש, אלא החובה של בית הדין, הקהילה, לוודא שהיחיד ממלא את חובותיו ובהן גם החובה לתת צדקה".
"נשים חשובות"
גישה כלכלית שניתן למצוא בחז"ל ועברה מהעולם כבר לפני שנים רבות, היא המרקנטיליזם. על פי גישה זו, המשאבים בכל אזור הם מוגבלים, והדרך היחידה להגדיל את העושר היא באמצעות השתלטות על טריטוריה נוספת. עקבות לגישה הזו מוצא ליפשיץ במדרש על דוד המלך, שהיה יוצא למלחמה משום שעם ישראל זקוק לפרנסה. גם כאן הוא מבקש להיות זהיר, ולא לטעון שמדובר בגישתה הכלכלית של התורה: "אני מצטט ומראה את הדברים, אבל גם כאן אני רוצה לדרוש זהירות. זה שחז"ל היו מרקנטיליסטים לא אומר שגם אנחנו צריכים להחזיק בגישה הזו.
"יש אמירה יפה של ר' משה פיינשטיין בנוגע לדין הסבה של נשים בליל הסדר. הוא אומר שהמציאות שהייתה פעם, שנשים היו בדרגה סוציאלית נמוכה, זו לא מצווה, אלא פשוט זו המציאות שהייתה. העובדה שהנשים היו משועבדות למלאכות הבית היתה מציאות החיים, לא אידיאל. ברוך ה' שהיום כל הנשים שלנו הן 'נשים חשובות' (כפי שההלכה מגדירה נשים המחויבות בהסבה; ש"פ). זה לא חיסרון אלא מעלה. באותו אופן צריך להבחין בין עובדה סוציאלית היסטורית לחובה הלכתית. זה שאנחנו מוצאים שחז"ל דגלו בפיקוח מחירים, לא אומר שגם אנחנו צריכים לדגול בכך. זאת הייתה התפיסה בסביבה הרומית, ולכן חז"ל אימצו אותה".
את אותה טענה מחיל ליפשיץ לא רק על ההלכות העוסקות בפיקוח מחירים, אלא גם על אלה שמטילות הגבלות ואיסורים על תחרות חופשית. "העובדה שחז"ל דגלו בזה לא אומרת שגם היום צריך להמשיך בכך. זו לא מצווה של כזה ראה וקדש, ולא זה לב המשנה הכלכלית של חז"ל. אני בכל זאת מנסה לתת להלכות הללו הסברים, שהם לא רק שלי, ולפיהם בעולם שיש בו הרבה פחות ניידות, יש היגיון בהטלת מגבלות מסוימות על תחרות. צריך לזכור שבעולם העתיק רוב האנשים לא עזבו מעולם את מקום מגוריהם למרחק של יותר מחמישה קילומטר. במצב כזה ברור שאם למישהו יש חנות מכולת ואתה מתחרה באותה חנות, אתה שובר את מטה לחמו. לכן בזמנם היה היגיון בפיקוח הזה, שבזמננו הוא לא קיים".
הרגישות להיבט ההיסטורי נוכחת לאורך הספר, וליפשיץ מדגיש אותה גם בשיחתנו. "אני מפחד שהספר יתויג כעוד ספר שמטרתו להוכיח 'קפיטליזם חזירי מן התורה מניין'. זאת בכלל לא המטרה. אני גם היסטוריון, וצריך להימנע מאנכרוניזם".
הנושא הבא שליפשיץ מתכוון לעסוק בו הוא ספר העוסק בצדדים הלמדניים וההגותיים של הלכות איסור והיתר. "כתבתי ספר, 'רזא דשבת', שעוסק בלמדנות ובהגות בהלכות שבת. כעת אני רוצה לעשות אותו דבר בהלכות איסור והיתר. מושך אותי תמיד לעסוק בקשר הזה בין הלמדנות ההלכתית וההגות, שהוא בעצם מה שהרב קוק קרא 'תורת ארץ ישראל'. אני לא עושה את זה כדי למלא את מצוותו של הרב קוק, אבל אני בהחלט מודע לכך שזו הייתה התביעה שלו".