בפרשות הקודמות קראנו על התרחשויות שקרו לבני ישראל במדבר, ושלאחריהן נמסרו למשה מצוות חדשות או מחודשות, כתוצאה או בהקשר ישיר למה שקרה (ציצית, נסכים וכו'). בניגוד לכך, פרשת חוקת מתחילה בציווי על לקיחת פרה אדומה, ובהוראות מדויקות כיצד לטהר באמצעותה טמאי מתים. אך מהו ההקשר של מצווה זו?
ישנם פרשנים שקשרו את מיקומה של פרשת פרה אדומה לעובדה שבין אירועי פרשת קורח לאירועי פרשת חוקת ישנה קפיצה של כ־38 שנים, מהשנה השנייה ליציאת מצרים ועד שנת הארבעים. במהלך השנים הללו מת דור יוצאי מצרים כעונש על חטא המרגלים, ומכאן שבני ישראל נזקקו לאפר הפרה כדי להיטהר מקבורת אבותיהם.
נבחן את אירועי הפרשה וננסה להעמיק עוד בנקודה הזו. לאחר תקופה ארוכה בקדש, הדור החדש של בני ישראל יוצא שוב לדרך, והנה מרים מתה והעם מתלונן על מחסור במים. משה מצטווה להוציא מים מן הסלע, מכה את הסלע ונענש, והמקום נקרא "מי מריבה".
בני ישראל ממשיכים בתנועה צפונה לכיוון ארץ ישראל, אולם נוכח סירובם של בני אדום לתת לעם לעבור בגבולם, הם נאלצים לשנות כיוון ולסבוב את ארץ אדום. בשלב זה אהרן מת ובנו אלעזר מחליף אותו, ומיד אחר כך מתנהלת מלחמה קשה עם הכנעני שבא לקראתם. המלחמה מתחילה ביתרון לצד הכנעני, אך בזכות תפילת העם לה' הם מתגברים ומנצחים. ושוב בני ישראל מתלוננים על מחסור במים ובלחם, וה' משלח בהם את הנחשים. רק כאשר הם מודים בחטאם, הם מצטווים להביט על נחש הנחושת: "וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי".
מכאן מתחיל מסע ארוך בעבר הירדן המזרחי, שבמהלכו בני ישראל חוצים את נחל ארנון ושרים את שירת הבאר. לבסוף הם מגיעים לארץ סיחון מלך האמורי ועוג מלך הבשן, מנצחים אותם וכובשים את ארצם.
שידור חוזר
רצף האירועים הללו עושה לנו דז'ה־וו. אנו נזכרים ביציאה הראשונה של עם ישראל ממצרים, בדור הקודם, ומגלים מוטיבים דומים מאוד: גם אז היה חסר לעם מים, משה הכה בסלע והמקום נקרא בשם דומה "מסה ומריבה". גם אז לא יכול היה העם להיכנס לארץ במסע ישיר צפונה מפאת חוסר רצון במלחמה (מול הפלשתים), לכן "וַיַּסֵּב אֱ־לֹהִים אֶת הָעָם" והם עושים תנועה של עיקוף ממזרח.
גם אז מגיע לקראתם עם להילחם עימם (עמלק), גם אז הם על סף הפסד, ומצטווים להסתכל למעלה כדי להיוושע מצרה. המשנה המפורסמת במסכת ראש השנה רואה במבט כלפי מעלה שעבוד הלב לקב"ה, וקושרת בינו ובין אירוע "הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים" מפרשת חוקת: "וכי נחש ממית או נחש מחיה?".
ביציאה ממצרים בני ישראל חוצים את ים סוף ושרים את שירת הים, ואילו אצלנו בפרשה הם חוצים את נחל ארנון ושרים את שירת הבאר. רש"י כאן קושר בין הדברים: "כשם שמספרים בנסי ים סוף , כך יש לספר בנסי נחלי ארנון".
כעת נחזור לפרה אדומה. לפני היציאה ממצרים בני ישראל מצטווים על קרבן פסח:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר…. דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת.
פתיחתה של פרשת חוקת דומה מאוד:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר… דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה.
יש אמנם הבדלים דרמטיים בין שני הקורבנות: את קורבן הפסח מצווה כל משפחה לקחת בפני עצמה, אוכלים את כולו ולא אמורים להשאיר כלום. פרה אדומה, לעומת זאת, צריך אחת בלבד לכל עם ישראל, ושורפים את כולה כך שאף אחד (כולל המזבח) לא אוכל ממנה כלום. ועם זאת, שניהם הם סוג מיוחד של קורבן, שאינו מוקרב על המזבח אולם דמו נזרק (פסח – על פתח הבית, ופרה אדומה – אל פני אוהל מועד).
אחת בשביל כולם
מה היתה מטרתו של קרבן הפסח? "וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית". הקרבן הגן על בני ישראל ממוות במכת בכורות. נראה שגם הפרה האדומה מגיעה לאותה מטרה.
בפרשה הקודמת קראנו: "וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ. כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן ה' יָמוּת". ישנו חשש שבטעות יתקרבו למשכן בעודם בטומאתם, וימותו. הפרה האדומה, אם כן, גם היא "קורבן מגן". באמצעות הטהרה שהיא יוצרת היא מונעת מבני ישראל למות, כפי שעושה קורבן הפסח.
ההבדלים קשורים כנראה לכך שבזמן קורבן הפסח בני ישראל עוד לא היו ממש עַם, והיה צורך שכל אחד ייקח את הקורבן ויגן על עצמו ועל ביתו. לעומת זאת, כאן מדובר כבר בעם שעבר יחד דברים רבים. כעת ניתן להביא פרה אחת, והיא תטהר כל אדם באמצעות הזאה של חלק קטן מאפרה עליו.
ולמה אדומה? נאמרו על כך פירושים רבים, אך לפי דרכנו נוסיף עוד זווית: ייתכן שבמקביל לשה, שהיה כמו אל במצרים ("הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ"), גם לפרה האדומה יש קשר למפגש הנוכחי עם ארץ אדום ועם צאצאיו של עשו האדומי.
הפרה מגיעה מן השדה, כמו עשו, ודמה נזרק לפני אוהל מועד, המזכיר לנו את יעקב "יושב אוהלים". האם יש כאן רמז לאמור על העתיד לבוא: "וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ… וּבֵית עֵשָׂו לְקַשׁ וְדָלְקוּ בָהֶם וַאֲכָלוּם"? ואולי יש קשר גם לחטא משה ואהרן שהכו בסלע ולא דיברו איתו, בניגוד ליחס הראוי: "הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וְהַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו".
