העובדה שאנחנו אוכלים לא נכון, יושבים לא נכון וישנים לא נכון אינה חדשה, ולרוב אנחנו גם יודעים את זה בעצמנו, ואף מנסים לתקן במידה כזו או אחרת של הצלחה. אבל הרעיון שגם לנשום אנחנו לא יודעים, נשמע מופרך. הרי מה בסיסי יותר מפעולת הנשימה? זה הדבר הראשון שאנחנו עושים וגם האחרון, ואנחנו עושים אותו ללא הרף, גם בשינה עמוקה.
ג'יימס נסטור הקדיש כמה שנים למסע בעקבות הנשימה, והתוצאה היא הספר שלפנינו. ספרים כאלו אני קורא עם חוש ביקורתי, בניסיון לפענח אם מדובר במשהו שהוא מעבר לאיזה טרנד ניו־אייג'י עכשווי. מילת הקסם בימינו היא "מודעות". אכילה מודעת, ישיבה מודעת, מיינדפולנס, וויפאסנה ועוד. סדנאות לכל אלו צצות כפטריות לאחר הגשם, וכמקובל בציבור הדתי, עם הזמן הן הותאמו אליו והתקבלו בברכה. התלבטתי אם לכתוב על ספר בסוגה זו, אולם העובדה שסדנאות בנושאים אלה זוכות למקום גם בין דפי מוסף זה, הכריעה את הכף.
מדד אחד שאני בוחן הוא "כמה זה יעלה לי", ואותו הספר עובר בהצלחה. לנשום זה בחינם, ולרוב המכריע של התרגילים והעצות אין צורך בשום הוצאה. מדד נוסף הוא מדד האסמכתאות המדעיות, והספר גדוש בהפניות למחקרים, אם כי בחלק מהמקומות המחבר טוען שיש דברים שפשוט לא נחקרו.
שיניים עקומות
אם אנחנו אוכלים לא נכון, נרגיש את התוצאה תוך זמן קצר, בעלייה במשקל למשל. אם אנו ישנים לא טוב, נהיה עייפים. הטעויות במקרים הללו בולטות ומורגשות. אבל מדוע שנחשוב שאנחנו לא נושמים נכון? נסטור מוצא את התשובה לכך בשתי תופעות שלטענתו ייחודיות לבני אנוש: שיניים עקומות, ונחירות. חקירת גולגלות עתיקות הראתה שהמבנה שלהן היה שונה למדי, והשיניים היו ישרות. מין האדם עבר שינויים, בעקבות התפתחות מואצת של המוח והקטנת חללי האף. המהפכה התעשייתית והמעבר למאכלים מעובדים ורכים השפיעו לרעה על מבנה הלסת בצורה שמפריעה לנשימה, ופרק שלם מסביר למה כדאי ללעוס כמה שיותר (ולא מסטיק אלא משהו קשה בהרבה). אעיר כי עובדתית, חיות נוחרות. כלבים בעיקר. אפשר לתלות זאת בכך שאלו חיות שעברו ביות והשינויים השפיעו גם עליהם לרעה, בדומה למה שקרה לבני אדם.
המחבר מתחיל את הספר מניסוי שעשה על עצמו. במשך תקופה מסוימת הוא נשם דרך הפה בלבד. התוצאות לא היו מלבבות: נחירות, דום נשימה בשינה, מדדים פיזיולוגיים לא תקינים והתפתחות דלקות. אם נרצה לציין רק עצה אחת מהספר, היא תהיה לנשום כמה שיותר מהאף וכמה שפחות מהפה.
הפרקים הבאים בוחנים צורות נשימה שונות. נניח שאנו מצויים במאמץ, ונושמים מהר מאוד. בדיקות מראות כי במקרים כאלה אנחנו מכניסים לריאות הרבה חמצן ומוציאים אותו מיד. נשימה צריכה להיות איטית כדי לתת לחמצן זמן להיקלט, ולא פחות חשוב – לתת לדו־תחמוצת הפחמן זמן לצאת. לכן כדאי לנשום לאט, ולפעמים גם מעט. מדד חשוב שנרצה להגדיל הוא כמות החמצן שאנחנו מסוגלים לקלוט בכל נשימה, דבר המגדיל את יעילות הנשימות שלנו. ניסיתי זאת לאחר טיפוס כלשהו. במקום לנשום בכבדות, נשמתי דווקא לאט, השתדלתי לרוקן את הריאות ולנצל כמה שיותר חמצן בכל נשימה. אין לי כלי אובייקטיבי למדידה, אולם נראה לי, בהסתייגות, שהשיטה עובדת ושקצב הנשימה האיטי תרם לחזרה לדופק נורמלי בזמן קצר יותר.
אם הוזכר הפחמן הדו־חמצני, הרי שהוא בעל תפקידים חשובים ביותר בנשימה ובפעולת התאים. יותר מדי ממנו זה לא טוב, אבל גם פחות מדי ממנו זה גרוע. למעשה, הרגשת המחנק שלנו נובעת לא מחוסר חמצן אלא לרוב משינוי ברמות הפחמן הדו־חמצני. בספר מובאות טענות מרחיקות לכת אף יותר, שממליצות להגדיל את צריכת הפחמן הדו־חמצני בנשימה. גם לכך יש טכניקות טבעיות שאפשר להתאמן עליהן, אולם התוצאה תלווה בפחד ובהרגשה לא נעימה של מחנק. מצד שני, המעטה ברמות הגז הזה עלולה לגרום לחזיונות כמעט פסיכדליים, בדומה ללקיחת LSD. העצה החשובה ביותר בנושאים אלה היא לא לנסות את זה אף פעם לבד ללא מישהו שמשגיח עליכם, לא לעשות זאת בזמן נהיגה או פעילות אחרת, ולא במקום שיכול להיגרם לכם נזק. בשלב זה אני נוטה להשאיר תרגולים מסוג זה לתחום התיאורטי.
לסתום את הפה
ומה עם דברים שכן מומלץ לתרגל? נסו בעצמכם. כתבו בגוגל Breathing Exercise , ובתוצאות יופיע יישומון קטן שיתרגל נשימה בקצב של 5-5 (5 שניות שאיפה, 5 שניות נשיפה). זה נחשב קצב אופטימלי שכדאי לתרגל אותו כמה שיותר. שימו לב שמדובר בתרגול מודע, צריך לחשוב על מה עושים ולתזמן את זה, אבל אין הגבלה למשך התרגול, והוא די מושלם ואפילו מעביר את הזמן בטיסות.
ניסיתי את התרגיל הזה בכמה מצבים, והגעתי לתגלית מפתיעה. טרם פתרתי את בעיות השינה, אולם הנשימה המודעת משיגה האטה כלשהי. ניסיתי לעשות זאת בתפילת העמידה: התאמתי את קצב המילים לקצב הנשימות, וגם הדופק הסתדר בערך על אותו קצב. הניסוי הצליח יותר מדי כאשר הגעתי לאמצע התפילה והחזן כבר התחיל חזרת הש"ץ. גם בתחום זה של התבוננות בתפילה ושיפור הכוונה נראה שאפשר לאמץ טכניקות של נשימה. אולי זה כבר נעשה. לאחרונה יצאו לאור ספרים בנושא וגם הם מדברים על התבוננות, העמקה והאטת הקצב, כולם באמצעות נשימה איטית. כדוגמה נציין את הספר "תיכון תפילתי" מאת הרב דוב זינגר, שמתייחס לנושא בפירוט.
תוצאה ברורה נוספת היא שנשימה דרך האף משאירה אותו בתפקוד תקין. הוא נסתם הרבה פחות ונתיבי האוויר נשארים פנויים. אמנם אי אפשר לנשום רק דרך האף אלא אם שותקים כל הזמן, רעיון לא רע בפני עצמו, אולם זה הרגל שכדאי לסגלו, כך שיתרחש גם בצורה לא מודעת. ומה עושים בלילה? ישנם שפע התקנים למניעת נחירות, שרובם עובדים על העיקרון של סגירת הפה, אולם לטענת מחבר הספר, פלסטר פשוט גם יעשה את העבודה. טרם ניסיתי. אלו היו כמה עצות ונושאים בספר, המכיל עוד תרגילים רבים, ונותן לכל אחד מקום לנסות עד כמה הוא רוצה לתרגל ולהתנסות בטכניקות השונות, תוך פירוט התועלות האפשריות וגם תופעות הלוואי כאשר ישנן.
אז האם יש בהן ממש, או שמדובר בטרנד שאכן עושה טוב אבל זהו בערך? התשובה יכולה להשתנות בהתאם לשואל. בספר מופיעות אסמכתאות רפואיות רבות, אולם היקף ומידת התרגול הנדרשת משתנה. מדידות מדויקות של שיפור יעילות הנשימה הן סבוכות, כך שהקורא והמתרגל צריך להסתמך על הרגשתו ועל ניסיונו וללמוד אילו טכניקות יעזרו לו באילו מצבים. אני יכול להעיד שרק התחלתי את הדרך. יש לי הרבה מה ללמוד, אולם כבר הפקתי כמה תועלות. אני לא יכול לדווח על ניסים ונפלאות. בספר מתוארים כמה מקרים יוצאי דופן, אולם המחבר מתריע שלרוב לא מגיעים לתוצאות, כאלו ומדגיש ששום שיטת נשימה אינה תחליף לטיפול נדרש.
אז אולי זהו הטרנד החדש, ויכול להיות גם שיש בו משהו שכדאי להכיר ולשים לב, ואולי לשפר קצת את איכות החיים.
