"מאחורי כל הגבורה הישראלית ו'היהודי החדש' יש הרבה מאוד פחד"

"ככה יהודים חיים"

עכשיו, בגיל 82, מפרסם גרין ספר שבו הוא מבקש לתמצת את הגותו היהודית: "לשם ייחוד: עולם, שנה, נפש, במבט ניאו־חסידי" (הוצאת ידיעות ספרים). למען האמת, ייתכן שדווקא כותרת הגרסה האנגלית של הספר, שהתפרסמה לפני שלוש שנים, מסגירה טוב יותר את כוונת המחבר: Judaism for the World: Reflections on God, Life, and Love. רוצה לומר, ספר שעוסק במשמעות האוניברסלית של היהדות, כזו שיכולה לדבר עקרונית לליבו של כל אדם.

המסע שהוא עורך בגוף הספר הפוך בכיוונו מזה המתואר בכותרתו העברית. הוא מתחיל במעגל הפנימי ביותר, הנפש, ומסביר את טיב אמונתו הדתית. לדבריו, הוא מאמין לא רק במונותאיזם אלא גם במוניזם – כלומר, שהא־לוהים מבטא את אחדות ההוויה בעולם, שכולה כלולה בו. אחר כך הוא מסביר את אופי חייו היהודיים; חייו של אדם שמקיים מצוות לא בגלל אמונה בציווי מא־לוהים, אלא משום ש"ככה יהודים חיים" ומשום שהוא מאמין ש"ערכים זקוקים לביטוי מעשי", והמצוות הן הביטוי הזה. בהמשך הוא מתאר את משמעות התפילה בעיניו ואת הדרך שעשה עד שעיצב את זהותו היהודית, יהדות שבנויה על אהבה: אהבת א־לוהים לעולם, ואהבת האדם לא־לוהים ולעולם שברא.

בשער השני, המכונה "שנה", עוסק גרין בפרשנות רוחנית אוניברסלית לשבת ולמועדי ישראל. השבת היא כמובן יום המנוחה והעיסוק הרוחני. ממילא, "מצוותיה" המודרניות העיקריות לשיטתו, הן שהייה בבית תוך קריאה ולימוד, והימנעות מכל דבר הקשור בעבודה, בנסיעות, בהוצאת כסף או במכשירים אלקטרוניים. ראש השנה הוא היום המאפשר לנו תחושת התחדשות, יום הכיפורים מלמד אותנו להיות סלחנים לזולת כשם שאנו רוצים שחטאינו ייסלחו לנו, וכן הלאה.

בשער השלישי עוסק גרין ביחסו לעולם. בראש ובראשונה, בפרשנותו למושג הבריאה. לא כגרסת הסיפור התנ"כי, בשישה ימים, אלא כגרסת הסיפור המדעי: תהליך אבולוציוני שהחל לפני מיליארדי שנים. ועם זאת, ההתעקשות על מושג הבריאה חשובה לו, כי היא מניחה את קיומו של "בורא" העומד מאחורי כל זה, והוא גם "השלם הגדול מסך כל חלקיו".

כבוגר תרבות המחאה של שנות השישים באמריקה, גם את היהדות רואה גרין בעיקר כ"תרבות נגד", היוצאת לקעקע כל אליל שבני האדם בראו לעצמם ומבקשים להעמידו במקומו של האל האחד. את האקדמיה, המקום שממנו חצב את פרנסתו בחלק גדול משנותיו, הוא מבקר כמי שאיננה מסוגלת להעניק משמעות רוחנית לידע העצום שהיא אוספת, ואת הקבלה והחסידות הוא מתאר באופן דומה לדימוין העממי כסגולות מרפא, אבל לא מרפא בצורת קמעות אלא בלימוד הנתיב הרוחני וההתכוונות לגאולה, שהיא אשר תרפא את האדם ממצוקותיו.

התרומה של התפוצות

גרין כבר פרסם בעבר כמה ספרי הגות, ושניים מהם תורגמו לעברית ("בקשו פני" ו"יהדות רדיקלית"). את הספר הנוכחי הוא מתאר כ"פחות ביקורתי ויותר חיובי. הוא יותר מפויס עם המסורת כמות שהיא". האם הוא רואה בספר הזה את סיכום הגותו? "נכון לעכשיו", הוא מדגיש. גם בגיל 82 הוא לא רוצה לסגור לעצמו את אפשרות ההתחדשות.

במה בא לידי ביטוי שהיום אתה "יותר מפויס עם המסורת"?

"בעבר, המבט שלי על המסורת היה קצת יותר חיצוני. היום הוא יותר 'מבפנים'. סיימתי לאחרונה לכתוב פירוש לסידור התפילה, שכבר יצא באנגלית ובעוד שנה יֵצא בעברית. אני עוסק שם בתפילה המסורתית ולא מנסה לשנות אותה כמו שניסו אחרים. ככלל, אני רואה את עצמי בתוך המסורת, גם אם האמונות שלי רחוקות מהאמונה האורתודוקסית הנורמטיבית.

"השאלה שעולה כמובן היא איך אדם כמוני יכול לומר או לעשות דברים שהוא לא מאמין בהם. בברכות כמו 'שלא עשני אישה' או 'שלא עשני גוי' – הפתרון קל. אני אומר אותן באופן פוזיטיבי: שעשני גבר, שעשני יהודי. אבל כשמדובר למשל על סוגיה עמוקה כמו בחירת ישראל, זו הרי אמונה שקשה מאוד להפריד אותה מתחושות של עליונות יהודית, שאני מתנגד להן. אדם כמו מרדכי קפלן (מייסד הזרם הרקונסטרוקציוניסטי ביהדות ארה"ב; י"ש) רצה להוציא כל ביטוי כזה מסידור התפילה. מבחינתי, האמונה הזו עזרה לנו להחזיק מעמד בגלות, במובן הזה שהיא טיפחה תחושה שהתפקיד ההיסטורי שלנו כל כך חשוב, שבשבילו כדאי להחזיק מעמד. אבל במצבנו כיום היא רק מזיקה. אז אני מסביר אותה, קודם כול לעצמי ואחר כך גם לאחרים, בהקשר ההיסטורי שלה".

מלבד המבט הפנימי, יש בספר גם תובנות שונות ביחס לספרים הקודמים?

"הספר הזה מתמקד בנקודת מבט אוניברסלית על היהדות – במה היהדות יכולה לתרום לעולם כולו. התפישה המוניסטית שלי, שלפיה ההוויה כולה היא אחדות אלוהית אחת, מאוד מתאימה למבט אוניברסלי כזה. אני גם חושב שהמחלוקת בין יהדות לאומית ליהדות אוניברסלית היא עתיקת יומין בתרבות שלנו. כבר במקרא יש הבדל בין חמשת חומשי התורה, שהם מאוד לאומיים, לספרי הנביאים, במיוחד ישעיהו, שהם הרבה יותר אוניברסליים. לפעמים המתח מופיע באותו ספר עצמו. תהילים קמ"ה, לדוגמה, הפרק המפורסם של 'אשרי יושבי ביתך' שאנחנו אומרים שלוש פעמים ביום, הוא מזמור מאוד אוניברסלי: אין בו שום דבר יהודי – לא ירושלים, לא ציון, לא עם ישראל. רק 'פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון'. ואילו תשעה מזמורים קודם, פרק קל"ו, שמכונה 'הַלל הגדול', הוא לאומי לגמרי: 'ויוצא ישראל מתוכם – כי לעולם חסדו; נחלה לישראל עבדו – כי לעולם חסדו'.

"המחלוקת הזו קיימת גם כיום במלוא עוצמתה. היהדות הדתית בישראל מאוד לאומית. ביקרתי לאחרונה בשתי ישיבות שנחשבות מאוד ליברליות, שיח ומעלה גלבוע, ובשתיהן תלמידים שאלו אותי 'מאיפה בא לך הרעיון שיש לתורה מה להגיד גם ללא־יהודים'. אלה אנשים שלומדים בישיבות באמת פתוחות, אבל המחשבה שלהם עדיין שבויה בחינוך של הגטו. לא עולה על דעתם שיש לתורה מה לומר לעולם כולו. כאן יכולה להיות התרומה הגדולה דווקא של היהדות הגלותית ליהדות הארצישראלית. כשאתה נמצא בגולה, כמיעוט בתוך רוב לא יהודי, אתה בהכרח מסתכל אחרת על המציאות מאשר במדינה יהודית ריבונית, עם כל יתרונותיה.

"אבל לספר הזה יש מה לומר גם ליהודים מבוגרים. יש הרבה יהודים שבגיל צעיר סיפרו להם שא־לוהים זה מין סבא זקן שיושב בשמיים. כשבגרו הם כבר לא מסוגלים להאמין באגדה הזו, אבל אף אחד לא הציע להם חלופה אינטליגנטית יותר. אז ברור שהם אתאיסטים. אם מישהו היה מתאר להם את א־לוהים כפי שאני רואה אותו, א־לוהים כרעיון שמבטא את אחדות ההוויה, אולי גם הם היו מאמינים".

השפיע על הרב שג"ר

במקביל לספר החדש, פורסמה בחודשים האחרונים גם מהדורה עברית מחודשת ומורחבת של ספרו הראשון והמוכר של גרין, "בעל הייסורים", ביוגרפיה של רבי נחמן מברסלב. המהדורה החדשה יצאה לאור בדחיפתו של פרופ' צבי מרק, תלמיד־חבר של גרין מאוניברסיטת בר־אילן. מרק, שכבר פרסם כמה ספרים על הגותו וסיפוריו של ר' נחמן, חשב לכתוב בעצמו ביוגרפיה כזו, אבל אז הגיע למסקנה שהביוגרפיה של גרין, שפורסמה בראשית שנות השמונים, עדיין רלוונטית, לאחר שיצורפו לה חידושי המחקר העצום שהתקיים מאז ביחס לדמותו והגותו של ר' נחמן. את התוספות האלה סיפק לספר תלמידו של מרק, הרב יצחק קליימן, וגרין מרוצה מאוד מהעבודה: "אני נמצא כבר עמוק בתוך נושאים אחרים, ולא היה לי זמן לעבור על כל המחקר שנכתב מאז פרסום הספר. אז יצחק עשה את זה, והוא עשה עבודה יפה מאוד".

גרין מספר בגאווה ש"בעל הייסורים", שזכה לתפוצה רבה, "הביא הרבה אנשים להתעניין בר' נחמן. אפילו הרב שג"ר אמר לי שהדחיפה הראשונה לכיוון ר' נחמן באה לו מהביוגרפיה שלי". אבל הוא יודע גם שההתעניינות העצומה בר' נחמן חורגת בהרבה ממספר קוראי הביוגרפיה שחיבר. את הפופולריות הזו הוא מסביר באופן מקורי ומפתיע: "ניקח שיר כמו 'אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה', שאני מבין שנעשה מאוד פופולרי בישראל. למה הוא כזה פופולרי? לדעתי משום שמאחורי כל הגבורה הישראלית ו'היהודי החדש' יש הרבה מאוד פחד. יש 'יהודים ישנים' מלאי פחדים. ור' נחמן מדבר לאנשים האלה, לאנשים שמרגישים מאוד לא יציבים ולא בטוחים בעולם הזה.

"למה השיר 'אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה' כזה פופולרי? משום שמאחורי כל הגבורה הישראלית ו'היהודי החדש' יש הרבה מאוד פחד. יש 'יהודים ישנים' מלאי פחדים. ור' נחמן מדבר לאנשים האלה, לאנשים שמרגישים לא יציבים ולא בטוחים בעולם הזה"

"ר' נחמן מבטיח לאנשים האלה שאם רק יאמינו בו הוא ידאג להם וימשוך אותם בפאות שערם מכל בור ומצוקה. אז נכון שאפשר לתלות גם באמונה בקב"ה תחושות ביטחון, אבל ר' נחמן הוא בכל זאת דמות יותר מוחשית. זו לדעתי גם הסיבה שביהדות ארה"ב הברסלביות מעולם לא תפסה. אנחנו כבר מכירים דת כזאת, עם מין מושיע שמבטיח שאם רק תאמין בו כל חייך יסתדרו". אכן, לצד ההערכה העמוקה שגרין רוחש לר' נחמן ולתורתו, יש לו ביקורת על הכיוונים שאליהם התפתחה הזהות הברסלבית.

איך אתה מסביר את זה שדווקא בברסלב צמחו תופעות של גורואים מסוכנים כמו ברלנד או הרב שיק?

"בברסלב אין רבי כבר יותר ממאתיים שנה. גם לחב"ד אין רבי כבר שלושים שנה, אבל הם עדיין הצליחו לשמור על ארגון מסודר, שלא מאפשר לכל אחד להכריז על עצמו שהוא שליח חב"ד. בברסלב כל אחד יכול להכריז על עצמו שהוא ברסלבר, ואם הוא מספיק כריזמטי הוא יכול גם לאסוף סביבו חסידים. מישהו כתב מחקר על הנסיעות לאומן, ומצא שמגיעים לשם ארבעה סוגים של אנשים: חסידים אמיתיים; דתיים־לאומיים שרוצים איכשהו לחזק את אמונתם; חילונים שמתייחסים לזה כהרפתקה, סוג של 'פסטיבל יהודי'; ומזרחים, שבמסורת שלהם מאוד מקובל שהולכים לצדיק כדי שיעשה בשבילך דברים. וחלק מהאנשים, שהיו בעבר בצרות גדולות, מתייחסים גם לברלנד כצדיק חי שיכול לעזור להם במצוקות החיים שלהם".

בית כנסת בג'ינס

לא רק ילדותו אלא גם חייו המקצועיים של גרין עברו טלטלות רבות, בעיקר בין המסלול האקדמי לנתיב של המורה הרוחני. בגיל 16 הוא הגיע כאמור לאוניברסיטת ברנדייס, שם התקרב לפרופ' אלכסנדר אלטמן. "הוא היה הראשון שלימד קבלה באופן אקדמי בצפון אמריקה, ואני מיד התעניינתי בזה. ראיתי שזאת יהדות שמחפשת מאחורי הקלעים של הטקסט משהו עמוק יותר".

בברנדייס הוא התיידד גם עם זלמן שכטר־שלומי, אחד משני התלמידים שהרבי מלובביץ' שלח לעולם הקמפוסים האמריקני, והושפעו ממנו לא פחות משהשפיעו (השני היה הרב שלמה קרליבך). שכטר הפך לימים לנביא הניו־אייג' היהודי: "כשהגעתי לברנדייס, היועץ של 'בית הלל' (מועדון הסטודנטים היהודים; י"ש) היה יהודי צעיר בשם ייץ גרינברג, והוא הביא פעם את זלמן לשבת בברנדייס. התרשמתי ממנו מאוד, ומאז היינו בקשר. זלמן נתן לי לקרוא מאמר של הלל צייטלין על יסודות החסידות, וכשקראתי אמרתי 'זאת תהיה השפה שלי, פה אני מוצא את עצמי'".

גרין הכיר גם את קרליבך, חברו של שכטר, אבל איתו דווקא התקיימו יחסי חשדנות הדדיים: "הוא היה חשדני כלפיי כי היה קשה לו לקבל שיהודי לא אורתודוקסי יאהב וילמד חסידות. בסוף, אחרי כל השטיקים שלו, הוא ראה את עצמו כאורתודוקס. ואני הייתי חשדני כלפיו כי לא אהבתי את זה שיותר מדי בקלות הוא התבטל בפני מתיישבי חברון וכל מיני קיצונים יהודים אחרים".

אחרי כמה שנים בברנדייס רצה גרין להתוודע גם לטקסט היהודי החשוב ביותר, הלא הוא התלמוד. הוא לא רצה ללמוד בישיבה, "כדי שלא אצטרך לשקר לגבי רמת שמירת המצוות שלי", והחליט ללמוד ב־JTS, המוסד להכשרת רבנים של התנועה הקונסרבטיבית בני־יורק, המקום הלא־ישיבתי שנראה לו הכי רציני בלימוד גמרא. אחרי שנה ב־JTS הרגיש גם שם יותר מדי ניכור אקדמי וביקש לעזוב. הוא חזר בו רק לאחר שהובטח לו שילמד בתוכנית חונכות אישית עם הרב פרופ' אברהם יהושע השל. כך נשאר גרין ב־JTS לארבע שנים נוספות, כתלמיד פרטי של השל.

ב־1968, בשיאה של תרבות המחאה האמריקנית – לכאורה נגד מלחמת וייטנאם, ובעצם נגד כל הממסד של הדור הקודם – הקים גרין בבוסטון את "חבורת שלום". היה זה ניסיון ליצור קהילה מסוג חדש, שתחיה במתח רוחני אינטנסיבי כמו ההיפים וקהילות הניו־אייג', ועם זאת חבריה יקיימו חיי משפחה ועבודה ולא יחיו בקומונת מובטלים.

"זו היתה שנת 'המרד הגדול'", אומר גרין. "גם המרד הפסיכדלי, גם אהבה חופשית, וגם מאבק במלחמת וייטנאם. זו היתה תקופת משבר אצל הנוער האמריקני, ואצל צעירים כמוני זה התבטא במרד כנגד בית הכנסת הממוסד. בתי הכנסת היו מקום מאוד פורמלי ויבש, מקום שבאים אליו בחליפה. אני רציתי מקום שאפשר לבוא אליו בג'ינס, לשבת על הרצפה ולנגן ניגונים. יהדות בשביל הנשמה".

נימוק משני אבל בהחלט חשוב ליצירת החבורה היה הרצון להינצל דרכה מחובת הגיוס לוייטנאם: "באמריקה היתה אז 'הגרלת גיוס', וכל מי שנולדו בתאריך שהוגרל נאלצו להתגייס. מצד שני נקבע שמי שעוסק בלימודי דת יוכל להיפטר מגיוס. אז הודענו שהחבורה שלנו מתמקדת בלימודי דת, וכך נפטרנו מהגיוס. בדיעבד אני מצטער על זה, כי על כל בחור שאנחנו שחררנו, השלטונות חטפו איזה בחור מהגטו השחור".

הרעיון היה לרכז את בני החבורה לא בדירה אחת כמו בקומונה, אלא כל משפחה בדירתה, ועם זאת לשמור על מגורים בסמיכות כדי לאפשר מפגשים תכופים – ארוחות שבת משותפות ושיעורים קבועים לאורך השבוע. השילוב הזה משך אליו צעירים מוכשרים שנודעו אחר כך כאינטלקטואלים בולטים של יהדות ארה"ב, כמו אברהם הולץ ודוד רוסקיס. ה"חבורה" הזו שימשה מודל לעוד הרבה חבורות דומות ברחבי ארה"ב, שחפצו בשילוב של פרופיל רוחני אינטנסיבי מבלי לאבד מחויבות לחיי משפחה ועבודה.

עם השנים גווע המפעל המרתק הזה, אבל החבורה בבוסטון ממשיכה עדיין להתקיים, מושכת מדי שנה מחזור חדש של תלמידים. באחד השבועות הקרובים אמור גרין לבלות איתה סוף שבוע, לציון שבת הסיום של המחזור ה־55 (!); שבת כזו, שאליה מוזמנים כל הבוגרים מכל המחזורים, מתקיימת בכל חמש שנים. גרין אומר שלאחרונה פועל מיליונר יהודי להקים מחדש בכספו את ה"חבורות", בינתיים ללא הצלחה יתרה.

לכאורה מדובר במודל נהדר לחיים יהודיים בעידן שלנו. למה זה לא הצליח יותר?

"אנחנו קצת אשמים בזה. האמנו שהחבורות צריכות להיות ספונטניות ולקום מתוך דרישה 'מלמטה'. לא רצינו להיות 'כנסיית האם' של החבורות. היינו יותר מדי טהרנים באנטי־ממסדיות שלנו".

דווקא גרין ואשתו קתי, כמנהיגי החבורה, לא עבדו בחמש השנים הראשונות שלה. זה התאפשר להם בזכות כספי ירושה מאימה של קתי. כאשר הכספים האלה נגמרו, נאלץ גרין לחזור לעולם העבודה. הוא קיבל משרה בחוג ללימודי דת באוניברסיטת פנסילבניה, ועקר לשם למשך 11 שנים. אבל אז שוב נמאסו עליו החיים האקדמיים, והוא חיפש מחדש את הריגוש הרוחני. הוא מצא אותו קרוב לבית: המכללה להכשרת רבנים של הזרם הרקונסטרוקציוניסטי – הזרם הרביעי, הקטן והפחות מוכר של יהודי ארה"ב (זרם המאמין בזהות יהודית חילונית תרבותית, ללא זיקה למצוות) – השוכנת גם היא בפילדלפיה, הזמינה אותו לכהן כדיקן ובהמשך גם כנשיא.

אבל גם הכהונה ההיא נגמרה במשבר: "אני, כמו שאמרתי, יהודי הרבה יותר מסורתי מכפי שהיו הרקונסטרוקציוניסטים. במשך כמה שנים למחלוקות האלה לא היה ביטוי ממשי, אבל בשלב מסוים הם החליטו להוציא מחדש את סידור התפילה שלהם, שערך מייסד הזרם, מרדכי קפלן. קפלן הוציא מהתפילה המון ביטויים בסיסיים, והם רצו להמשיך באותה דרך. למשל להוריד 'בוקע ים לפני משה', כי אנחנו הרי לא מאמינים בזה. או 'שני לוחות אבנים הוריד בידו', כי הרי גם בזה אנחנו לא מאמינים. אני טענתי שגם אם לא מאמינים שזה בדיוק היה כך, זו הדרך לדבר בשפה יהודית על נס או על התגלות. כשהם התעקשו הבנתי שאני לא יכול להמשיך לעמוד בראש המוסד הזה, והתפטרתי".

הוא חזר לברנדייס, הפעם כמרצה, ולא סתם מרצה אלא מחליפו של מורו הנערץ פרופ' אלטמן, בקתדרה שנשאה עכשיו את שמו. את התפקיד הזה מילא במשך 11 שנים, עד שהיצר של המחנך והמורה הרוחני חזר להציק לו. הוא שוב עזב ופנה להקים בית מדרש לרבנים, שוב בבוסטון; בית מדרש שאינו מזוהה עם שום זרם ספציפי, אלא פתוח לבני כל הזרמים. בתפקיד הזה הוא מחזיק עד היום.

מחובר לישראל

גם הספרים שכתב גרין לאורך השנים נעים בין הכתיבה האקדמית לזו האישית. מטבע הדברים, הספרים הידועים יותר הם ספרי ההגות, "בקשו פני" ו"יהדות רדיקלית", שכעת מצטרף אליהם הספר הנוכחי. אלה גם הספרים שתורגמו לעברית וזכו לפופולריות רבה (יוצאת דופן היא הביוגרפיה על ר' נחמן, שלמרות היותה אקדמית זכתה לפופולריות עצומה).

גרין מסביר בפשטות את העדפתו לכתיבה ההגותית־אישית: "כשעמדתי לפני דיוני קביעות בפילדלפיה, ראש המחלקה אמר לי: 'תוציא מקורות החיים שלך כל ביטוי לקשר אישי ליהדות. זה לא דבר שמתאים לאקדמאי'. באותה תקופה כתבתי ספר, די טוב אני חושב, על המיסטיקה היהודית הקדומה. אבל הוא נמכר באלף עותקים בסך הכול, רובן לספריות. אני מעריך שמספר העותקים שקנו אנשים פרטיים לא עולה על 80. ואילו ספר ההגות 'בקשו פני', שגם נכתב באותה תקופה, נמכר באלפי עותקים. אז החלטתי שאני רוצה לכתוב ספרים שאנשים רוצים לקרוא".

לאורך השנים היה גרין מחובר מאוד לישראל והגיע לביקורים תכופים, שבהם היה אורח אהוב ורצוי בכל קהילות ההתחדשות היהודית בארץ: בית המדרש אלול, מכינת בית ישראל, מכון הרטמן ועוד. מאז מות אשתו, לפני כשש שנים, ביקוריו תכפו עוד יותר, וכל אחד מהם נמשך כמה חודשים. בימים אלה הוא גם מוטרד מאוד ממצבה הפנימי של ישראל וממעמדה בעולם. את המאמר האחרון בספר הקדיש לכך, תוך הדגשה שעיסוקו בסוגיות הפוליטיות־אקטואליות הוא חלק בלתי נפרד מתפיסתו היהודית. לשיטתו, יהדות לעולם אינה רק זהות מופשטת, והיא אמורה להשפיע על כל תחומי החיים.

"אני חושש שלא הצלחנו להתגבר על הנטייה השבטית שקיימת בעם שלנו, ופוליטיקאים כמו נתניהו מנצלים ומלבים אותה", כותב גרין. הוא מביע את חששו ממסלול המדינה הדו־לאומית שאליו צועדת לדעתו ישראל, ומצביע על פתרון אפשרי בדמות קונפדרציה ישראלית־פלסטינית. גם הרפורמה המשפטית מדאיגה אותו מאוד, אבל נאמן לדרכו הוא מבקש למצוא גם בה סממן אופטימי: "אנשים לא נוטים בדרך כלל לצאת מאזור הנוחות שלהם, אז לפעמים צריך דווקא משבר חזק כדי להתעורר. אני מקווה שדווקא בגלל שהרפורמה הולידה כל כך הרבה פחדים, היא יכולה להוליד גם כוחות יצירה של דברים חדשים".