פרשת פנחס עוסקת באחדות העם וסידורו לקראת הנחלה בארץ

פרשת פינחס פותחת בהבטחת הקב"ה לפינחס, להעניק לו ברית שלום וכהונת עולם. מדוע לא צורפה הבטחה זו לסיום הפרשה הקודמת, שבה סופר על המעשה שבעקבותיו זכה להבטחה זו?

ננסה למצוא את הקשר בין הבטחת ה' לפינחס ובין נושאי הפרשה שלנו, דרך הבנת מקומה הכללי של פרשת פינחס בספר במדבר. במבט כללי, ספר במדבר מחולק לשלושה חלקים מרכזיים:

שלוש הפרשות הראשונות – במדבר, נשא, בהעלותך – עוסקות בארגון המחנה ובהכנות ליציאה לדרך;

החלק המרכזי הוא ארבע פרשות המספרות על המסע עצמו: שתי הראשונות, שלח וקרח, שבהן מתואר מה שקרה עם הדור הראשון, יוצאי מצרים, ושתי הפרשות האחרונות, חוקת ובלק, המתארות את קורות הדור השני, דור הכניסה לארץ;

החלק האחרון כולל את שלוש הפרשות המסיימות את הספר, פנחס, מטות ומסעי, העוסקות בהכנות לכניסה לארץ, ומקבילות במובנים רבים לשלוש הפרשות הראשונות.

נראה שהפרשה שלנו מקבילה ברובה לפרשת במדבר, כשהחלק המרכזי שבה הוא מִפקד בני ישראל כבסיס להכנות הבאות. ואולם ישנם שני הבדלים משמעותיים בין המפקד בפרשת במדבר למפקד בפרשה שלנו: ראשית, כאן המפקד נערך על ידי משה ואלעזר הכהן, ללא הנשיאים, שהיו חלק מניהול המפקד בפרשת במדבר; ושנית, המפקד מזכיר את כל המשפחות של השבטים – ראשי בתי אב – לעומת המפקד של פרשת במדבר, שבו הוזכר שם השבט בלבד.

ניגוד עניינים

מה פשר הבדלים אלה? נראה שבעוד מטרת המפקד של פרשת במדבר הייתה ארגון המחנה למסע במדבר, מטרת המפקד כאן היא להיערך לכניסה לארץ ולחלוקת הארץ לנחלות, שהרי מיד לאחר המפקד נאמר: "לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת". כלומר, הארץ תתחלק קודם כול לשבטים, ולאחר מכן תתקיים חלוקה נוספת בתוך נחלות השבטים, לפי המשפחות, כפי שמפרש הרמב"ן:

אמר על פי הגורל תיחלק נחלתו… כי גם בין המשפחות יטילו גורל ויהיה חלק (משפחת) החנוכי ברוח ובמקום אשר יעלה לו הגורל.

מסיבה זו מוזכרות במפקד שלנו המשפחות, ולכן גם הנשיאים אינם חלק מן המפקד הזה. הנשיאים נמצאים כאן בסוג של "ניגוד עניינים", שהרי הם אמורים לקבל את הנחלה של שבטם ומשפחתם לפי גודל השבט והמשפחה, "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ". אין זה הוגן שהמקבלים את הנחלה לפי מניינם יהיו אחראים על המניין עצמו.

אך אם מטרת המפקד היא הנחלה, מדוע נמנים בו גם בני לוי, שאינם נוחלים בארץ? משיב הרמב"ן:

אולי לאלה נתנו הערים לשבת, לא לנולדים אחרי כן.

כלומר, בני שבט לוי קיבלו זכות ישיבה ב־48 עריהם, אך לא נחלה לדורות הבאים. על זכות זו התקיימה חלוקת נחלות גם בתוך שבט לוי, לפי המפקד.

הפרשה ממשיכה בעניין הנחלות ומתארת את בקשת בנות צלפחד לרשת את נחלת אביהן, ואז אנו מגיעים לפרשיית בחירת המנהיג המחליף למשה. החלק הזה מקביל כנראה למתואר בפרשת בהעלותך לגבי הנהגת העם. משה מבקש "יִפְקֹד ה' אֱלוֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה", והקב"ה עונה לו: "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ… וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם".

מילים אלה מזכירות את שבעים הזקנים, שעליהם נאמר "וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם". גם את הביטוי "וציוויתה אותו לעיניהם" ניתן להקביל למה שביקש משה מחובב "וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם". כלומר, משה מצטווה למנות את יהושע ל"עיני העדה", זה שייצא לפניהם ויוביל אותם. אם כן, בפרשת בהעלותך משה חיפש מי שיוביל את הדרך במדבר, כעת הוא מחפש את זה שיוביל את הכניסה לארץ.

מאוחדים במקדש

מכאן אנו מגיעים לחלק האחרון בפרשתנו, "פרשת המוספים", שבה ה' מצווה על בני ישראל להקריב בכל שבת ומועד קרבנות ייחודיים. הרמב"ן מסביר את מיקומה של פרשה זו כאן:

אחרי שאמר "לאלה תחלק הארץ" צווה להשלים תורת הקרבנות שיעשו כן בארץ, כי במדבר לא הקריבו המוספים.

על הסבר זה ניתן לתהות: הרי יש מצוות נוספות שחלות רק בכניסה לארץ, ומפורטות בספר ויקרא (כגון ערלה, מעשרות ועוד). מדוע אפוא דווקא המוספים נכתבו כאן?

רש"י מסביר אחרת:

אמר לו הקב"ה, עד שאתה מצוני על בנַי, צוה את בני עלי.

כלומר, במקביל לבקשת משה מה' לדאוג למנהיג לעם, ה' מצווה אותו לוודא שהעם יעבוד את ה'.

נראה לי לשלב בין פירוש רש"י והרמב"ן ולהציע שפרשת המוספים נכתבה כאן כי יש לה משמעות רבה לקראת הכניסה לארץ. במדבר התארגן המחנה סביב המשכן, וכל החיים של עם ישראל נעו סביבו. בשעת הכניסה לארץ והפיזור לנחלות, יש חשש שהעם יאבד את הקשר למרכז הרוחני. לכן הם מצטווים דווקא כאן על קרבנות המוספים במועדות, שבהם עם ישראל יעלה לרגל ויקריב את קרבנות הציבור, אשר מביאים לידי ביטוי את אחדות העם ואת החיבור שלו למרכז הרוחני, למקדש.

לאור זאת ניתן לתת מענה לשאלה שבה פתחנו. אם פרשת פנחס עוסקת באחדות העם וסידורו לקראת הנחלה בארץ, וגם דואגת לקשר שלו למקדש, הרי שזה בדיוק מה שפנחס עשה ועל כך קיבל שכר: פנחס בקנאתו דאג לשמור על שלמות העם ועל המבנה המשפחתי שלו כדי שלא יתבולל בעמים סביבו, ופנחס מקבל את תפקיד כהונת העולם – זה שיקריב (הוא וצאצאיו) את קורבנות הציבור של עם ישראל בארץ, קורבנות שישמרו על שלמות העם ודבקותו בה'. מכאן שפסוקי הפתיחה לפרשה מבשרים את נושאיה. הכשרת פנחס לכהונת עולם היא הפתיח להכשרת עם ישראל לנחלת הארץ.

חיים גורן הוא סגן ראש העיר תל אביב ויו"ר סיעת "מאמינים" בעירייה.