בחברה שמתקיימת בתוך מתחים קשים, אנו זקוקים לאיש רוח עם חזון

ההיסטוריה, כך אומרים, לעולם חוזרת. חרף השינויים הדרמטיים שעוברים על העולם, הטבע האנושי, וגם זה הלאומי, לא כל כך משתנה. אותם כוחות פנימיים שפעלו בנו בעבר, פועלים בנו גם כעת. לכן, כדי לדעת להיכן אנו הולכים וכיצד לבצר את עתידנו, ראוי שנתבונן בלקחי העבר. חז"ל הורו לנו לעשות זאת כשקבעו ש"נבואה שנצרכה לדורות – נכתבה". התנ"ך לא רק מלמד אותנו היסטוריה; הוא מורה לנו את הדרך להבין אותה. כשנבין את זרמי העומק של המציאות בעבר, לאחר שאנו כבר יודעים את סופה, נדע כיצד להתנהל באופן מחושב ונכון גם בהווה.

"שבת חזון" לוקחת אותנו אל ימי ישעיהו בן אמוץ, אשר חזה על ממלכת יהודה בימי חזקיהו. אבל דומני שתקופה דומה יותר לשלנו מתוארת דווקא בספר שופטים, תקופת "שפוט השופטים". אכן, אנו מצויים בעידן שבו הדור שופט את שופטיו – יש אומרים בצדק, יש אומרים שלא – אבל לא זהו לב המשבר העובר עלינו כעת. השבר עמוק יותר, והוא נובע ממציאות לאומית מורכבת בדור השלישי לתקומת המדינה.

כפי שנכתב בעבר במוסף זה, בקרב אומות שונות התרחשו משברים סביב העשור השמיני למדינה, עם צמיחת הדור השלישי, אשר תוהה על קנקנה של החברה שהוא מבקש לבנות. נדמה שאצלנו הדברים מורכבים אף יותר, בעקבות פערים מובְנים שקיימים במצבנו העכשווי – בין אתגרי הביטחון ואתגרי החברה, בין הלאומיות והשבטיות. ספר שופטים מתמודד עם פערים דומים.

הנה כך נפתח ספר שופטים: וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת יְהוֹשֻׁעַ וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּהֹ' לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ אֶל הַכְּנַעֲנִי בַּתְּחִלָּה לְהִלָּחֶם בּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' יְהוּדָה יַעֲלֶה הִנֵּה נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ בְּיָדוֹ.  וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְשִׁמְעוֹן אָחִיו עֲלֵה אִתִּי בְגוֹרָלִי וְנִלָּחֲמָה בַּכְּנַעֲנִי וְהָלַכְתִּי גַם אֲנִי אִתְּךָ בְּגוֹרָלֶךָ וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ שִׁמְעוֹן. וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן ה' אֶת הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ.

זוהי פתיחה מפתיעה, במיוחד אם משווים אותה לפתיחתו של ספר יהושע. אנו רגילים למציאות של מנהיג הולך ומנהיג בא, ואכן כך נפתח ספר יהושע: "וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר, מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". מנהיג חדש מתמנה תחת משה, והוא מצטווה להמשיך במשימה שלא הושלמה.

לעומת התיאור הזה, ספר שופטים מציג בפנינו חלל. יהושע מת ואין מנהיג תחתיו, אין מי שממשיך את מלאכתו. ולא רק שאין מנהיג רשמי, אלא היוזמה כולה עוברת לעם, לבירור המשך הדרך: "וַיִּשְׁאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּה'". במקום הנחיה מלמעלה למטה, העם שואל את אלוהים מה לעשות, מלמטה למעלה. ואם לא די בכך, הרי שאם בספר יהושע עם ישראל פעל כאחד, כישות לאומית, כעת הברית מתפרקת. הוחלט ששבט אחד, יהודה, יעלה להילחם בכנעני, והוא מעצמו יוזם ברית עם שבט אחר, שמעון, כדי להצליח במשימתו. ודוק: זוהי ברית של אינטרסים, תעלה עמי ואעלה עמך, כבר לא ברית אחים טבעית. הסולידריות התפרקה.

מה אירע בתקופת המעבר בין ספר יהושע לספר שופטים, שחולל שינוי דרמטי כזה בהנהגת העם? מדוע אין מנהיג הממשיך את יהושע ומוביל את העם בהמשך משימת כיבוש הארץ?

הנהגה בהתאם לתקופה

התשובה טמונה עוד בימיו של משה. בפרשה דרמטית בתורה פונה משה לה' באופן חסר תקדים, ומבקש ממנו למנות לו מחליף: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר, יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" (במדבר כז). לא מצאנו בתורה עוד ניסוח מעין זה. דיבור הוא לשון קשה, לעומת האמירה הרכה. אלוהים מדבר אל משה, אך משה אף פעם לא מדבר אל אלוהים. והנה כאן זה קורה.

הסיבה לדיבור הזה היא שאלוהים לא יזם מינוי מנהיג־מחליף למשה. הוא ציווה עליו לעלות להר נבו ולהיפטר מן העולם, מבלי שדאג למנהיג שיוביל את הכניסה לארץ. משה הרגיש שאינו יכול למות לפני שהעניין הזה נפתר, ונאלץ לדרוש זאת. מדוע באמת לא מינה אלוהים מיוזמתו מחליף למשה? מדוע היה צריך לחכות שמשה ידבר אליו?

התשובה היא שלא יכול לקום מנהיג שיחליף את משה, ולא רק משום שלא קם נביא במדרגת נבואתו של משה. יש כאן עניין עמוק יותר. משה היה מנהיג ריכוזי, שהחזיק בידיו את כל הסמכויות – המחוקק, הנביא, המלך. מי שחלק עליו חלק על השכינה, ונענש בכוחניות רבה. מנהיג מסוג זה דרוש לתקופה מאוד מסוימת, שבה העם קם ועומד על רגליו. כשצריך להוציא את העם ממצרים, לתת לו תורה ולהעניק לו ארץ, דרוש מנהיג ריכוזי וחזק, שישלוט בכל תחום וינהל את הכול. אם ברגעים המכוננים הללו השלטון יינתן לעם, הדברים שצריכים לקרות לא יתממשו. דרוש אדם אחד, בעל מעמד גבוה וסמכויות רחבות, שינווט את הספינה ליעדה.

אך כאמור, זוהי מנהיגות המוגבלת לזמני ההקמה. בתקופות הבאות, בחיי הישיבה והמנוחה בארץ, אסור שיהיה מנהיג טוטליטרי כמו משה. בעיניי, האיסור "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", מכוון גם לעניין הזה. לא מדובר רק בפסלים ואלילים, אלא גם במנהיגות הפוליטית. כפי שניסח זאת בחדות הפילוסוף מייקל וולצר, אלוהים לא הצילנו מפרעה כדי להשתעבד למנהיג טוטליטרי אחר, גם לא משה. יצאנו ממצרים כדי להשתחרר מבית עבדים ולחיות כעם בן חורין, שאלוהיו הוא מלכו.

ואמנם, גם כשהתורה מתירה מלך היא מציינת שלא מדובר ברעיון עברי מקורי ("כְּכָל הַגּוֹיִם") ומטילה עליו מגבלות חמורות (לא ירבה לו נשים, כסף וסוסים). ומדוע? "לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאל". המלך הוא ככל אדם אחר בממלכה, ללא זכויות יתרות, כפוף לחוק ולא בעליו. המלך ממונה רק אם העם ממש רוצה בכך, ורק לאחר שהסתיימה מלאכת ההורשה והישיבה בארץ. בכל מקרה, ניכר שעדיף בלעדיו. השלטון הרצוי הוא השלטון המקומי והשבטי. מבחינה זו, האמירה החותמת את ספר שופטים, "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה", היתה עשויה להיות המצב האידיאלי.

זו הסיבה שאלוהים לא יזם מנהיג שיחליף את משה, כי לא אמור לקום עוד מנהיג ריכוזי כמוהו. ברגע שעם ישראל מתנחל בארצו וחי חיים אזרחיים, השלטון הופך לשבטי־משפחתי, וכך אנו מתקיימים כחברה בת חורין. אין עוד מנהיג־על לעם ישראל, אין אלוהים אחרים. סמכות מוחלטת קיימת רק בתא המשפחתי ("כבד את אביך ואת אמך"), ואם צריך מנהיגות פוליטית הרי היא של בתי האב היורשים את הארץ ושל בתי דין מקומיים, "לשבטיך". רק בשאלות הגדולות, כשהמנהיגות המקומית לא יודעת את התשובה, עולים לסנהדרין הגדולה. ההתנהלות היא מלמטה למעלה, מן המקומי אל הארצי, ולא שלטון ריכוזי אחד שמוריד הנחיות מלמעלה.

המלאכה לא הושלמה

אלא שמשהו השתבש. על פי התכנון המקורי, משה היה צריך להכניס את העם לארץ ולהוריש את כל יושבי הארץ מפניו. אז היתה מסתיימת משימתו, לאחריו לא היה קם מנהיג ריכוזי אחר, ועם ישראל היה שוכן לשבטיו. אך חטא המרגלים וחטא מי מריבה מנעו את כניסת משה לארץ והותירו את מלאכת ההורשה למנהיג אחר שיבוא אחריו. יהושע נבחר לתפקיד לא מפני שהיה איש חזק (נראה שכלב בן יפונה היה חזק ממנו) אלא מפני שהיה משרתו של משה ושימש כבא כוחו. פרק א' של ספר יהושע מוכיח זאת; משה מוזכר שם פעמים רבות. חז"ל תמצתו זאת באמירה "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה".

אילו יהושע היה משלים את מלאכת הורשת הארץ, אכן היינו מגיעים למציאות האידיאלית. כמו משה, גם יהושע היה מנהיג ריכוזי. הוא היה המלך, הנביא וגם המחוקק. בסוף ספר יהושע הוא כורת ברית עם כל ישראל, כמו משה, ואף כותב את דבריו בספר התורה. כאמור, זו המנהיגות הנדרשת לזמנים של כיבוש הארץ. אילו הכול היה פועל כסדרו, בשלב זה היה מגיע עם ישראל אל המנוחה ואל הנחלה, ואנו היינו פונים לספר שופטים כשאין עוד גויים להוריש בארץ ועם ישראל שוכן לשבטיו, תוך שמנהיגיו הם שופטיו המקומיים. זוהי המציאות הרצויה.

אבל גם יהושע לא השלים את מלאכתו. הוא לא הוריש חלקים נרחבים מן הארץ, והותיר בה חלקים גדולים משבעת העמים. מצד שני, כממשיכו הבלעדי של משה הוא נדרש כבר להנחיל את הארץ לשבטים. כך קיבלנו מציאות אנומלית: מצד אחד, עם ישראל מתחיל לחיות חיים אזרחיים, שבטיים, בלי שלטון ריכוזי ובלי מעמדות (מלמטה למעלה). מצד שני, עם ישראל עדיין נדרש להילחם ולרשת את הארץ, ולשם כך דרושה מנהיגות לאומית חזקה וריכוזית (מלמעלה למטה).

כך קרה ששופטים, שתפקידם אזרחי, הופכים בספר למצביאים; שלא כל השבטים מתגייסים למלחמות; ושמצביאים הופכים למנהיגים אזרחיים (גדעון סירב לכך ביושרה), והתוצאה מרה: את הכוח שהפעילו כלפי חוץ הם מפעילים לבסוף כלפי פנים, כמו יפתח שהורג את בני שבט אפרים. מלחמת האחים עם בני בנימין גם היא תוצר של המצב הזה.

כך קיבלנו את המציאות המורכבת של תחילת ספר שופטים. אין מנהיג ריכוזי, ואין פקודות היורדות מגבוה למטה. העם שוכן לשבטיו ומתנהל באופן אוטונומי. אלא שצורכי הכיבוש דורשים מנהיגות אחרת, המבוססת על היררכיה וכוח. זו גורמת לעיתים לכמה שבטים להתאחד יחד, אך אז כבר מדובר בשיקולים אינטרסנטיים, כשלא כולם מתגייסים ("לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם", תשאל דבורה את ראובן), והמנהיג הכוחני שעולה הופך בקלות לדיקטטור כלפי אחיו. בתסבוכת הזו של חיים אזרחיים וביטחוניים, עם ישראל צריך להתנהל.

אם לא די בכך, אי השלמת כיבוש הארץ גורמת לאנומליה פוליטית גם מול עמי כנען. אם בהתחלה יהודה מוריש את הכנעני, בנימין כבר לא מוריש את היבוסי יושב ירושלים, ואז "וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם". באותו אופן הכנעני ממשיך לשבת בקרב בני אפרים ובקרב זבולון, "וַיִּהְיוּ לָמַס". אלא שאז קורית תפנית. "אָשֵׁר לֹא הוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי עַכּוֹ וְאֶת יוֹשְׁבֵי צִידוֹן… וַיֵּשֶׁב הָאָשֵׁרִי בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ". המגמה התהפכה. כשמחזיקים בכיבוש הארץ זמן רב מדי, ואין לנו עוד את המנגנון הריכוזי שמאפשר את הורשת הארץ, היוצרות מתחילות להתהפך. עם הזמן הגויים הילידים הופכים לבעלי הבית ואנו לאורחים, כמי שיושבים בקרבם.

פרק א' של ספר שופטים מסמל היטב את תקופת המעבר בתולדות ישראל. תקופה שבה עזבנו את הגלות המדברית, התחלנו את הורשת הארץ, אך נתקענו באמצע. אנו יושבים בארץ, אך טרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. תקופה זו יוצרת בלבול: האם עלינו לאמץ אופי של חיים אוטופיים, חיי חירות שאין בהם שלטון ריכוזי חזק, השוויון מתקיים במלואו וכל שבט מתרכז בענייניו, או שעדיין עלינו להחזיק בחיי מלחמה והורשה, להציב על נס את הצבא ואת הכוח, ולבקש שלטון מרכזי חזק ובעל מעמד וסמכות לכוף מדיניות כוללת?

התשובה לכך לא ברורה. וכאשר לנו הדבר לא ברור, הראשונים שמרוויחים מכך הם עמי כנען, ילידי הארץ, שמנצלים את המצב הרעוע ואת חוסר הלכידות בתוכנו, מתחילים לדרוש בעלות על המקום ואנו נכנעים בפניהם.

מתפנים לעניינים הפנימיים

אנומליה דומה לזו שמתאר ספר שופטים מתרחשת כיום בחברה הישראלית. גם היום אנו מצויים בתקופת מעבר. עזבנו את הגלות, הקמנו מדינה עם שלטון ריכוזי חזק, אך טרם הגענו אל המנוחה ואל הנחלה מבחינה חברתית ורוחנית. אנו חיים עדיין על חרבנו, כאשר רמטכ"לים ואנשי צבא מוסללים ישר אל המנהיגות הפוליטית. על כן יש הדורשים את המשך השלטון הריכוזי, כדי להצליח לעמוד מול המשימות הלאומיות שניצבות מולנו, בעיקר בתחום הביטחון.

מצד שני, כבר התנחלנו בארץ ואיננו חשים עוד תחת איום קיומי. זה הזמן שבו החברה מתפרקת לשבטים, וצומחת הדרישה לשוויון, להתחשבות במיעוטים, לרב־תרבותיות ולחיזוק השלטון המקומי. בג"ץ מגביל את הממשלה ומונע ממנה לעשות פעולות מסוימות, המשילות נפגעת והכוח מבוזר. זו מציאות חיים של נחלה ורגיעה יחסית, של אומה שפנויה סוף סוף לעסוק בענייניה הפנימיים.

המתח הזה בין שתי צורות הקיום קורע אותנו מבפנים: לא כל השבטים מתגייסים למשימות הלאומיות, שעוד נותרו. אלה מצד אחד רוצים כוח ומשילות, ואלה מצד שני רוצים לפרק את הכוח ולהגבילו; אלה מדברים על ביטחון וצרכים לאומיים, ואלה על אזרחות וכלכלה וחיים שבטיים; אלה רוצים להמשיך את מלאכת הורשת הארץ, ואלה מבקשים להסתפק במה שיש. אלה גם אלה צודקים, כי אנחנו בתקופת מעבר. ולעמים שמסביב לא נותר אלא להסתכל בהנאה ולראות כיצד אנו נחלשים מבפנים.

אכן, כמו בימי השופטים, מה שמחזיר אותנו מדי פעם לתלם זו מלחמה קטנה או גדולה שמתרחשת, ואז הארץ שוקטת לזמן קצר. אבל לא חולף זמן רב עד שהמציאות חוזרת לקדמותה, והסכסוך הפנימי שלנו פורץ שוב. מנקודת המבט הזו, הרפורמה המשפטית היא רק סימפטום למשבר עמוק שקיים במציאות האנומלית שלנו – מדינה שחיה חיי שלום במציאות של מלחמה.

כמה זמן יכולה מציאות כזו להימשך? ספר שופטים לא מספק תשובה מעודדת בעניין. הוא משתרע על פני 390 שנה, במעגל אירועים שלא תם, ואילו אנחנו מצויים רק בשנת ה־75 למדינת ישראל. אבל יש לסיפור סוף. בספר הבא, ספר שמואל, יקום מנהיג שישיב את מה שהיה חסר. וזה לא צבא ולא עוצמה ולא כוח ולא משילות, אלא משהו אחר: "וּדְבַר ה' הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ" (שמ"א ג, א). בחברה שמתקיימת בתוך מתחים קשים כל כך, אנו זקוקים לאיש רוח שייתן לנו חזון, שיסתובב כמו שמואל בין השבטים והעיירות ויחזיר לנו את תחושת השליחות וייעוד. וכשיש חזון – המעגל נפרץ, הדרך נסללת קדימה והכול אפשרי.

האם הדבר אפשרי גם בימינו? בין כל המלחמות והסכסוכים, לבשורה הזו עודנו מחכים.