פרופ' ניר קידר, המכהן כיום כנשיא מכללת ספיר בשדרות, הגיע לחקור את הממלכתיות בישראל בכלל, ואת זו שטיפח דוד בן־גוריון בפרט, לגמרי במקרה. הוא התכוון לחקור את מערכת היחסים בין המערכת הפוליטית ומערכת המשפט בראשית שנות המדינה. "הייתי בטוח שעל הדברים האלה כבר נכתב המון, לפחות מצד המערכת הפוליטית, ואני אצטרך להוסיף רק קצת חידוד משפטי", הוא אומר. "להפתעתי גיליתי שבעצם לא נכתב הרבה על התפיסות האזרחיות של בן־גוריון ועל מדיניות הפנים שלו, ושאם אני רוצה להבין את התפיסה המשפטית שלו אני חייב להבין את המארג היותר רחב של התפיסה האזרחית שלו".
זה היה כל כך לא מובן מאליו לאדם המזוהה כחוקר משפט, עד שכשרצה לפרסם את אחד מספריו על הממלכתיות של בן־גוריון בהוצאת אוניברסיטת בר־אילן, אנשי ההוצאה עצמם שאלו: איך בא לידי ביטוי בספר שאתה חוקר משפט? כתוצאה מכך, הוא אומר, "מיהרתי לשתול בספר פרק העוסק בתפיסתו המשפטית של בן־גוריון".
קידר חולק על ההגדרה המקובלת בשיח הציבורי למושג הממלכתיות; זו המדברת על העדפת האינטרס הכללי על פני האינטרס המגזרי או האישי. בעיניו, ממלכתיות היא הגרסה העברית הייחודית למושג המכונה במדע המדינה "רפובליקניזם", כלומר "עצם טיפוחה של תודעה אזרחית. תודעה שרואה את האדם כאזרח; לא כנתין במדינה לא דמוקרטית ולא רק כבעל זהות דתית, עדתית, אתנית או מעמדית, אלא כאזרח במדינה דמוקרטית, מה שמחייב אותו גם בתודעת אחריות כלפי מקומו בחברה. נכון שבסופו של דבר נובע מזה גם העדפת הטוב המשותף על פני הטוב המגזרי או האישי, אבל זו רק אחת התוצאות של ההגדרה המהותית".
מכאן נובעת לשיטתו גם העמדת ערך החלוציות בראש סולם הערכים של התנועה הציונית: "הציונות לא זלזלה באנשים שנתנו לה מכספם או שהעניקו לה תמיכה פוליטית ומדינית. אבל בראש ההיררכיה עומד החלוץ, זה שרותם את מכלול עשייתו, בעצם את חייו, לטובת המפעל". מהעמדת הממלכתיות כמזוהה עם עצם תודעת האחריות האזרחית גוזר קידר גם אמירה אקטואלית מאוד: "המשמעות של ההגדרה הממלכתית הרחבה היא למשל שאנשי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, שבוודאי מפגינים תודעה אזרחית גבוהה, מפגינים בכך גם סוג של ממלכתיות, מעבר למחלוקת על תוכן הצעדים שלהם.
לדברי קידר, "התודעה האזרחית מתחילה מהבנת הצורך של האדם בחיים חברתיים; לא רק כדי למצוא בני זוג לצורכי רבייה, ולא רק לשם הגדלת הביטחון האישי כמו חיות המתלכדות ללהקה, אלא קודם כול מפני שעצם האנושיות שלנו יכולה לבוא לידי ביטוי מלא רק כשאנחנו חלק מחברה. מכאן נובע הצורך להתחשב באינטרס החברתי גם כשהוא עומד מול צרכים אישיים. לא מדובר רק בסוגיות אידיאולוגיות; זה יכול להתחיל מעניינים הכי בסיסיים. למשל נכונות לפתוח את התיק לבדיקה ביטחונית, למרות שבאופן אישי זה בוודאי לא צעד שאנחנו מחבבים".
"הגשרים בינינו נשרפו"
מכאן נובעת השאלה המתבקשת: מי קובע מהו האינטרס החברתי? השאלה הזו מתחברת לקשר ההדוק בין התודעה האזרחית־ממלכתית ובין הצורך במשטר דמוקרטי: "רק משטר דמוקרטי מקיים תודעה אזרחית ולא תודעה של נתינים", מסביר קידר, "ורק משטר דמוקרטי מאפשר לאזרחים להאמין שהם שותפים מלאים בעצם עיצובו של האינטרס החברתי, ולא רק בשאלה איך מממשים אותו. לזכותה של התנועה הציונית ייאמר שמראשיתה היא הייתה דמוקרטית, מפני שהרצל הבין שהוא לא יוכל לממש את הרעיון הציוני בלי שיזכה לתמיכת ההמונים, והוא לא יזכה בתמיכתם אם לא תהיה לכל אחד מהם תחושה שהוא שותף בעיצוב התנועה. לכן התנועה הציונית נבנתה מראשיתה על בחירות כלליות יחסיות, שבהן לכל קול יש אותה השפעה לגבי התוצאה הסופית, ולא בחירות אזוריות או 'מדינתיות', שבהן לאנשים הגרים באזורים מרובי נציגים יש יותר השפעה מאשר לאנשים באזורים פחות צפופים. השיטה הזו נשמרה עד היום גם במדינת ישראל, למרות ביקורות שונות שהיו כלפיה לאורך השנים".
חיוניות המשטר הדמוקרטי, אומר קידר, היא המסקנה הראשונה במעלה מרעיון הממלכתיות. לצידה יש עוד שתי מסקנות הכרחיות: "יחד עם חשיבות הדמוקרטיה, חשוב גם שבחברה יהיה מרכז כובד בעל סמכות לקבל הכרעות; הכרעות שאמנם יתקבלו ברוב דמוקרטי, אבל יהיו בעלות משקל סמכותי כלפי כלל האוכלוסייה. והמסקנה השלישית: חברה צריכה להיות מנוהלת על ידי מוסדות ולא על ידי אנשים פרטיים. למזלה של התנועה הציונית אפשר לומר שהיא קיבלה את כל העקרונות, ויחד איתם, ולמרות ההכרה בחשיבות הממסדיות, לא זנחה גם את העמדת האדם הפרטי וצרכיו בראש מעייניה".
בדיעבד רבים טענו שתפיסת הממלכתיות של בן־גוריון הייתה קיצונית מדי. כך גם בעיניך?
"במובנים מסוימים בוודאי שכן. היא גרמה למעשים אלימים כמו הסזון, הטבעת אלטלנה, פירוק כפוי של הפלמ"ח, ואפילו צעד פחות מוכר כמו שבירת שביתת הימאים ב־1951 באמצעות חיילי צה"ל, באמצעות גיוס הימאים לשירות מילואים בצה"ל. אבל מי שמתבונן בכל שורת הצעדים האלה חייב גם לראות את ההקשר: מדובר במדינה בהתהוות או בשלביה הראשונים, כאשר היא נמצאת במצבים מאוד קיצוניים – בהתחלה מצב מלחמה קשה, וגם לאחריה מציאות ביטחונית וכלכלית מאיימת מאוד. במצב כזה אין פלא שכל ערעור על השלטון נתפס כערעור מסוכן, ולכן גם התגובה החריפה. ועם כל זה, בבחינה השוואתית של מדינות במצבים ראשוניים דומים, אפשר לומר שהאלימות בימי הבראשית של החברה הישראלית הייתה מוגבלת למדי, ובמשך השנים היא עוד הלכה ופחתה, גם כשמביאים בחשבון אירועים חריגים כמו רצח רבין".
אגב, הוא אומר, "ההנהגה הציונית בלטה בהבנתה את חשיבות הדמוקרטיה אפילו יותר מהציבור הרחב, ובן־גוריון בלט בזה אפילו יותר מאחרים. בתוך תנועת העבודה היו זרמים שחשבו שהאליטיזם החלוצי מצדיק גם זכויות יתר, באופנים שמזכירים את המצב היום (קידר מכוון להודעות הטייסים ואנשי היחידות המיוחדות על אי־התייצבות למילואים; י"ש). ב־1944 באו לבן־גוריון יצחק טבנקין וישראל גלילי, ראשי 'אחדות העבודה', וטענו: 'אנחנו בתנועה הקיבוצית אמנם מיעוט במפא"י, אבל מיעוט חלוצי שיש לו הזכות לקבוע בעצמו מתי יישמע לרוב'. בן־גוריון ענה להם: 'כל הגשרים בינינו נשרפו'. מכאן נולד הפילוג הגדול במפא"י. שני סוגי העמדות האלה, גם זו של טבנקין וגלילי וגם זו של בן־גוריון, ניכרות גם בשיח הנוכחי.
"נושא גזיזת הפאות, למשל, לא נולד כיוזמה שלטונית אלא מיוזמה של פקידים, אפילו מדרג די בינוני, שחשבו שזו הדרך הנכונה ליישם את התפיסה של 'היהודי החדש'. בן־גוריון עצמו היה מזועזע מכך. בכינוסים של מפא"י בעניין הזה הוא הגדיר את גזיזת הפאות כ'מעשה חמס', ובאמירה כמעט נבואית הוא אומר להם בעצם, בתרגום שלי: גם אם אינכם מוכנים להכיר בחרפה המוסרית של המעשה, הרי שגם מבחינה פוליטית מדובר במעשה שיגרום לנו לאבד את השלטון – אם לא היום, הרי בעוד שלושים שנה".
בין הפנתרים השחורים לש"ס
מתוך אותה גישה, המנסה לתת למושגי היסוד של הממלכתיות רקע והקשר השוואתי, מתייחס קידר גם לרעיון כור ההיתוך, שביקש לעצב אתוס בסיסי אחיד לחברה: "כור ההיתוך הוא לא אתוס, אלא צורך קיומי של חברת מהגרים. גם מהגרים יהודים שהגיעו לארה"ב או למקומות אחרים בעולם נדרשו ושאפו להשתלב בסביבה המקומית. הם למדו את השפה, ולעיתים קרובות גם שינו את שמותיהם לשמות שיהיו דומים לאלו שהכירו בסביבה. מכיוון שהיישוב היהודי שאליו הגיעו עולי ארצות המזרח היה ברובו אשכנזי ובעל אוריינטציה אירופית, זו הייתה התרבות שאליה העולים היו מבקשים להשתלב גם אלמלא הדבר נכפה עליהם. למען האמת, חלק גדול מעולי ארצות המזרח, ששלושה מתוך ארבעת סביי נמנים עליהם, ראו בעצמם את התרבות האירופית כתרבות עדיפה".
אז מה גרם להתפרקות האתוס הממלכתי?
"קודם כול חשוב לומר שהוא לא התפרק – עובדה שעד היום כולם מדברים על חשיבותו – אלא נחלש. והוא נחלש מצירוף של כמה סיבות: הסיבה הבסיסית היא המעבר מחיים של מדינה הנלחמת על עצם קיומה למדינה שמקיימת חיי שגרה ויכולה להרשות לעצמה לחשוב יותר על צורכי הפרט. מעבר לכך, הוא נחלש בגלל היחלשות מדינת הרווחה והאתוס הסוציאל־דמוקרטי. זה קרה במקביל להיחלשות מדינת הרווחה גם במקומות אחרים במערב ואימוץ רעיונות ניאו־ליברליים, בנוסח מרגרט תאצ'ר שאמרה 'אין דבר כזה 'חברה', יש רק מארג של גברים, נשים ומשפחות'.
"סיבה נוספת הייתה פוליטיקת הזהויות, שהיתה לה חשיבות רבה בהצבעה על כך שקבוצות מסוימות באוכלוסיה – שחורים בארה"ב, ערבים בישראל, נשים בכלל – פגיעות יותר מאוכלוסיות אחרות, ויש צורך מיוחד לשמור על זכויותיהן. אבל במשך הזמן שיח הזהויות הפך לגידול פרא מטורלל, שמבטל לחלוטין את האינטרס הכללי לטובת האינטרס המגזרי. קח למשל את ההבדל בין 'הפנתרים השחורים' לתנועת ש"ס. הפנתרים השחורים לא באו בשם שיח עדתי, למרות שרובם היו יוצאי צפון אפריקה. הם דיברו על אתוס כללי של מדינת רווחה ודאגה לכל החלשים, ואכן השפיעו מאוד על התרחבות מדינת הרווחה במהלך שנות השבעים. ש"ס, לעומת זאת, יצרה שיח שאומר 'אנחנו דואגים רק לאנשים שלנו'".
היית אומר שגם השיח הליברלי על רב־תרבותיות תרם תרומה משמעותית לירידת האתוס הממלכתי?
"לאו דווקא. הפגיעה בממלכתיות נגרמה בעיקרה מהתהליכים הסוציולוגיים שתיארתי קודם, והייתה קורית גם אלמלא התפתחות הגישה הרב־תרבותית. אבל אין ספק שתפיסת הרב־תרבותיות נתנה לכל הקבוצות המגזריות לגיטימציה להתחפר בשיח הזהויות".
במצב המקוטב של החברה הישראלית, אתה חושב שאפשר עוד לחזור לשיח ממלכתי?
"לא רק שאפשר, אלא שאין שום ברירה אחרת. אי אפשר שלא לחזור לתפיסה ממלכתית. הרי אפילו אם נאמץ חלילה את תפיסת הקנטונים, בסופו של דבר נצטרך איזו מסגרת־על שתיישב גם בין הצרכים השונים של הקנטונים".
אז איך מטפחים מחדש את הממלכתיות?
"קודם כול צריך ליצור מודעות לקיומו של האתוס הממלכתי בהיסטוריה שלנו, ולהישגים שהגענו אליהם בזכותו. קח למשל את הסטטוס־קוו המושמץ בין דתיים לחילונים. אגב, טעות לחשוב שהוא נולד על ידי בן־גוריון כוויתור לחרדים לקראת הקמת המדינה. כבר הרצל ואחד העם, בראשית ימי התנועה הציונית, התחייבו, כל אחד בנפרד, לרבני רוסיה שלא יהיו כינוסים ציוניים בשבתות וחגים, שהמטבחים בתנועה הציונית יהיו כשרים, ושתנועה הציונית לא תעסוק כלל במדיניות של תרבות וחינוך אלא רק בתחום המדיני. רק עניין הנישואין והגירושין נוסף אצל בן־גוריון.
"הוויתורים של הרצל, ואחר כך של בן־גוריון, הם שהפכו את הציונות לתנועה בעלת מוטת כנפיים רחבה ואפשרו לה להשיג את ההישגים שהגיעה אליהם. לכן חשוב להבהיר גם היום שאתוס ממלכתי הוא לא רק היחיד שיאפשר לנו להגיע להישגים לאומיים, אלא שהוא גם איננו עומד בסתירה לטיפוח הצרכים של המגזרים השונים. אדרבה, במידה רבה הוא זה שמאפשר את מילוי הצרכים של המגזרים, מפני שהוא מונע מצב של תחרות אלימה על המשאבים ויוצר חלוקת משאבים עניינית יותר. חוקה יכולה אולי לעזור, אבל היא בהחלט לא העיקר. העיקר הוא ההכרה בחשיבותן של קואליציות רחבות והערך של הפשרות ביניהן. ממש כמו אצל הרצל ובן־גוריון".
