הרב וסרמן מתאר הדרה מכוונת של אנשי הציונות הדתית מעמדות מפתח בציבוריות ובתרבות הישראלית, ומייחס את ההדרה לעמדה עוינת של האליטות החילונית כלפי הדתיים הלאומיים. באופן אירוני הוא פותח את המאמר בציטוט משיר של חנן בן־ארי, אמן דתי שהקינה שלו על חורבן היישובים היהודיים בחבל עזה הושמעה בתדירות גבוהה בתחנות הרדיו החילוניות, ושממלא אולמות בקהל חילוני ודתי כאחד.
בשנים האחרונות היינו עדים להופעתם של ראש ממשלה דתי, מפכ"ל משטרה דתי, יועמ"ש דתי, עיתונאים דתיים, שופטי בית משפט עליון דתיים (ומתנחלים), מגישי טלוויזיה ורדיו דתיים, תוכניות טלוויזיה וסרטים שיצרו אמנים מהציונות הדתית והמתארים את חייהם של יהודיים דתיים במדינת ישראל. פרופסורים דתיים מוערכים במסדרונות האוניברסיטאות, וסטודנטים דתיים ולא־דתיים לומדים מהם. אמנם לא היה (עדיין?) רמטכ"ל דתי, אבל להבנתי אין עדות להדרה מכוונת של אנשי הציונות הדתית, ואם כן, היא נכשלת.
הרב וסרמן מייחס את ההתנגדות הזאת לשנאה ולעוינות לא עניינית של אליטות חילוניות. אולם הוא אינו נותן ביטוי לאפשרות של התנגדות עניינית או מחושבת לאג'נדה הדתית־לאומית. קיימת, כמובן, שנאת חילונים כלפי דתיים (וגם ההפך), אך קיימת גם התנגדות למפעל ההתנחלויות, וחשש מתוצאות מסוכנות אפשריות של שליטה ישראלית על מיליוני ערבים שאינם אזרחים, שחלקם מוכנים למאבק חמוש נגד מדינת ישראל ואף לטרור של מתאבדים. כלום אין חשש ששילוב בין דת, כוח ומדינה יכול להפוך את התורה לקרדום לחפור בו ולמושא לעסקנות רדודה ומאבקי כוח קטנוניים? הרב וסרמן שם את המילה "משיחיים" בגרשיים. האם הוא סבור שאין מגמה משיחית באידיאולוגיה הציונית־דתית? האם התנועות המשיחיות בהיסטוריה היהודית הביאו לתוצאות חיוביות בלבד?
בימים אלה של שיח ציבורי מתלהם, אל לנו להוסיף שמן למדורה. אין ספק שיש שנאת חינם שמשתוללת, מצד כל העמדות והמגזרים. אבל יש גם חילוקי דעות כנים שמבוססים על תפיסות עולם שונות, הבדלים באורח חיים, ראייה אחרת של המציאות וערכים סותרים. לא הכול נובע מעוינות.
