"אצלנו, בהודו, האלות חזקות מן האלים. יש אנרגיה נשית, שאקטי, בכל היקום. יש שני סוגים של אלות: האלות הרחומות והאימהיות, שהן אלות נשואות. אבל יש גם אלות מפחידות כמו דורגה או אלות כפריות. הן מזוהות עם מלחמה ונקם, והן אלות רווקות".
כאשר מַדהוּ קישוואר בת ה־72 מזכירה בשיחתנו את האלות הרווקות, ברור שהן מעניקות לה השראה. קישוואר מעולם לא נישאה, ולא שחסרו לה מחזרים מכובדים. היא מכנה עצמה "חצי סאניאס" (פרוש מתבודד) ובחרה להקדיש את חייה לאלה הנשית הלאומית של הודו, Bharat Mata, כלומר לנשות הודו.
קישוואר כונתה "אם הפמיניזם ההודי" ו"קייט מילט ההודית" (על שם פמיניסטית אמריקנית ידועה). הביטאון הפמיניסטי Manushi, שהקימה בשנת 1978 עם ידידתה רות ואניטה, נחשב למשפיע ביותר בתחומו ולקובע טון בעבור פעילוֹת פמיניסטיות בכל דרום אסיה. זוכה פרס נובל לכלכלה, הכלכלן ההודי אמרטיה סן, כינה אותו "פורץ דרך". קישוואר זכתה לאהדה רבה בחוגי האינטליגנציה ההודית דאז, וכתבה באותן שנים מאמרים הנחשבים קלאסיים עד היום, כגון מאמר המנתח את מעמד האישה בחזונו של מהטמה גנדהי, ואת נשיותו של גנדהי עצמו ותנועות המחאה הבלתי־אלימות שהפעיל.
אך לא אישה כקישוואר תתענג על אהדת הקהל. בראשית שנות התשעים היא בחרה לעזוב את מחנה השמאל ולערוק לימין. הצעד הזה לא התקבל בברכה בקרב עמיתותיה, ורובן ניתקו ממנה מגע תוך מאבקים ארסיים. עם ניצחונם הסוחף של ראש הממשלה נרנדרה מודי ו"מפלגת העם ההודית" בבחירות 2014, פרסמה קישוואר ספר, פרי מחקר עצמאי, ובו זיכתה את מודי מהאישומים שהוטחו בו על התנהלותו כמושל גוג'ראט בעת הפרעות שהתחוללו במדינה בשנת 2002 – הכתם הכבד ביותר שדבק בו. הספר כולל רשמים מריאיון אישי שערכה עימו לאחר היבחרו, וקישוואר מתארת אותו כדמות מופת. ספר זה קיבע את מעמדה כאושיית ימין.
קישוואר תמיד התגאתה במסורת הרוחנית שלה וראתה בה מקור חזק להעצמת נשות הודו יותר מאשר שיח הזכויות האוניברסלי. השיח הפמיניסטי שבפיה רווי בדימויים מן המסורת, ומתרפק על דמויות נשיות מן ההיסטוריה ההודית
כיום היא מרבה לעסוק בפולמוסי טוויטר כנגד המוסלמים והאסלאם. ברקע נמצא גם סיפור משפחתי: עם חלוקת הודו, בשנת 1947, משפחתה ההינדית נסה על נפשה מפשוואר, כיום מעוז טליבאן בפקיסטן, והתמקמה בדלהי. "אדם עם רקע כמו שלי בהכרח ייטור איבה למוסלמים", הודתה באוזניי. כאשר שאלתי לדעתה על התופעה הקשה של המתת עוברים ממין נקבה, שבעקבותיה נאסר בחוק ההודי לדווח על מין העובר בבדיקת אולטרסאונד, היא האשימה בתגובה את האסלאם כדת שהשתלטה על הודו והפיצה יחס משפיל לנשים, זאת בניגוד לדתות הודו השורשיות, התומכות לדבריה בנשים.
המעבר האידיאולוגי שביצעה קישוואר היה כרוך בפנייה חדה נגד העולמות שהיא גדלה ופועלת בהן כל חייה. האקדמיה ההודית תמיד הייתה מרקסיסטית־קומוניסטית, וקישוואר למדה היסטוריה הודית באוניברסיטאות העילית למדעי הרוח והחברה – אוניברסיטת ג'ווהרלל־נהרו, וקולג' הנשים "מירנדה האוס", שהם גם מוסדות דגל שמאליים. כל חייה היא נושאת במשרות אקדמיות בתחומי מדעי הרוח ולימודי הודו.
מבקריה המוסלמים והשמאליים רואים בה מומרת קנאית שהרחיקה למחוזות של שיח שנאה. אך מעבר לקטטות הטוויטר, כאינטלקטואלית ותיקה פועלת קישוואר בבמות הימין המכובדות ביותר בהודו, וזוכה להערכה בקרב האינטליגנציה הימנית הצעירה. יהא אשר יהא השיפוט הערכי של אמירותיה הפוליטיות, איש לא יוכל לקחת ממנה 45 שנים של פעילות פורצת דרך למען נשות הודו.
נגד הזרם
בשיחה שקיימנו בדירתה הצנועה בשכונת סאריטה ויהאר בדלהי, התברר לי שגם בגובה של כמטר ושלושים, קישוואר היא אישה אימתנית, כמו האלות האהובות עליה. במשך כשעתיים וחצי היא חייכה כפעם אחת. חדה כתער, וללא ספק אחת הנשים העצמאיות יותר בדעתן שאי פעם אפגוש. חשתי שהדמות שראיתי נאמנה לחלוטין לזו שהכרתי מכתיבתה ומקריאה על מאבקיה הציבוריים.
ביקשתי להיפגש עם קישוואר גם בעקבות הדמיון הרב שזיהיתי בין תפיסת עולמה הפמיניסטית לפמיניזם הדתי בארץ בכלל, ולחשיבה פמיניסטית קבלית בפרט. קישוואר מסרבת כיום להגדיר עצמה פמיניסטית, אף שהייתה בין מובילות המחנה. במאמר שפרסמה בשנת 1990 תחת הכותרת "מדוע אינני פמיניסטית" היא הסבירה זאת בשורה של נימוקים, שאולי לא יהיו זרים גם לנשים דתיות בישראל.
לדבריה, הפמיניסטיות המערביות היו כוח קולוניאלי בהודו. הן ייצגו מעמד גלובלי ושבע במימון זר, וקידמו מאבקים שהיו לא־רלוונטיים לחלוטין לאישה ההודית המצויה, והתכתבו רק עם שכבה דקה של אקדמאיות הודיות. לא הייתה להן הבנה ועניין בהודו הממשית ובנשותיה, זולת במאבקי בוטיק של להט"ביות הודיות או "פמיניזם של עולם שלישי", שם קוד למלחמת המעמדות המרקסיסטית. למרות הנוכחות המרקסיסטית הבולטת בהודו, כיום קישוואר מזדהה עם ליברליזם ומתנגדת להתערבות ממשלתית מרובה. בהתערבות זו היא רואה סוג נוסף של רודנות המונעת מנשות הודו לפרוץ תקרות זכוכית.
קישוואר מתארת בלגלוג שיחות עם פמיניסטיות שבהן נשאלה כמה אלמנות במשפחתה שרפו עצמן למוות בטקס הסאטי. טקס זה היה לסמל הברבריות ההודית בעיני הכובש הבריטי, שניהל נגדו מאבק עיקש במאה ה־19. אך כפי שיודע כל מי שלמד את תולדות הודו, כבר אז היה זה מאבק סמלי בעיקרו, נגד טקס נדיר שכמעט לא התבצע בפועל.
הימין הדתי הישראלי עשוי למצוא עולם ערכי משותף עם הימין ההודי וההוגים הצומחים בערוגותיו. במפגש ייחודי זה עשויים לפרוץ עולמות שמרניים, לאומיים, דתיים וקבליים, באופן שאינו מתאפשר בבמות מערביות
הלוחמנות הפמיניסטיות אף היא מקוממת את קישוואר. בעיניה, הפמיניזם המיובא יצר נשים קנאיות וחד־ממדיות, והיא מתנגדת לחלק ממאבקי הדגל שלו. בשיחה עימי תיארה בזעזוע את המאבקים נגד מוסד המשפחה ואת שנאת הגברים בחוגים אלו. אין לה כל רצון לפרק ולהנדס מחדש את מוסד המשפחה, מדגישה קישוואר. יתרה מזאת, היא מאמינה שעוד יותר מהמשפחה הגרעינית, המשפחה המורחבת מקנה לילדים חִברות עשיר ורשת תמיכה חזקה להורים ולילדים. כהיסטוריונית היא מציינת שגברים הודים תמיד לחמו למען הנשים, וחלק מהמאבקים החשובים ביותר התנהלו ועודם מתנהלים בשיתוף מלא עם גברים, ממהטמה גנדהי ועד למחוקקים ואינטלקטואלים בזמננו. מלחמת המינים נראית לה אפוא ייבוא מזיק.
כמי שגרמה עוד בצעירותה לביטול תחרות מלכת יופי בקולג' הנשים שלה, צניעות ושמרנות מינית אינן מילים מגונות בעיניה. כיאה לאישה הרגילה ללכת נגד הזרם, קישוואר איננה חוסכת מילים חריפות כשהיא מתארת את אורחות החיים של נשות המעמד הגבוה ההודי ומבקרת את תנועת מי טו. לדבריה, "מי שמתעוררת אחרי חמש שנים או עשרים שנה ונזכרת שנוצלה מינית, כדאי להיזהר בתלונתה. בעולם הזוהר, נשים רבות מתקדמות בעזרת מיניותן. מי שמכבדת את עצמה לא תשתמש בגופה כדי למכור צמיגי מכוניות. את רצית להיות חפץ מיני, ואפילו לא התפטרת אחרי שקרה משהו. יש עורכות דין ועיתונאיות שמתקדמות בעזרת טובות הנאה מיניות. לדעתי, הפמיניזם הפך את הנשים האלה לחסרות אחריות. מלמדים אותן שיש להן 'זכות על גופן', אבל איפה האחריות לגופן? מדוע המשטרה ובתי המשפט צריכים להציל אותן אחר כך? נשות המעמד הגבוה מוזמנות למסיבות סמים יוקרתיות ורוקדות שיכורות ומסוממות בידיהם של גברים זרים מתחלפים. מישהו יכול לומר לי באיזה שלב התחילה ההטרדה? מה ציפית שיקרה במסיבות כאלה? חשבת שיש ארוחות חינם? זאת התנהגות חובבת סיכון".
נכס משלך
אחד ממאבקיה הציבורים הראשונים והממושכים של קישוואר עסק בסוגיית הנדוניה, שעמדה במוקד דיון נרחב וסוער בהודו. מאמריה בנושא זה קובצו, לצד מאמרים מכוננים נוספים מגיליונות "מאנושי", בשני ספריה (באנגלית), "לא בדרך המלך: חשיבה מחדש על צדק מגדרי לנשות הודו" (1998), ו"רפורמטורים קנאים וחוקים קטלניים" (2008). הבעיות החברתיות והכלכליות שיוצרים מנהגי הנדוניה ההודיים נידונו על ידי מתקנים חברתיים כבר מסוף המאה ה־19, ובעקבותיהן התקבל בשנת 1961 חוק האוסר על מתן נדוניה. אך כדרכם של חוקים שמבקשים לעקור מנהגים חברתיים מושרשים, הוא נותר אות מתה.
מתוך דיונים עם חברותיה החלה קישוואר לערוך מחקר מקיף של סיבות העומק לבעיות הנדוניה, כדי לגבש שיטה יעילה למאבק. כפי שתיארה במאמריה, בהודו דאז נחשבו בנות המשפחה למעמסה כלכלית שיש להיפטר ממנה. באותן שנים נשים טרם השתלבו בשוק העבודה העירוני, ובניגוד לכפר, שבו האישה נחשבה לפחות לזוג נוסף של ידיים עובדות, בעיר נדרש היה חתן עם פרנסה טובה כדי להבטיח רמת חיים סבירה. המטרה הראשית של הנדוניה הייתה אפוא קניית חתן מוצלח (ומי היה החתן המוצלח ביותר בשנות השמונים? הנדוניות הגבוהות ביותר הלכו לפקידים בכירים בשירות הציבורי; סכומי השוחד שפקידים אלו גבו הקנו להם עושר מופלג). הנדוניה לא עמדה לרשות הכלה לאחר חתונתה, וגם אם היא הגיעה עם תכשיטי זהב ובגדים יקרים, הם נלקחו ממנה לטובת בנות משפחת החתן. אם לא די בכך, עם צאתה מרשות אביה לרשות בעלה נושלה האישה מירושת הוריה, זאת בניגוד למסורת ההינדית.
מצבן של נשים רבות בהודו היה אפוא קשה מנשוא: לאחר שהושאו לגבר זר בלי שהוריהן שאלו את רשותן, הן מצאו עצמן חסרות רכוש ולא שותפו ברכוש בעליהן או בירושתו, שבאותן שנים עברה לילדים ולא לאלמנה. בהיותן חסרות מקצוע ופרנסה, הן חיו במעין שבי אצל משפחתו המורחבת של החתן, תלויות בגחמותיה, עד למקרים שבהם נאלצה האישה להתחנן כדי לקבל כסף לנסיעות או לקניית נעליים. לנשים היה ברור אפוא שגם אם חייהן יהיו בסכנה, אין להן לאן לחזור אם ירצו להתגרש. על פי ביטוי הודי המתייחס לאישה הנישאת, "אנו משלחים אותך היום באפריון כלולות, שרק גופתך תצא מן הבית ההוא". לעיתים קרובות, גם לאחר הנישואים ביקשה משפחת החתן לסחוט עוד כספי נדוניה, תוך איומים ואלימות כנגד הכלה. במקרי קצה זה נגמר ברצח.
הטריגר הממשי למאבק שניהלה קישוואר היה פרשת רצח בדלהי בשנת 1979, של אישה צעירה בשם ראווינדר קאור. בבית החולים, לפני מותה מכוויות, הספיקה הנרצחת למסור עדות למשטרה ולדווח שחמותה שפכה עליה נפט בעת שצפתה בטלוויזיה, וגיסתה הציתה אותה. למרות זאת קבעה המשטרה שמדובר בהתאבדות. באותן שנים, העיתונים בהודו דיווחו לעיתים תכופות על נשים שמתו מכוויות, תוך קביעה שמדובר בתאונת מטבח או התאבדות. תחקירים של "מאנושי" ושל ארגוני נשים נוספים העלו שלרוב מדובר היה ברצח בידי בן הזוג ומשפחתו. הבעלים לא היו מרוצים מגובה הנדוניה שהביאה הכלה, ולאחר שמאמציהם לסחוט כספים נוספים לא נשאו פרי, קמו על נשותיהם ורצחום, ושיחדו שוטרים לקבוע שמדובר בהתאבדות. נשות "מאנושי" ובנות בריתן ארגנו הפגנות גדולות מול תחנות משטרה ובמקומות שבהם אירעו מקרי הרצח, תחת הסיסמה "אל תיתנו נדוניה ואל תיקחו".
אחת ההצעות שהועלו אז הייתה להחמיר את הענישה על חוק איסור הנדוניה. קישוואר דחתה זאת על הסף. "מה התועלת בכך?", תהתה. "הרי במשפחותיהם של השוטרים, השופטים והמחוקקים, מנהג הנדוניה עדיין מתקיים באין מפריע. מדוע לחשוב שאות מתה נוספת בספר החוקים תפתור את הבעיה?"
קישוואר וחברותיה החליטו על צעד שונה: חרם חברתי על חתונות שבהן תינתן נדוניה. אך בשנים הבאות הבינה קישוואר עד כמה גם הרעיון הזה התנגש חזיתית במציאות. במאמר רפלקטיבי שכתבה לימים סיפרה שמנהג הנדוניה היה כה מושרש, שאפילו פעילוֹת מאנושי לא נענו לקריאתה, ורק במשפחתה ואצל מספר חד־ספרתי של חברות קרובות קיימו חרם על חתונות עם נדוניה. מכל מקום, במשך 13 שנה לא פקדה קישוואר אף חתונה מחוץ למשפחתה הקרובה.
קישוואר הבינה שאף חוק לא יצליח להתגבר לבדו על מציאות חברתית כה מושרשת, ולצידו יש צורך בחינוך רב שנים ובעידוד רפורמות חברתיות מלמטה. היא הבינה שכדי שיוכלו לעמוד בזכות עצמן, נשים צריכות להיות בעלות רכוש משלהן. בהתאם לכך, היא ביקשה שהמחוקק לא יאפשר לנשל נשים מירושת האב ולא מירושת הבעל, וכי כל צוואה המנשלת נשים תיחשב לא חוקית בידי בית המשפט. עוד היא תבעה שבנות הבית יהיו רשומות כשותפות חוקיות בעסקי המשפחה, ותחלוקנה ברווחים עם הבנים. מעל הכול היא דרשה שבנות הודו תקבלנה חינוך מלא והכשרה לשוק התעסוקה. בלי זה, הן לעולם לא תעמודנה בזכות עצמן.
מגבלות המונותאיזם
בשעה שבנות בריתה לשעבר מן המערב נוהגות לתקוף את המסורות המונותיאיסטיות ואף את א־לוהי המקרא כשורשי הפטריארכיה; וכאשר הפמיניסטיות ההודיות והאינטליגנציה הסוציאליסטית נוהגות לבקר את המסורת ההודית כמקור לדיכוי על בסיס קאסטה, מעמד ומגדר – קישוואר בחרה בדרך אחרת, של עשיית שימוש נרחב בשפת התרבות המקומית והדת.
קישוואר תמיד התגאתה במסורת הרוחנית שלה וראתה בה מקור חזק להעצמת נשות הודו יותר מאשר שיח הזכויות האוניברסלי. השיח הפמיניסטי שבפיה רווי בדימויים מן המסורת, ומתרפק על דמויות הוד נשיות מן ההיסטוריה ההודית: המשוררות האקסטטיות של תנועת הבהקטי, רני לאקשמיבאי – מלכה שהייתה סמל המרד נגד הבריטים בשנת 1857, וכמובן אלות. בפעילותה למען רווחתן של נשות הכפר השתמשה רבות בדמותה של האלה לקשמי, אלת העושר והפריון, ועודדה חגיגות לכבודה כדי לעודד יחס ראוי לנשים.
"מעולם לא עסקתי ב־Hindu Bashing", אומרת קישוואר, מציינת ביטוי מוכר שעניינו ניגוח הימין ההודי והמורשת ההינדית, בעיקר באקדמיה. "פעם הייתי אתאיסטית, וגם כיום, אל אישי והשגחה פרטית נראים לי רעיונות ילדותיים ובלתי מדעיים. אני נאבקת עם האל, עם קרישנה עצמו, לא רק עם ארג'ונה. האל אינו אישיות והוא מתגלה בכול, אפילו בג'וק. פולחן אדם נראה לי ראוי, במיוחד פולחן ההורים, שהוא גבוה מפולחן האל והאלה" (האמונה ההינדית מזהה אלוהות בבני אדם, כמו גם בכל הברואים, כזו שניתן גם לערוך לה פולחן; י"ר).
במשך שנות פעילותה הייתה קישוואר מיודדת עם פמיניסטיות יהודיות רבות, אך לדבריה אני היהודי הדתי הראשון שפגשה. ברי לי שלמרות האהדה העזה לישראל בימין ההודי, חיבור מעמיק עם פמיניסטיות דתיות מישראל לא יעבור ללא דיון. בעקבות הכיבושים ההיסטוריים של האסלאם והנצרות בתת־היבשת, ההינדים מסויגים מ"דתות אברהמיות", ביטוי בעל מטען שלילי בהודו. קישוואר מטעימה באוזניי: "המונותאיסטים מאמינים שהאדם נברא בצלם האל, אך המשורר ההודי טולסי דאס אמר שבני אדם חוזים בצלם האל דרך נטיות נפשם האישיות. המונותאיסטים חסרי דמיון. הם חושבים שיש רק דרך אחת לעבוד את האל, מתוך יראה ופחד מן הגיהנום. אנו מאמינים בעבודה מאהבה".
פמיניסטיות דתיות ממשיגות את עולמן הפמיניסטי לעומת הפמיניזם המערבי החילוני, אך פמיניסטיות הינדיות ממשיגות את תפיסותיהן המגדריות גם לעומת המורשת המונותאיסטית. לשיטתן המונותאיזם הוא דיכוטומי, עריץ, מתנשא על הטבע ושונא אותו. לעומתו, דתות הודו הן הוליסטיות, מכילות, אימננטיות ואוהבות טבע. לכאורה יש כאן התנגדות אינטלקטואלית־אלילית למונותאיזם פשטני. אך ציונים־דתיים האמונים על מושגים מעולמו של הראי"ה קוק כגון "קדושה שבטבע", "עליית השכינה" ומונחי האלוהות המגדריים של קבלת האריז"ל, יאמרו שדווקא כיום, עם שיבת ציון, אל לנו לחשוש מבירור מושגים אלו, העלאתם ותיקונם. אדרבה, העיסוק בהם הוא חזית העבודה הרוחנית של זמננו.
חטאו של האל ראמה
דוגמה לאופן שבו קישוואר מפרשת מחדש את המיתוסים ההודיים לטובת נשים, הוא מאמרה "כן לסיטה, לא לראמה!". היא צוללת שם לעומקו של אפוס הראמאיאנה הפופולרי על גרסאותיו השונות, ומתעמקת בדמותם של הגיבור והגיבורה, האל ראמה ואשתו האלה סיטה. לכאורה, סיטה, גלגולה של האלה לקשמי ודמות האישה האולטימטיבית, היא אישה כנועה מאוד. בעלה, ראמה, מקנא לה לאחר שנחטפה ושהתה בשבי אצל השד ראוונה, ודורש ממנה לעבור באש כדי להוכיח את תומתה. לאחר שסיטה עוברת את מבחן האש הוא עדיין לא מאמין לה, ומגרש אותה ליער בעודה בהריון. בסוף העלילה, לאחר שראמה מבין שסיטה תמיד שמרה לו אמונים והיא אם ילדיו, הוא פורץ בבכי אך מסרב לקבלה בחזרה. במעשה אחרון של ייאוש מכריזה סיטה שאם טהורה היא תבלע אותה האדמה, וכך קורה.
קישוואר מסרבת לקבל את הקריאה הרגילה של סיטה הכנועה וראמה החף מפשע. ראמה הוא האל הנערץ על הימין ההודי, אך קישוואר מתעקשת שהתנהגותו הייתה בלתי תקינה, ודווקא סיטה פעלה ללא רבב. בעיניה, העובדה שסיטה קיבלה עליה את הדין מצביעה לא על כניעתה, אלא על עוצמתה ומסירות נפשה. היא לא סטתה לרגע מן הדהרמה והסדר הקוסמי, גם כשראמה סטה ממנה ופגע בה קשות לכל אורך הדרך. סיטה היא מופת של עוצמה נשית, שאקטי, של אדם המתמסר לאמת גם במחיר אישי כבד. לפי קישוואר, סיטה היא דמות המופת האמיתית בראמאיאנה, וראויה להערצת נשות הודו. היא אינה סמל לכניעה וסבל נשיים, אלא "צדיקת יסוד עולם", המחזיקה את הדהרמה והסדר הקוסמי בעולמנו המעורער.
האם קישוואר עשויה להיות בת ברית לרבניות במדרשות ישראליות? מעבר ליחסים הטובים בין הממשלות, לא סוד הוא שהקשרים האישיים בין ישראלים להודים מצויים במגמת פריחה. המפגש החדש בין שני העמים העתיקים מכיל גם מפגש אינטלקטואלי ורוחני. בעיניי, הימין הדתי הישראלי עשוי למצוא עולם ערכי משותף עם הימין ההודי וההוגים הצומחים בערוגותיו. אל לנו להשלות את עצמנו לגבי מעמד האישה או רמת החוק והסדר בהודו העכשווית. עם זאת, מדובר במדינה עולה עם אליטה גלובלית עצומת ממדים, מוכשרת והישגית, ובעלת פתיחות וסקרנות כלפי ישראל. במפגש ייחודי זה עשויים לפרוץ לקדמת הבמה עולמות שמרניים, לאומיים, דתיים וקבליים, באופן שאינו מתאפשר בבמות מערביות.
