אכן היה זה מחזה של שממה מוחלטת, מצד אחד היה הר המלח של סדום, שחוק ומשונן, עם העמוד הבולט עליו שלפחות הזכיר לנו את השואה שירדה כאן על המישור. עמוק מתחת לבוץ השמנוני טמונות חורבותיהן של שתי הערים בישות־המזל סדום ועמורה. שום ציפור לא ערבלה בכנפיה את האוויר הדליל שדרכו הטילה השמש את קרניה היוקדות על פני הים המסתורי שעליו צפנו, שהוא לבדו מכל מעשיו של הבורא אינו נושא בתוכו חיים כלל (ויליאם פראנסיס לינטש, מסע מחקר אל הירדן וים המלח, עמ' 216).
המפגש עם סדום ב־1848, מהמקומות הצחיחים בארץ, הותיר את רישומו על לינטש, חוקר ארץ ישראל. שנה תמימה נמשכו מחקרו והרפתקאותיו בארץ ישראל. סירותיו העשויות נחושת וברזל שטו ומדדו את אורכו, עומקו ואיכות מימיו של נהר הירדן, אך מטרת המסע הייתה דרומו של ים המלח. התיאורים מצמררים. נחישותו, תושייתו ותעוזתו של הקצין האמריקאי היו לשם דבר. ומֵצַר הים בין אגנו הדרומי לאגנו הצפוני נושא עד היום את שמו, מצר לינטש.
כמו נוסעים רבים בתקופתו, תיאר לינטש את תחלואי הארץ והבחין היטב בסימני מהפכת סדום ועמורה, "שואה שירדה כאן על המישור". מעבר לאירוע היסטורי, יש במהפכת סדום ועמורה תמרור נצחי ואזהרה לחברה האנושית:
וְאָמַר הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר יָקוּמוּ מֵאַחֲרֵיכֶם וְהַנָּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבֹיִים אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ (כט, כא-כב).
סיפורה של סדום נודע בעולם, כפי שמפרש רבי עובדיה ספורנו: "אין זה מקרה אלא אצבע אלוהים, שהרי עשה בה כמו שעשה בסדום, שנודע שהוא הפך אותה".
סרגל הרוע
על מה ולמה "הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ" את סדום ועמורה? "עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת? מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?" (כט, כג). מהו החטא שבעטיו נענשו סדום ועמורה והפכו למשל ולשנינה? היכן ההלימה בין חטאו של היחיד, "שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ" (כט, יח), או "מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט", לחורבנן של ערים שלמות? ובמילותיו של החזקוני: "וכי בעוון יחיד יקצוף הקב"ה על כל העדה?"
לא מעט ערים נחרבו בתורה עד ימיו של משה, ועדיין סדום ועמורה הן סמלים שדרכם מזהיר משה את העם לבל יפרו את הברית: "וְהִבְדִּילוֹ ה' לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה" (כט, כ). לא רק משה, גם יחזקאל ימדוד את חטאות ירושלים בסרגל הרוע של סדום: "חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי ה' אִם עָשְׂתָה סְדֹם אֲחוֹתֵךְ הִיא וּבְנוֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר עָשִׂית אַתְּ וּבְנוֹתָיִךְ. הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (טז, מח-נ).
חוסר ההלימה בין "שלוות השקט" ובין "יד עני ואביון לא החזיקה" צועק לשמיים:
אנשי סדום לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקב"ה. אמרו, וכי מאחר ש"אֶרֶץ מִמֶּנָּה יֵצֵא לָחֶם וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ" (איוב כח), למה לנו עוברי דרכים שאין באים אלינו אלא לחסרנו [מממוננו]? בואו ונשכח תורת רגל מארצנו (סנהדרין קט, א).
זו לא סתם החלטה של אדם כזה או אחר, וגם לא היסחפות אחר שוליים קיצוניים. זו החלטה של ציבור שלם, כלל תושבי העיר: "הכריזו בסדום ואמרו: כל מי שהוא מחזיק ידי עני ואביון וגֵר בפת לחם, ישרף באש" (פרקי דר' אליעזר כה). בהחלטה זו יש חוסר הלימה בין הברכה שניתנה לסדום, ובין אי היכולת לחלוק את הברכה עם הכלל, ובמיוחד עם עוברי הדרך:
העיר סדום קרובה לים. בימי קדם היתה עיר מבורכת בפרותיה ובריבוי עריה, אבל עכשיו שרפה כל ארצה. אומרים שבגלל עוונותיה נשרפו תושביה על ידי קרניים, ובאמת נשתיירו עדיין עקבות של האש האלוהית וצילן של חמש ערים. עד כדי כך מתאשרות האגדות על ארץ סדום על ידי מראה עינים (יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים ברומאים, ד, ט).
אחריותו של היחיד
מהיכן מתחילה חטאת העיר, אם לא מפרטים המאפשרים את הנורמה הקלוקלת:
"וַתַּבֵֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו" – ר' יצחק אמר, שחטאה במלח באותו הלילה. שבאו המלאכים אל לוט מה היא עושה, הולכת אל כל שכנותיה ואומרת להן תנו לי מלח שיש לנו אורחים, והיא מכוונת שיכירו בהן אנשי העיר, על כן "וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח" (בראשית רבה נא, ה).
נחזור לר' חזקיה בן מנוח, החזקוני, בן המאה ה־14 בצרפת:
"גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ" – מה ענין מלח לגופרית? אלא אין לך דבר העומד בפני אש יותר ממלח, ואין לך דבר כלה על ידי אש יותר מגופרית. לומר לך: אם קיימו את התורה, היו עומדים לפני כמלח זה שאין האש אוכלתו, עכשיו שלא קיימוה, האש שהתורה יוצאת ממנו תאכלם כגופרית.
הנה הקשר בין פעולות היחיד לחורבן טוטאלי. בשונה מלינטש, שתיאר את סדום ועמורה כ"שתי ערים בישות מזל", המסר ברור: המקיים את התורה, אין האש אוכלתו והרי אַתֶּם כקולקטיב "נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱ־לֹהֵיכֶם" (כט, ט). האדם הבודד ש"בשרירות ליבו הולך", בכוחו להחריב ערים ולהמיט שואה.