שם, פה, לרגלינו, נמסו גוונים בריחות הפח הנשרף הצלוי בשמנו, ערבוביה נוראה. ומתוכם ריח מיוחד נוסף בנפרד, כאילו מתנשא… צל צלמוות אפור בעלטה הכללית. צל? לא! צלם! בני אדם. מנסה המוות לבלול את צלמם במיתת האבן והפח. ואילו הם נמצאים, נוכחים, עד מוות… הארץ לא כיסתה את דמם, עדיין לא. היא מעכבת את הגופות עלי אבניה.
חסרות הזרועות החופרות, וקבר אין, עדיין לא. מסבירים לי שחוליות של החברה קדישא תגענה על עשרות חייליהן לשים קץ לחילולם וקיללתם של האל־פנים הנושאים עיניהם מרום בשתיקה שאין לה כפרה. עשרות אנשי חברה קדישא של צה"ל יגיעו מחולות סיני להמשיך בעבודת הקודש, שם עבדו יום וליל.
"אויבינו תנצח!". כל אדם ירכין כאן ראשו לבכות מרה את פועלו־ניצחונו בגיהינום זה. והלילה בסוכתי, נופי היום חולפים וחוזרים לנגד עיניי כאתגר משתק וכואב. היה עליי לעורר את כל מרצי כדי לצאת ממעמקי חלום הבלהות. התחזקתי בכל אומץ ליבי כדי לשוב לתפילתי ולמחשבותיי על משה, וסתם לזוז… העודני חי?…
פותח אני ספר תפילתי דווקא בשלושה־עשר עיקרים, בפרקי "אני מאמין". בליל זה של משה, חש אני עצמי כה הרוס מהתוהו ובוהו שראו עיניי בצפון… עליי לשים קץ לסחף הפנימי … עליי להיתלות בשארית כוחי באמונתי, בחותמו של משה, נצח.
שלושה־עשר עיקרים של המשה השני, הרמב"ם, לפניי. אני קורא וחוזר ומשנן אותם. ובלי משים, בהגיעי לעיקרים שבע, שמונה, תשע, עולה מאי־שם של ילדותי, בעת היותי על ברכי אבי מורי ז"ל, לחן בצלילים חד־גוניים, לחן מתמשך, עולה ויורד, הולך וגובר. אני שר את העיקרים של הרמב"ם לעצב מחדש את פנימיותי. אני שר, הולך ומרים קולי לרַצֵף את קרקע נשמתי המרוקנת, הקרקע האנוסה של נשמתי: "אני מאמין באמונה שלמה שנבואת משה רבנו עליו השלום הייתה אמיתית, ושהוא היה אב לנביאים, לקודמים לפניו ולבאים אחריו… שכל התורה המצויה עתה בידינו היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום… ושלא תשתנה בשום זמן חס ושלום".
משה, אתה שקלטת את הדיבור קול גדול ולא יסף, המילים שאין להן קץ, אשר מאז שיצאו מפי הגבורה אין הם יכולים אלא להסתובב בחלל הבריאה ולהיקלט שוב ושוב. אתה שקיבלת את הדיבור בְּכֻלִּיּוּתוֹ, על סף הבלתי־אפשרי האנושי, אולי תזרע אור על דרך המבחנים שבה אני שוב ניצב. יודע אני, או ליתר דיוק קראתי כך בספרות הקבלה:
"וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ". רבי שמעון פתח: "דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים". הוא רועה בשושנים אף על פי שהקוצים סביב להם, ואין אחר יכול לרעות בשושנים כמותו (זוהר שמות ג, א).
"אף על פי שקוצים סביב להם". תוך הסחי, הזיעה והדם, מילאת את שליחותך. חשתי במר אכזבותיך וצער עמלך כשגוננת על עמך מול גזרת בית דין של מעלה; כאשר ברדתך מן ההר שיברת לוחות מתת אלוהים ממרום; כאשר אנשי שם ומיוחסי עמך קמו עליך במרד לא מוצדק ובמילים כמדקרות חרב; כאשר שלחת אנשים לתור את הארץ, ובשובם העבירו אותך ואת עמך בין מצרי המוות ארבעים שנה במדבר; כאשר בחרונך הכית בצור המים ואיבדת את הזכות לעבור ולראות את "הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה והלבנון". מי ישער ומי ישקול כאבי נשמת רועה נאמן! ואני יודע שהוכרחת להרוג את המצרי "לתקן את פשעו של קין" ביגון ובאנחה, שנלחמת וכבשת ממלכות סיחון ועוג אשר מעבר הירדן מזרחה.
כן, אתה, איש "הנצח"! ומי יספר לנו ויאמר מה גדול היה מכאובך ודאבון ליבך בשעת מבחני האלימות שנכפו עליך. אתה שנפשך ערגה לדעת ה', אתה שניסית לפתוח כל חדרי ליבך לפלישת המוחלט, על כל מידותיו התובעניות: צדק, עבודת ה', דעת ה'.
המאבק שניטש בין יעקב למלאך לא נמשך יותר מלילה אחד, ואילו מאבקו של משה נמשך מאה ועשרים שנה. ברודפך אחר הצדק, אַלים היית עם המצרי, עם עמלק, עם האמורי, כפי שאני אלים היום יותר משלושת אלפים שנה אחריך. אלים מול אי־הצדק שפוקד אותי, חמת זעמך לובשת אותי היום. הכית, וכן גם אני עושה. כמוך גם אני, מתקיף את עצם אי־הצדק, בחמה שפוכה נלחם אני בסרבני ובמנאצי הצדק. במר נפשי, מתוך צרה, לא באיבה ולא בקנאות.
ערבי פלשתינאי או סורי, מצרי או לובי, אין ליבי שחור עליך. אי־שנאה זו היא אחת מתקוותיי. עוד יבוא יום, אקרא לך ותענה לי, עוד יבוא יום ויחדיו נשב. נטייתך להיכנע לגזרות הגורל האלימות היא בעוכריך. דע, קרל מרקס שאתה מצטט כה רבות אמר: "אם אין באהבתי כדי לעורר אהבתך, הרי שלדידי עצם הדבר אסון הוא". אם נקלענו למבוי סתום, יש עוד מוצא. קום מתרדמתך להכיר אותי בקיומי. אז תימצא דרך נאותה שתוביל להידברות בינינו. בטוחני שתוצאה ראשונה לא תאחר לבוא: אלימותך המקודשת תישבר לטובת דינמיקה חיובית. או אז, יחד נחזה ביישוב הסכסוך.
"אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", אומרים המקובלים. חותמו נצח, ומידתו אל־מוות. בפני משה נפתחו חמישים שערי בינה, ובסוף דרך השערים מצא עצמו לנוכח ה', פנים אל פנים. אתה משה נכנסת כולך לעובי קורת האדם, היית המכשיר האנושי הראשון מסוגו בידי ה' להוציא גוי מקרב גוי, פיתחת למוסרות עולם. מצב עמנו במצרים היה סבוך, ונדמה היה שנאחזתי בו לעולמי עד. כן, היית פועלו של הקב"ה, נכנסת ושקדת בתוככי מפעלו של הבורא. הקב"ה אדריכל ההיסטוריה, ואתה מהנדסו.
שלום זה שאני נכסף לו הינו בידיי כ"תַּרְבּוּעַ הָעִגּוּל" (בעיה שאינה ניתנת לפתרון). הבה נשמע את דבריו של קלוד לוי שטראוס, האנתרופולוג של המאה העשרים: "נראה שהאסלאם בדרכו זורע ומפתח ברוח המאמינים סכסוכים שלא ניתן ליישבם, הדורים שלא ניתן ליישר… דת גדולה המושתתת יותר על חוסר אונים ואי־יכולת לקשור קשרים מחוצה לה מאשר על ודאות של התגלות. מול החסד האוניברסלי של תורת בודהה, ומול הדו־שיח משאת נפשה של הנצרות, אי־סובלנות האסלאם לובשת ומאמצת צורה בלתי־מודעת; ואם כי לא תמיד מחפשים הם לאנוס ולכפות את אמתותם על זולתם, בכל זאת (וזה חמור יותר) אין ביכולתם לסבול קיום של ישות אחרת באשר היא אחרת. האמצעי היחיד העומד לרשותם כדי להתגונן מהספק ומההשפלה הוא בביטול הזולת הנחשב כעד של דת אחרת זרה ושל דפוסי התנהגות שונים".
אי־יכולת ליישר הדורים, אי־יכולת לסבול את האחר באשר הוא אחר. ילמדנו משה רבנו, איככה אוכל לצאת מהסבך, "ואני מתי מספר"? האצל מרוחך עלינו, אתה הרחוק שכה קרוב, הנמצא בקרבנו בכל דור ודור, אתפשטותא דמשה הנצחי־הנוכחי.
"בְּמַסֹּת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְּדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱ־לֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ" (דברים ד, לד). במצרים (אתמול), לעיניך (היום), ה' אלוהים, אתה עשית גם היום לעיני דורי, דור הציונות, אותות ומופתים. אך עדיין רחוקה הדרך לשלום. מצפה אני לזרועך הגדולה ולידך החזקה, לראות המשך נפלאותיך כימי צאתנו מארץ מצרים. כי ראה נא, הנני! הגעתי לקיצה של ההיסטוריה, ומשהו מתעכב. מסתובב אני על עצמי סחור סחור. כן, תן באופן ברור, הדף חד־כיווני, קפיצת דרך, כי הערבון חמור, הסכנה גדולה… בני הם! ילדי!
ואני, כולי זכות וחובה… וצו השעה לקיים מצוות תורת משה "ובחרת בחיים". חיים ונצח הריהם שזורים בך אב הנביאים.
בסוף ליל לימודנו, תיקון לחג הסוכות נשאנו תפילה:
וּבִזְכוּת מֹשֶׁה נְבִיאָה רַעְיָא מְהֵימְנָא הֶחָתוּם בְּמִדַּת נֶצַח הוֹדִיעֵנִי אֹרַח חַיִּים שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ נְעִמוֹת בִּימִינְךָ נֶצַח. אֱלֹהִים ה' חֵילִי, וַיָּשֶׂם רַגְלַי כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמוֹתַי יַדְרִכֵנִי לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתַי. חֲזֵה צִיּוֹן קִרְיַת מוֹעֲדֵנוּ, עֵינֶיךָ תִרְאֶינָה יְרוּשָׁלִַם נָוֶה שַׁאֲנָן אֹהֶל בַּל יִצְעָן בַּל יִסַּע יְתֵדֹתָיו לָנֶצַח וְכָל חֲבָלָיו בַּל יִנָּתֵקוּ. כִּי לֹא לָנֶצַח יִשָּׁכַח אֶבְיוֹן תִּקְוַת עֲנִיִּים תֹּאבַד לָעַד. וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם, כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם (תפילה מתוך הספר "חמד אלוהים", סדר לימוד ותיקון לחג הסוכות).
עותק יחיד
הרב אברהם חזן, יליד אלג'יריה, שימש כרב במרוקו ובצרפת. לאחר מלחמת ששת הימים עלה ארצה, כיהן כרב המשטרה והשב"ס והיה אישיות מרכזית בקרב יהודי צרפת וקהילת העולים מצרפת ומצפון אפריקה.
מלחמת יום הכיפורים גרמה לו טלטלה עזה, ובעקבותיה כתב את הספר "יום כיפור – מלחמה ותפילה". הספר ראה אור בצרפתית וזכה לתהודה רבה. בהמשך נרתם הרב חזן למלאכת התרגום לעברית אך החיבור לא יצא לאור, ובעיזבונו נמצא עותק אחד ויחיד שלו. הספר יראה אור בשנה הקרובה בשם "חיים ושלום" (בהוצאת ידיעות ספרים). הרב חזן יורד בו לשורשי הסכסוך הישראלי־ערבי בראייה היסטוריוסופית יהודית־אמונית.
בחרנו להביא כאן כמה קטעים הקשורים לחג הסוכות ולמנהג האושפיזין, בדגש על דמותו של משה, ובהם קריאה לחיים ולשלום בעצם ימי המלחמה.
